יעקב א. לוסטיגמן
אחת הדרישות הבסיסיות ביותר מדיין, היא "לא תגורו במשפט", וזוהי למעשה דרישה מכל יהודי באשר הוא, שישמור את רגש הפחד בלבו, ויאפשר לו לפעול רק כשהגורם לפחד הוא הקב"ה בכבודו ובעצמו. ככל שגדולה יותר האמונה בלב האדם, כך קטן הוא הפחד שלו מפני בני אדם, בעלי חיים, וכל המאורעות היכולים לבוא עליו.
תכונה זו של חוסר הפחד מכל דבר בעולם הזה, היתה אחת מתכונותיו הבולטות של רבינו הגאון רבי שלמה זלמן אולמן זצוק"ל, רב בית המדרש 'משכנות יעקב' ודיין בבית דינו של הגר"נ קרליץ יבלחט"א. משרידי דור דעה, שעלה ארצה בשנות הזעם, התמודד עם לא מעט קשיים גם בהמשך דרכו, אך בכל עת נותרה צהלתו על פניו, ומעולם לא חשש מאיש. תכונה זו ליוותה אותו עד הסתלקותו לישיבה של מעלה בשבועות האחרונים, בח' שבט.
"סבא היה אדם אציל מידות", מספר נכדו הרה"ג ר' מיכאל ברלין, ראש ישיבת 'אחינו' לצעירים, במודיעין עילית. "הוא היה אדם נעים, האיר פנים לכל אדם, ולבו היה מלא רגש לכל יהודי. אבל כשזה הגיע לקיום התורה ומצוותיה, הוא הפך לצור חלמיש, סלע מוצק שאיש לא יכול היה להזיז אותו ממקומו ומדעתו".
כך למשל מספר הרב ברלין, על מקרה שאירע בעת שביקר בבית סבו הגדול: "במשך מספר שנים אחרי החתונה שלי, הייתי לומד בכולל בבני ברק, ובצהרים הייתי עולה לאכול מעט ולנוח בביתו של סבא. באחת הפעמים כשסיימתי לאכול, ביקשה ממני סבתא תחי', שאגש רגע לחדרו של סבא, ואבדוק מדוע הוא לא בא לאכול את ארוחת הצהרים שלו. נכנסתי לחדר, וראיתי את סבא יושב יחד עם אברך שהגיע לשאול אותו שאלה – וממרר בבכי. שניהם ישבו ובכו, בעיניו של האברך עמדו דמעות, ואילו סבא ממש בכה והתייפח, כשהוא מסביר לאברך 'אני לא יכול. אני לא יכול… מה אני יכול לעשות? אני פשוט לא יכול'.
"האמת שמאוד נבהלתי. יצאתי החוצה, ואחרי שהאברך הלך לדרכו, וסבא הגיע לאכול את ארוחת הצהרים שלו, ניסיתי לשאול אותו בעדינות אם קרה משהו חמור… אבל סבא השיב לי שהכל בסדר ב"ה, אלא שהאברך הגיע עם שאלה הלכתית, והוא נאלץ לפסוק לאיסור. האברך הסביר שזה מאוד קשה לו, וניסה לבקש שאולי סבא ימצא איזושהי דרך להתיר, סבא אכן ניסה לחפש צדדים להתיר אבל לא הצליח למצוא, ולכן הוא ישב ומירר בבכי, על צערו של האברך ועל צער משפחתו…".
אולם, כאמור, כשהיה זה נוגע לעניינים של עמידה על עקרונות ההלכה והיהדות, הפך הגרש"ז זצ"ל לעיקש וחסר פשרות. "במשך שנים ארוכות, התגוררו סבא ובני המשפחה בשווייץ, לצורך רפואתה של בתו שחלתה בפוליו. הם גרו באזור שבו היתה קהילה יהודית קטנה, אך הם חיו שם בין הגויים, ולכן לא היה מקובל לנופף ביהדות שלהם בראש חוצות.
"והנה מגיעה משפחה מארץ ישראל, שממאנת להסתיר את יהדותה או להצניע את קיום המצוות. בסוכות יצא סבא מבית הכנסת באמצעו של יום, כשהוא מחזיק בלולב ובארבעת המינים, עטוף בטלית, ואינו חושש מה יאמרו הבריות. הגויים אכן הסתכלו עליו בתחילה בעין עקומה מעט, אך היהודים ממש כעסו עליו, שהוא כביכול מבאיש את ריחם בעיני הגויים, וגורם להם לאי נעימות בין שכיניהם.
"אבל סבא לא היסס. זה קרה לא רק בסוכות, אלא בכל עת הוא היה הולך וציציותיו מתנופפות לעין כל, את הכיפה הוא לא הסתיר, וכל הליכותיו היו כשל יהודי המתגורר בבני ברק או בירושלים.
"אחרי תקופה, שמעה סבתא מאחת הגויות באזור, שהכומר בכנסיה המקומית דיבר עליהם בדרשתו ביום ראשון של אותו שבוע. במהלך ההטפה השבועית לבאי בית יראתם, נזף בהם הכומר מדוע הם מזלזלים במצוות הנצרות, ולפעמים אפילו מתביישים לנהוג כפי שהנצרות מצפה מהם: 'תלמדו מהיהודי החדש הזה שבא לגור כאן', אמר להם הכומר, 'תראו איך הוא גאה ביהדותו, איך הוא מקיים את המצוות של היהודים בלי לחשוש מאיש, כאילו הוא נמצא בין יהודים. אתם נמצאים כאן בין נוצרים, ויש לכם הרבה מאוד מה ללמוד מהיהודי הזה, שנמצא במקום הלא טבעי שלו, ובכל זאת מתנהג כך בלי שום חשש או בושה'.
"מאותו היום, החלו הגויים באזור להעריך את סבא, ואפילו היהודים הבינו שהוא בעצם מקור לגאווה ולא לבושה חלילה. הניסיונות שלהם להניא אותו ממעשיו פסקו לחלוטין, הם למדו להעריך אותו ולכבד את דרכו המיוחדת".
הרב ברלין מספר על מקרה שאירע שנים רבות קודם לכן: "כשהחל הכורת הנאצי לעלות על יהדות אירופה, הצליח סבא להיחלץ מהסכנה ונשלח לארץ באנייה, שמספר המקומות עליה היה מוגבל מאוד. אחד מקרובי משפחתו היה מעורה בהרכבת רשימת הנוסעים שיזכו לעלות על הספינה, והוא ידע על כך שלסבא, שהיה אז נער צעיר, יש פוטנציאל גדול מאוד, ולכן התעקש לשרבב את שמו לרשימה. אבל אמו של סבא נשארה מאחור, ומיד כשהגיע ארצה החל סבא לפעול למענה. הוא היה עצור בעתלית למשך תקופה, יחד עם מעפילים רבים אחרים, וכשהשתחרר הוא מצא יהודי שידו היתה מעורבת בזיוף דרכונים וסרטיפיקטים. הוא הבטיח לשלם לו סכום גדול, אם יצליח להביא לעלייתה של אמו ארצה. היהודי הזה אכן פעל רבות, אך לא הצליח להביא לתוצאה המיוחלת, ובסופו של דבר הצליח סבא לפדות את אמו מגיא הבכה, בדרך אחרת.
"אחרי תקופה בא אותו יהודי לסבא, וביקש ממנו את התשלום שהתחייב לשלם לו. סבא הזכיר לו שמאמציו לא נשאו פרי, וששחרורה של אמו הגיע בדרך אחרת. 'זה נכון', השיב העסקן, 'אבל אני השקעתי מאמצים רבים למען שחרורה של אמך, בסופו של דבר היא אכן השתחררה ולכן מגיע לי כסף'.
"הם הלכו לרב בענגיס, שערך ביניהם דין תורה ופסק שהצדק עם סבא. השניים נפרדו לשלום, אבל לאחר תקופה שב אותו יהודי ושוב ביקש את כספו. שוב הלכו השניים לרב בענגיס ושוב נפסק הדין שסבא פטור מלשלם.
"אחרי מספר שנים, סבא כבר היה אז מקורב מאוד למרן החזון איש זצ"ל, ואומרים לו שהחזון איש קורא לו: 'אני שומע שאתה חייב כסף לפלוני ואינך משלם לו', שאל החזון איש. סבא השיב שהם כבר היו בדין תורה פעמיים, ובשתי הפעמים הוא יצא פטור בלא כלום. אבל החזון איש אמר לו, שמאחר והוא בן תורה, ויש בכך משום חילול ה' שיאמרו על בן תורה שהוא אינו משלם את חובותיו, לכן הוא רוצה שהוא כן ישלם, לפחות חלק מהסכום, ואף אמר לסבא שיש לו כסף של צדקה, שאפשר להשתמש בו למטרה זו כדי למנוע חילול ה'.
"סבא שאל את החזון איש כמה לשלם לו, והתשובה היתה שישלם מחצית מהסכום המדובר. אלא שהעסקן ההוא סירב לקבל מחצית מהכסף. הוא התעקש לקבל את מלוא הסכום. שב סבא לחזון איש ושאל כיצד לנהוג, אבל הפעם השיב החזון איש שלא ישלם לאיש פרוטה: 'ממילא מדובר בתשלום שהוא לפנים משורת הדין, ואם העסקן מתעקש לקבל את הכל, איננו חייבים עוד לדאוג לעניין של חילול ה', מעכשיו האחריות כבר מוטלת עליו באופן בלעדי'".
בהקשר זה של חילול ה', מספר הרב ברלין על מעשה נוסף שהיה לסבו הגדול עם החזון איש: "פעם ניגש אל סבא יהודי שהתגורר ברחוב ז'בוטינסקי בבני ברק, ואמר לסבא שמאחר והוא מקורב לחזון איש, הוא מבקש ממנו שישאל לדעתו בעניין שמעיק לו, מאחר והוא מתגורר באזור שבו יש חילולי שבת, האם הוא צריך לעשות מאמץ מיוחד לעבור לתוככי בני ברק, כדי להימנע מהמראות הקשים של חילול שבת? החזון איש השיב לסבא: 'הרי גם כאן בבני ברק משתמשים בחשמל בשבת, ומחללים בכך את השבת, ומאי נפקא מינא אם כן, אם הוא יגור שם או כאן?'.
"סבא אכן היה דבק מאוד בפסיקתו של החזון איש, עוד בימים שבהם לא היה גנרטור בכל רחוב, ולא היו פתרונות לנושא. הוא היה יושב בשבת בלי חשמל, וכשהיו שלושה ימים רצופים של ראש השנה ושבת, אז כל המשפחה ישבה בבית שלושה ימים בלי חשמל, בלי תאורה ובלי מקרר. לא היו שום הקלות או הנחות בנושא הזה".
"פעם אירע שבנו שאל אותו, אם הוא היה פעם בשבת בחיפה. היה זה כש'חיפה האדומה' היתה לשם דבר בריחוק שלה מיהדות. השיב לו סבא: 'מעולם לא הייתי שם בשבת, ולעולם לא אהיה שם בשבת'. שאל הבן מדוע מדבר האב כך, ואולי כן יצא לו פעם שיהיה לו צורך להיות בשבת בחיפה. אבל סבא השיב שבמקום שבו מצהירים על כך, שהשבת היא יום ככל הימים ומצוות התורה נתונות למרמס בריש גלי, זה מקום שבו הוא אינו רוצה לדרוך ובוודאי שלא לשבות בו בשבת קודש".
"גדולה היא האבדה שאיבדנו", מסכם הרב ברלין את דבריו, "והאמת היא שאנחנו יודעים רק מעט מזעיר אל קורות חייו של סבא, כי הוא לא היה מדבר על עצמו כמעט. רק בתקופה האחרונה, כשנפלה עליו הזקנה והוא כבר לא היה בכוחותיו, יכולנו לשאול אותו שאלות ולקבל ממנו קצת יותר מידע, אבל גם אז, הטבע שלו היה לשתוק, והיינו צריכים לנסות שוב ושוב, עד שהצלחנו לחלץ מפיו בדל מידע נוסף. מה שכן ראינו הן התוצאות, התוצאות של מסירות הנפש וההליכה ללא פשרות עם ההלכה ועם התורה הקדושה, נראו על פניו המאירות, ועל הנהגותיו הקדושות כל ימי חייו".