"וכי תזבחו זבח תודה לד'" (ויקרא כ"ב, כ"ט)
באחת משיחותיו ברמת אלחנן סיפר הגר"ש ברעוודה זצ"ל על מעשה מופלא שארע לו בצעירותו.
"הייתי צריך להגיע לדירתו של קרוב משפחה באחת מסמטאותיה של ירושלים, וכבחור צעיר עשיתי דרך ארוכה בריצה, ללא הפוגה. באותה שעה היתה הפסקת חשמל באזור ועלטה כבדה כסתה את כל הסמטאות".
לפתע נזכרתי, ספר הגר"ש, שלפני הדירה ההיא יש מורד מסוכן מאוד ובו עשרות מדרגות העשויות חידודין חידודין, וסכוייו של מי שמחליק במדרון להישאר בחיים, אינם גדולים. עצרתי לפתע את מרוצתי כדי לבדוק היכן אני נמצא והאם עדין לא הגעתי אל תחילת המדרון, ומה אני מגלה?
– – – שתי רגלי עמדו בסנטימטר האחרון שלפני המדרון, ואם הייתי ממשיך במרוצתי עוד חלקיק שניה, מי יודע מה היה עולה בגורלי.
נס גלוי.
למחרת בבוקר הוצרכתי להגיע אל מרן החזו"א בבני ברק כדי להציג לפניו כמה שאלות. זכיתי להכנס לביתו של אותו גאון וצדיק, שקבלני במאור פנים, ולאחר שסיימתי להציג את שאלותי וקבלתי עליהן תשובות ברורות, התכוננתי לצאת ולחזור לירושלים.
ברגע האחרון רמזתי למרן זצ"ל שיש לי משהו נוסף לשאול. החזו"א נשען על הדלת ואני ספרתי לו על הנס הגלוי שהתרחש לי אמש. כשסיימתי את תאור הדברים אמרתי לרבן של ישראל:
"הייתי בטוח שהבוקר – לאחר שקרה לי נס כה גדול – אקום ממיטתי כאדם אחר לחלוטין, ולבי ירנן בשבח ובהודיה לה' יתברך על שהצילני ממוות לחיים, אך הנה התעוררתי ואני כאחד האדם, ללא שינוי, ללא הרגשים מיוחדים ונעלים. כיצד אפשר להסביר דבר שכזה?"
החזו"א עצם את עיניו, הרהר כמה דקות, ולאחר מכן אחז בידי ואמר יסוד גדול בעבודת השם. "יש יצר הרע מיוחד בשמים הקרוי 'יצר הרע שלאחר נס גלוי'… ותפקידו של יצר זה הוא להחליש אצל האדם את כל ההרגשים הנפשיים העשויים להתעורר בקרבו לאחר שהקב"ה עשה עמו נס כזה".
וכשהחזו"א, שגופו התהלך בארץ וראשו בשמי שמים, אומר שיש יצר הרע שכזה, אין לפקפק באמיתות הענין…
וההסבר הוא, שככל שדרגת הבחירה של האדם עולה ומתעלה, כך גם עולה מדרגת היצר הרע שלו המנסה להפילו בפח, ואם עד אמש היה היצר הרע יכול להפיל את האדם בדרגות קטנות יותר, הרי שבבוקר שלאחר הנס הוא נצרך למאמצים גדולים יותר על מנת להותירו באותו מצב כמו לפני התרחשות הנס.
ככל שיגדל הנס, כך נזדקק לעבודה גדולה יותר כדי שנוכל להשתמש בהתעלות הנפשית שבאה בעקבותיו.
הגאון רבי יעקב אורנשטין זצ"ל, שהיה ראש ישיבת 'מתיבתא' בלונדון, היה מספר תמיד לתלמידיו בהתרגשות רבה מעשה שהיה לו עם מורו ורבו, הגאון מטשיבין זצ"ל
בשנות המלחמה פרסם פעם 'הצלב האדום' רשימה גדולה של יהודים הנמצאים ברוסיה. אני, כך סיפר הרב אורנשטין הבחנתי בתוך הרשימה בשם 'וידנפלד'. לא הייתי בטוח כי המדובר ברבנו, אבל על צד הספק הזדרזתי לשלוח חבילת מזון עבור השם הנ"ל, בחשבי 'אם זה הרב מטשיבין – מה טוב, ואם לאו – יהנה יהודי אחר מהמזון'.
עברו כמה שנים והמלחמה הסתימה. הגאון מטשיבין זכה להגיע ארצה. יום אחד מקבל הרב אורנשטין טלגרמה לביתו שבלונדון. ובו כתובות מלים ספורות: "היום הגעתי לחיפה. תודה על המזון ששלחת. וידנפלד"- – –
כל פעם כאשר סיפר את הסיפור, היו עיניו של רבי יעקב אורנשטין זולגות דמעות, מהתרגשות והתפעלות על טוהר מידותיו של רבו, ועומק הכרת הטוב שהיתה בו, עד כדי כך שהדבר הראשון שעשה לאחר שהגיע ארצה, לאחר תקופה כה ארוכה של יסורים ותלאות, היה לשגר מכתב תודה למי שבסך הכל שלח לו מצרכי מזון לפני כמה שנים…
כותב לי תלמיד חכם אחד: אני מרגיש את עצמי מחויב לשתף את הציבור בדבר שראיתי אצל אחד מילדי השכנים שלנו בבנין, עשה עלי רושם בל- ימחה, ולימד אותי על טיבה ואיכותה של המשפחה בה גדל ילד זה.
באחד הבקרים השקפתי מחלון ביתי לעבר 'פארק ברוקלין', הפארק של רמת אלחנן, והבחנתי בילד כבן אחת עשרה המתקרב אל מנקה-הרחובות שישב על הספסל בפארק, ולצידו עגלת-נקיון.
הילד ניגש אל האיש אמר לו מילה או שתים, וחזר הביתה.
גם מחלון הבית שבו השקפתי, אפשר היה לראות את החיוך שעלה לרגע על פניו של האיש, כבן שבעים פלוס, רוסי המנקה מדי בוקר את רחובותיה של רמת אלחנן.
הרגשתי שאני חייב לרדת מהבית ולשאול את הילד על דבר 'העסקים' שיש לו עם המנקה ההוא.
"מה אמרת לו?" – שאלתי את הילד.
והילד השיב בפשטות אופינית: "אמרתי לו תודה" – – –
והוסיף: "אבא ואמא למדו אותי שכשמישהו עושה לך טובה, צריך לומר לו תודה, הסתכלתי מהבית שלי וראיתי איך הפועל הזה מנקה לנו את הפארק ואת הרחובות וראיתי צורך לומר לו תודה" – – –
ויש לנו להוסיף מילה אחת: מי שמכיר את הורי הילד, ויודע את יופי מדותיהם, אינו צריך להתפעל כל-כך שאלו הם הילדים היוצאים מהם; זה דוקא מאד מתאים – – –
לזאת יקרא חינוך!
(מתוך הגדה של פסח – חשוקי חמד)
