בשנת תשי"ד שטפה את העולם היהודי ידיעה מרעישה אודות ילד פלא, י' מ' נ"י, ילד חמד בן למשפחה מחסידי בעלזא מירושלים שהיה מדבר בדברי תורה ומדקלם בדייקנות קטעים שלמים מגמרא ש"ס ופוסקים ושאר ספרים, למרות שלא למדם מעולם ואף כי לפי גילו אינו בר הכי להבינם. מחמת גילו הרך, ברור כי הילד לא הבין אז אל נכון מאי דקאמר, אלא אמר הכל ללא הבנה.
השמועה עשתה לה כנפיים מפה לאוזן והיתה לשיחת היום בקהילות החרדים בארץ ובעולם. אחרי תקופה שהשמועה הלכה והתבססה צצו מפה ומשם עדי ראיה שראו את ה'מופת' בהתגלמותו, בהם 'גדולים' ואנשי אמונים. שלומי אמוני ישראל סערו, עד שרבים ראו בכך אות משמים אחרי המלחמה הנוראה וערעור האמונה אצל רבים, שהנה הולכת ונפוצה הוכחה חותכת משמים לאחד ממאמרי חז"ל היותר מפורסמים (נדה ל' ע"ב) אודות העובר במעי אמו, נר דלוק למראשותיו ומלאך המלמדו תורה, או אז הוא מביט מסוף העולם ועד סופו, עד שבא לאוויר העולם מלאך סותרו על פיו והוא שוכח את תלמודו. הגרסה שנפוצה לכל עבר לוותה בהערכה כי המלאך פשוט שכח לסטרו על-פיו.
כך יצא שאנשי מעלה, 'עמך' וסתם טרחנים חובבי תופעות נדירות, עטו על הילד מבוקר עד ליל לשמוע איך הוא מדקלם ללא הבנת הנקרא קטעים שלמים מילה במילה מכתבי הקודש. בכל פינה ארבו לו כלי תקשורת מהארץ ומהעולם בנסיון לתעד את התופעה שעשתה אז כותרות.
תחילת התגלית נעוצה בהקמת 'חדר' חדש במסגרת תלמודי התורה שהקים בארץ הרה"ק ה'דברי יואל' מסאטמר זצ"ל. בשנת תשי"ב הגיעו שלושה חסידים נשואי פנים אל הגה"ח רבי חיים אליהו שטרנברג זצ"ל, שהיה פעיל מאוד בהקמת תלמודי תורה על טהרת הקודש ברחבי ארץ ישראל בשליחותו של הרה"ק מסאטמר זצ"ל. באי המשלחת היו הרה"ח ר' יחזקאל מנדל ז"ל, הרה"ח ר' הרשל פרידמן ז"ל והרה"ח ר' לייבל פרנקל ז"ל, ובקשה בפיהם, היות והם מתגוררים בשכונת ספר בפאתי העיר וילדיהם הקטנים כבני ארבע חמש מתקשים מאוד להגיע ל'חדר' חסידי המרוחק משכונתם, הסמוכה לשער יפו, הם מבקשים להקים תלמוד תורה בשכנותם.
הגה"ח רבי חיים אליהו שהיה המוציא והמביא של כל עניני הרה"ק מסאטמר, ביקש לאפשר למלמד תינוקות שיבוא עם הטף ויאלפם בינה סמוך למקום מגוריהם בשכונת ממילא, ושיגר מכתב אל הרה"ק מסאטמר זצ"ל שיאשר את הקמת התלמוד תורה החדש. תוך שבועות אחדים התקבצו ובאו כעשרים ילדי חמד, וקולות עוללים הציפו את בית הכנסת. הגה"ח רבי חיים אליהו זצ"ל היה הראשון שעמד על התופעה:
"מנהגי היה בכל שבוע לבחון את הילדים על החומר שלמדו כל השבוע, ביניהם היה מיודענו, ילד ככל הילדים. יום אחד הבחנתי בתפלת מנחה כי הילד שולט על פה בכל התפלה מעבר ליכולת בני גילו. הופתעתי מאוד, אך עדיין סברתי לתומי כי אולי השקיע בו אביו ואין כאן משהו יוצא דופן. אלא שבכל שבוע בחנתי על החומר הנלמד בתלמוד תורה, ויום אחד בחנתי ילד אחד והילד המדובר עמד סמוך אליו, ענה ואמר לי את כל הפסוקים בע"פ. ניצבתי משתומם ושאלתיו אם הוא יודע יותר, והוא הפליג בידיעתו עד סוף הפרשה בעל פה. בחנתי אותו על פירוש רש"י, וידע היטב בעל פה כל מה ששאלתי.
"הזדעזעתי מאוד ופחד גדול אחזני. בארון הספרים בבית הכנסת היו מונחים אי אלו ספרים, נטלתי משניות 'כלים' והילד ידע הכל על פה. ידעתי שזה פלא גדול שאין כמוהו. הלכנו אל תלמידי חכמים גדולים ורבנים ובחנו אותו, וידע את כל התורה כולה, בע"פ ש"ס בבלי וירושלמי וכל מיני ספרים קדושים, הכל על פה" [על פי רישום מפי הגה"ח רבי חיים אליהו שטרנברג זצ"ל].
ידיעה זו עשתה כנפיים בעולם כולו. עיתונות העולם כתבה והכתירה בכותרות – "ילד פלא בן ארבע שיודע את התורה כולה בעל פה". התחילו אנשים לזרום מכל העולם כולו לחזות במו עיניהם בפלא הגדול, מאמריקה, מאנגליה, בלגיה, ברזיל, מאוסטרליה ומכל תפוצות ישראל עמדו יהודים בתור לחזות בפלא במו עיניהם. רבים מאוד שבו בתשובה לאחר שצפו בחוש בנס למעלה מן הטבע.
לקראת הופעת הספר 'צנצנת המן' נפגשנו עם 'ילד הפלא' דאז, הרה"ח רבי י' מ' הי"ו, לאחר הפצרות מרובות. במשך שעה ארוכה של שיחה הוא התמיד בשתיקתו, לא נידב פרטים חדשים, כי חזקה עליו מצוות מרן לדום, אך נאות להזים ולנפות שמועות משמועות שונות, חלקן הגדול דברי הבאי שנטפלו לסיפור. לא העלנו כי אם אימות או הכחשה, השכלנו אל נכון מה מכל השמועות, ליקוטי השמועות וההזיות היה, ומה מכל הדברים מצוץ מן האצבע.
אחת השמועות היותר נפוצות שעברה מפה לאוזן, ולימים אף קנתה שביתה בלב רבים ופורסמה בספר זיכרון לאישיות נכבדה ומוכרת ביהדות הנאמנה, נתלתה באילנות גדולים שכביכול מסרו בשם אחד מבכירי הרבנים שסיפר, כי בזמנו הילד הגיע לפניו הרבה פעמים והיה מנסה אותו בידיעת הספרים וקריאתם, והיה קורא בעל פה כמי שקורא מבפנים, והיה זה מחזה נפלא ומעורר השתאות. עוד אמר, כי בדרך כלל היה קורא כל ספר קדוש מן הראשונים ועד לאחרונים, אפילו בספרי אחרוני זמננו, אבל כיוון שראה שיש ספרים שהילד לא היה יכול לקרוא מהם, לכן היה בוחן אותו ואחר כך עמד על כמה וכמה ספרים שלא היה יכול לקרוא, ותלה הדבר שאינם כ"כ מסטרא דקדושא.
השמועה העיקרית היתה, שמרן [=האדמו"ר רבי אהרן מבעלזא זצ"ל] סטרו על פניו כמו המלאך, אך זאת כבר התברר מעדות אביו שזו שמועה משוללת יסוד. הרב הנזכר הוסיף בשם אבי הילד, שאחרי שהות של הילד זמן מה אצל מרן, פקד עליו מרן להטביל את הילד טבילה אחת במקווה חסרה שיש בה ארבעים סאה חסר אחת, כך עשה והועיל מאוד, וסיים מוסר אותה שמועה כי תיקון זה אינו לפי השגת אנוש כלל, אין זאת אלא גילוי שמימי.
מעדות בעל המעשה עצמו עולה, כי סיפור הטבילה לא היה ולא נברא, כמו סיפור הסתירה על פיו. באשר למה שהתחולל בחדר מרן, כנראה שהדברים יוותרו בלשכת חשאין לנצח, כי מרן פקד לא לבחון עוד את הילד ולא לשוחח על הקורות בחדרו עם איש.
מתברר עתה כי שמועות משמועות שונות אודות ספרים שאת תוכנם ידע ואחרים שלא, לא היו אלא ניסיון לנצל את ילד הפלא לאשש באמצעותו כל מיני תפיסות בעד ונגד אישים מסויימים או ספרים כאלו ואחרים, כל זאת על מנת לקבוע באמצעות ההוכחה השמימית אם הספר או מחברו רצויים ומקובלים בשמי מרום. היה והילד מדקלם, משמע כי ספר זה הוא מן הספרים הנלמדים עם העוברים, ונמצינו למדים כי מחבריהם נוחים לשמים.
מרן הגה"ק הסטייפלער זי"ע כותב בספרו 'חיי עולם' פרק י"ב מענין הגילגולים: "ופה בארצה"ק נתפרסם בשנת תשט"ו בילד בן ד' שנים שהיה מגיד על פה בש"ס וראשונים ז"ל, דברים שלא שמעתם אזנו בגלגול זה כלל".
מספר הרה"צ רבי בן ציון גרוסמן שליט"א: "אני בעצמי שמעתי מפיו ב'מתמידים' בבתי הונגרין, הילדים ביקשו ממנו לחזות בפלא והוא הציע שיטלו אותו על הכתפיים עד ה'בור' שבחצר הממוקם גבוה, ממרומיו יוכלו כל הנוכחים לחזות ולשמוע. זוכרני היטב שהביאו מסכת כתובות והתחילו דיבור המתחיל והוא השלים. אמר את לשונות הגמרא. ילדים אחרים ביקשו ספרים אחרים ובאורח פלא את כולם השלים. אבי זצ"ל", מספר רבי בן ציון, "הלך יחד עם הרה"ח ר' אלכסנדר מילר ז"ל אל הרה"צ רבי משה אריה פריינד זצ"ל, ואחרי משא ומתן בהלכה אבי זצ"ל ניסה לדובב אותו ושאלו אודות 'ילד הפלא' שהיה קרוב משפחתו. בתחילה סירב רבי משה אריה זצ"ל לשוחח על כך, כי בתקופה הראשונה שמרו על התופעה בסודי סודות, אך מאוחר יותר את אמיתות התופעה.
המשפחה היתה נסערת מאוד, ופרק זמן נעשה ניסיון להסתיר את הילד מעין כל. משיחות עם בני המשפחה נמצאנו למדים כי הרה"צ רבי משה אריה פריינד זצ"ל, ראש ישיבת סאטמר בירושלים וראב"ד 'העדה החרדית' אכן היה בסוד העניינים מן היום הראשון, גם מחמת היותו פעמיים בן משפחה ושאר בשר של אם הילד, וגם מן הטעם הפשוט שבני המשפחה מינוהו לרב עליהם כל סדרי הבית ושאלות חכם בהלכה ישקו על פיו.
אבי הילד שהוטרד מכך מאוד הביאו לפני מרן, שעשה לו איזשהו תיקון לא נודע. מיד שכחה הסערה ושקעה בתהום הנשיה, הילד שב להיות ככל הילדים, חי בקרב בני גילו, משולב כמותם בתלמוד תורה. מעתה הניחו לילד ונראה ששכחה ירדה לעולם.
מספר רבי בן ציון גרוסמן שליט"א: "פגשתי פעם את אביו של 'ילד הפלא', החסיד רבי י' מ' זצ"ל, ואמר לי: 'אני יודע על מאות אנשים שהתחזקו והחלו להניח תפילין בעקבות המעשה שהיה עם בני. אחרי שנים קשות של הסתר פנים היתה כוונה עליונה משמים כדי שיהיה גילוי מוחשי של אמונה".
רבים טוענים כי הפלא שחולל מרן לא היה בהשכחת התורה מן הילד, אלא 'השכחת העולם' מעיסוק בילד ובנפלאותיו. הילד עצמו שולל זאת מכל וכל ודוחה זאת בביטול ובשאט נפש. מתוך הדברים למדנו כי מרן עמד על יכולותיו ובחן אותו, אביו עצר בשלב מסויים בהוראת מרן את מסע הלחצים והבוחנים העומדים על סודו, ולא הניח יותר לאיש לבחון את בנו.
(מתוך ספר 'צנצנת המן' מאת הרב דוד חיים זילברשלג – פורסם ב'המבשר תורני' ואתחנן תשע"ה)
1/985