כשהגיע הרב מפוניבז' זצ"ל ארצה, ועמל ועסק במרץ להקים ולשקם מוסדותיו, התייעץ עם החזו"א זצ"ל מה יעשה כדי שלא להתבטל מתורתו, והחזו"א יעץ לו שיקבע יום יום סדר רצוף בלימוד. עשה כן הרב כהנמן, ושמונה שעות מדי יום היה יושב במקום נסתר, והיה לימודו רצוף מאין כמוהו.
פעם אחת נאלץ רבי שלמה הופמן זצ"ל לסור אל חדרו זה של הרב מפוניבז' לאיזה ענין דחוף, וכך תיאר לימים את שהתרחש אז:
"ניגשתי לאותו מקום וניצבתי מאחורי הדלת. קולו של הרב נשמע היטב מבעד לדלת הסגורה. נקשתי עליה בעדינות, ואולם לא נעניתי. הקול מבפנים נשמע כשהיה, ללא הפסק כלשהו.
"שוב נקשתי, אך לשוא. כך פעמיים ושלש.
"ומפני שהיה הענין חשוב מאוד ואינו סובל דיחוי, התחלתי חובט בעוצמה בדלת העץ, עד שנשמע ההד מהבתים הסמוכים… אולם ללא הועיל.
"בלית ברירה בדקתי אם הדלת נעולה ומשכתי בידית, ולהפתעתי היא נפתחה. ראיתי את הרב עומד ברגלו האחת על הארץ והשניה על הספסל, וראשו נשען על ידיו בינות שתי ערמות של ספרים…
"החילותי להשמיע את קולי שם בתוך החדר, אולם הרב עודנו בתלמודו ואינו חש דבר, לא בכניסתי ואף לא בהימצאי לידו.
"הרעשתי בהזזת רהיטים וב'דפיקת' ספרים, ולהפתעתי ולתדהמתי, לא זע ולא נע הרב משקיעותו.
"כך עמדתי נבוך קרוב לכמחצית השעה…
"והנה הגיע הרגע.. היה זה כשניתק הרב כהנמן את ראשו מערמת ספריו ברצותו לקחת איזה ספר מהארון, ואז הוא הבחין בי, מופתע…
"הוא שאל אותי בנימוס:
"'הגעת רק עכשיו?'…
(ממקור ראשון, מאוצרו של הגרי"מ וינגרטן שליט"א ראש ישיבת 'משנת שלמה')