מקשים העולם, מה היה חטאם של ישראל באותה סעודה, הרי דרשו חז"ל (מגילה יב.) 'לעשות כרצון איש ואיש (אסתר א ח)- אמר רבא, לעשות כרצון מרדכי והמן', ואם כן הרי היו כל המאכלים ושאר ענייני הסעודה ב'הכשר' של מרדכי הצדיק ומה עוון יש בזה? וביארו על פי מעשה ש(לא) היה, פעם נסעו ישראל וגוי יחדיו בדרך, אחר שהילכו כברת דרך הוציא היהודי מצקלונו מאכלו אשר הביא עמו מביתו, בירך על המזון ופטר את הרפרפת אכל ושתה, ואילו הגוי הוציא 'בשר שמן' וניגש לאוכלו, וב'נדיבות לב' הציע ליהודי להצטרף עמו בסעודתו, אך היהודי התנצל ואמר שאסור לו לאכול מבשר גויים. בגמר סעודתו שתה הגוי מיינו, גם בזה סירב היהודי לשתות מכוסו ואמר לו ש'סתם יינם' אסור על איש ישראל. הגוי שלא נתברך ב'בינה ודעת' להבין את דברי היהודי והוכרח היהודי להסביר לו ב'רחל בתך הקטנה', שהתורה אוסרת לאכול בשר ויין של גוי זולתי במצב של סכנה ופיקוח נפש, ואף הוסיף והסביר לו 'פיקוח נפש' מהו. ויהי כשומעו כי כן – הוציא הגוי סכין גדול וכמעט שהניפה על ראש היהודי, והזהירו שאם לא יאכל וישתה מבשרו ויינו יהרגהו על אתר, בלתי ברירה עשה כפי שנצטווה אכל ושתה והתענג מסעודתו של הגוי, לפתע חזר בו הגוי, והחל לפייס את היהודי בבקשת סליחה מחילה וכפרה על מעשיו, נענה היהודי ואמר לו בתוקף- "אינני סולח ומוחל לך!" ולשאלת הגוי מדוע לא יסלח לו, השיב: "אינני מוחל לך שלא נתת לי לסיים את הסעודה…" והיינו שאותו איש שמח עם הסיבה של הפיקוח נפש שנקלע לידו כדי שיוכל לאכול ולהנות מן הסעודה.
וזהו אומרם, 'לפי שנהנו מסעודתו של אותו רשע', כי הגם שהיה מקום לומר שאולי היו מוכרחים להשתתף בסעודה מפני השלום ולתת כבוד למלכות, וכמו כן לא היה איסור באכילתם שהרי סידרו את הכשרות על צד היותר טוב – מכל מקום לא היה להם ללכת לשם מרצון ולהתענג מחברותם של גויים טמאים פוחזים וריקים, והיו צריכים ללכת כמי שכפאם שד ומחמת ההכרח, ולא ליהנות מן ההליכה והשותפות.
באופן אחר משלו ענין זה, בילד פרא אדם, שהמלמד לא הצליח לחנך אותו. לסוף השנה חקק המלמד את כל התנהגות הילד עלי 'תעודה'- שלא למד כהוגן, ואף לא התפלל כראוי, ובהתנהגותו הפריע לכל התלמידים, וכיוצא בדברים אלו, זולת כאשר הוצרך המלמד לכתוב על ענייני השירה, שם הודה על האמת שבשיעורים אלו התנהג כהוגן, כי אהב לשיר ולזמר. ויהי כאשר הגיע הילד לביתו והראה לאביו את ה'תעודה' החל האב לקרוא הנכתב בה, ויהי כראותו שלימודו לא היה כהוגן שתק ולא אמר מאומה, כי הבין שבנו לא ניחן בכשרונות, וגם כאשר המשיך לקרוא שתפילתו לא היתה טובה וכן התנהגותו לא היתה כראוי לא אמר לו ולא כלום, כי דן אותו לכף זכות שמא קשה לו לקבל מרות מן המלמד, וכך המשיך לקרוא בשתיקה את הדברים הקשים שכתב המלמד, אבל כאשר ראה שב'זמרה' הצטיין לשבח, או אז סטר לו אביו על לחיו.
תמה הבן ושאל: "אילו היית מכה אותי בקריאתך את התעודה עד עתה ניחא, כי אכן לא למדתי ולא התנהגתי כדבעי, אבל מדוע מעניש הנך אותי דיקא בדבר שהצטיינתי לשבח?"
השיב לו האב והסביר: "אדרבה, את עצם הנהגתך עוד אפשר להצדיק ולומר שהיית בבחינת אונס דרחמנא פטריה, אך איך שייך לשיר ולשמוח במצב כזה? ועל כך מגיע לך עונש…" והן הדברים, שלכה"פ היו צריכים להצטער במה שנאלצו להשתתף בסעודתו של אותו רשע, ואילו הם נהנו מן האיסור.
וכן כתב ה'חתם סופר' (תו"מ מגילת אסתר ד"ה איתא במגילה), דאע"פ שהיו אנוסים ומוכרחים להשתתף בסעודה, היה עליהם להשביע את נפשם עם מאכלים כשרים בטרם בואם לסעודה בבית אחשוורוש, וממילא היו אוכלים שם 'אכילה גסה' ולא לתיאבון.
● ● ●
בפרשתנו נאמר: (ל', י"ב): "כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם", ביאר בה הרה"ק ה'דברי ישראל' זי"ע וז"ל: הנה 'תשא' לשון הגבהה הוא. ויש לרמז, למשל, הטובע בים- כל זמן שראשו מבחוץ ואינו מושקע בתוך הים לא יזיק לו. כמו כן ייאמר גבי 'פרנסתו של אדם' אשר נמשלו לים (כדאיתא 'קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף' פסחים קיח.) והדאגות וטרדת הפרנסה הם גלי (אותו) הים, והעיקר לשמור ולהגביה את ראשו- שהראש לא יהיה משוקע בתוך גלי הים. זהו 'כי תשא את ראש בני ישראל' העיקר להגביה הראש והמוח לפקודי ה', וממילא אף שהגוף עוסק בפרנסה גופא בתר רישא גרירא, עכ"ל.
איש יהודי היה באחת מעיירות גאליציא ולו ממון הרבה כחול הים, ובאחד הימים הלווה זה האיש סכום גדול לאחד מבני ישראל העניים… ובהגיע עת וזמן הפרעון והילד איננו… מה עשה זה המלווה? קיים רק את הסיפא של הפסוק- 'תהיה לו כנושה', והיה הלה מרדף אחריו ולוחץ עליו בכל מיני לחץ ודחק, הלווה שלא היתה בידו אפילו שווה פרוטה החליט בלית ברירה לברוח אל עיר אחרת, אך לא הועיל במאומה כי המלווה רדף אחריו לשם, גם בעיר השלישית והרביעית לא ניצל מצפורני המלווה, וכך כשזה בורח וזה רודף הגיע עד העיר בעלזא בימיו של הרה"ק המהר"א זי"ע, שם קיווה למצוא מנוח לנפשו אבל גם שם ראה לפתע את המלווה לנגד עיניו, מיד נכנס הלווה אל רבו הרה"ק מבעלזא ושפך את ליבו על אותו המלווה הרודפו עד חרמה… שלח הרבי לקרוא למלווה, ושאלו: 'מה לך רודף אחריו?' ויען המלווה- 'הרי זה לווה רשע ולא ישלם…' א"ל הרה"ק: 'דע לך, כי מעות המיועדים לאדם מן השמים – לעולם ישאר בידו, ואם יפסידם במקום זה ירויחם במקום אחר'. וישאל את הרב: 'האם הרבי מבטיחני?' חזר הרה"ק על דבריו הקודמים (מבלי להתייחס לבקשת ההבטחה): 'לעולם לא תפסיד את מעותך! אם תמחל לו על החוב – רווח והצלה יעמוד לך ממקום אחר, והכסף כבר ימצא את דרכו להגיע לידך…'
כשמעו כי כן, הבין כי 'יש דברים בגו' ויען ויאמר: 'הריני מוחל בלב שלם ללווה', ופנה לחזור לביתו (כי מה לו להשאר אחר מחילתו) והנה, בתחנת הרכבת קנה זה המלווה למוכר כרטיסי הלאטר"י (לוטו), וזכה בגורלו סכום מעות כאותו סכום של ההלוואה, 'לא פחות ולא יותר' ( מפי הגאון החסיד ר' שלום בראנדער זצ"ל).
מספרים על אחד מתלמידי נובהרדוק, שהיה עני ואביון השמח בחלקו ומסתפק במועט. מדי יום ביומו היה הוא וב"ב אוכלים לחם עם מעט חמאה, כדי להחיות את נפשם. פעם אחת נכנס חתול לתוך ביתם ואכל את חתיכת החמאה שהיתה מיועדת לסעודה. ויהי כאשר חזר החסיד בערב לביתו, סיפרו לו בני הבית בצער, על החתול שאכל את מנת החמאה שלו, אך הוא לא התפעל כלל מדבריהם, ונענה בבטחה 'החתול לא אכל את המנה שלי!' ויתמהו בני הבית בחשבם שכוונתו לומר ששלו לא אכל כי אם את שלהם, לפיכך העמידוהו על טעותו, והוכיחו לו כן, כי החלק שלהם היה מונח במקום אחר, וא"כ ברור שהחתול אכל את שלו, נענה האיש והשיב בניחותא 'אם החתול אכל את החמאה, אתגליא מילתא למפרע שלא היתה החמאה שלי, אלא של החתול, כי אםפורי היתה שלי לא היה החתול אוכלה…'
וכך אמר הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, שהאיש הבוטח במלאכתו ובעיסוקיו וחושב שמהם יש לו מזונות ופרנסה, הרי הוא כעובדי הכוכבים ומזלות- כי מה בינו וביניהם, הללו מדמים בנפשם כי יש בכח הכוכבים והמזלות להשפיע עליהם שפע פרנסה ושאר הצטרכותם, וכיוצא בהם ממש הוא הסומך על עסקיו ו'ועובד' אותם, בחושבו כי מהם תצמח ישועתו… אלא יאמין אדם שכל הצלחת העסק אינה אלא צינור ואמצעי שעל ידו שולח לו הקב"ה פרנסתו בכל עת ובכל שעה, וכל מה שהוא צריך לקבל – בודאי יקבל בין אם יעבוד ובין אם לא יעבוד, אלא שעליו להתנהג כמנהג העולם ולעשות פעולת השתדלות כדי להמשיך את הפרנסה מידו הפתוחה והמלאה.
בספר דבר אברהם (לר' אברהם הורביץ תלמיד החזו"א בהקדמה), כתב: 'מרגלא בפומיה (דה'חזון אי"ש) תשועת השי"ת באה ברגע שאדם כבר לא רואה בדרך הטבע להוושע'.
פעם נכנס המגיד מישרים הגאון ר' שלום שבדרון זצ"ל אל ביתו של המשגיח הגאון ר' יחזקאל לווינשטיין זצ"ל, וראהו האיך שהוא מלא שמחה עילאה, וישאלהו ר' שלום: 'לשמחה מה זו עושה?' פתח ר"י וסיפר לו, שבשנים מקדם היה משמש כמשגיח בישיבת מיר שבליטא, ומחמת הדחקות והעניות ששררה שם היה מילתא דשכיחא שלא 'שְֹֹּׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה'- איך האב זעך גישייפט מיט אמונה' . באחרונה, אחר שעלה לארץ הקודש הציע לו הגאון ר' יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, גאב"ד פוניבז', שיבוא לשמש כמשגיח בישיבתו, והבטיח לו מתן שכרו בצידו בעין יפה, באותה שעה שקלתי לקבל את המשרה, אך חששתי תמיד מה יהא עם האמונה, כי לתומי חשבתי שהוא משופע בנכסים ואין אצלו מחסור של כסף, ואם ישלם לי את המשכורת מדי חודש בחודשו לא אזכה עוד לסמוך ולבטוח בהשי"ת, אך עתה שמח אני, שהרי הנני נמצא כבר שמונה חודשים בעבודתי ב'ישיבה', ובינתיים כל משכורתי היא 'מאמונה' כמו בליטא… לכן אין קץ לשמחתי, כי איך לא אשמח כמוצא שלל רב, על שחזרתי לחיות מאמונה…'
עוד למדנו בפרשתנו יסוד גדול משני קצוות, בגשת האדם לעמוד להתפלל לפני אבינו שבשמים (וכן יאמר בגשתו לכל מצווה), עליו להתחזק ולעמוד איתן על משמרתו ביודעו שכוחו גדול מאוד, ובידו לפעול גדולות ונצורות, אבל אחר המצווה ישפיל דעתו וידע שמצד עצמו לא עשה ולא כלום, והכל בא לו בסיעתא דשמיא ובעזר עליון וממילא לא יתגאה.
צורב אחד נכנס פעם אל הרה"ק רבי שלום מבעלזא זי"ע, וביקש ממנו עיצה איך להתחזק באמונה בהשי"ת. השיב לו תשובה רבת משמעות: 'אינך צריך חיזוק, לך להתפלל!', וכוונת הדברים, כי בתפילה מעומק ופנימיות הלב מובטח לו שיינצל מכל צרותיו, אז יראה עין בעין שה' הוא האלוקים.
שמעתי מבעל המעשה, שבבחרותו למד בישיבת פונביז' אצל הגאון ראמ"מ שך זצ"ל, והיה נוסע מפעם לפעם לירושלים לשבות בצל רבו הרה"ק ה'נתיבות שלום' זי"ע, וכיון שהיה בעל כשרון גדול וחביב אצל הרב שך, שאל אותו רבו, וכה אמר: "מצינו בזוה"ח (ריש שה"ש), דלכן לא נזכר שמו של משה רבינו ע"ה בכל פרשת תצוה מפני שאמר (שמות לב, לב) 'ועתה אם תשא חטאתם, ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת' ומקשים העולם, מדוע נענש משה רבינו על כך, והלא מסר נפשו על כלל ישראל, אלא ביארו, דנענש על אמירתו 'ואם אין' שנראה כמסתפק אם תועיל תפילתו, על זה הספק נענש, כי המתפלל בכוונה שלימה יש לו להיות מובטח שתקובל תפילתו", כשמוע הרב שך את דבריו אמר לו בהנאה 'אם כן תמשיך לנסוע, והבא משם דברי תורה כל שבוע…'
הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ"ל, ראש ישיבת מיר בעיה"ק ירושלים, היה בשנותיו האחרונות יודע חולי ומכאוב ל"ע, במסי"נ היה מכתת רגליו בכל קצוות תבל למען החזקת הישיבה, ועל הכל היה מוסר נפשו באמירת שיעורים בהיכל הישיבה בכל עת מצוא כידוע ומפורסם… פעם אחת אירע שכבר הושיבוהו לאמירת השיעור, ומשבא לפתוח את דבריו לא עלה בידו להוציא הגה מפיו- כך ניסה כמה וכמה פעמים בכוחות למעלה מטבע אנוש, משראה שאינו מצליח הראה בידיו כמבקש פיסת נייר ועט לכתוב, וכתב בו "ניסיתי…" הבט וראה עד היכן העפילו גדולי עולם בהכרה שאין לאדם אלא לעשות כפי כוחו- לנסות, והשאר 'לקל גומר עלי'…
מענין לענין שאל פעם בעל 'שבט הלוי' זצ"ל את הגאון רבי יעקב אדלשטיין זצ"ל: "כיצד זכיתם ל'כח' עליון כזה, שכל ברכותיכם ותפילותיכם מתקבלות בשמים ופועלים פעולתם לטובה?…" תחילה ניסה ר"י לבטל את עצמו ושאל: "מנין לכם שהם פועלים?…" אבל משלא נתקבלו תירוציו נענה ואמר: "שמא זה ב'מידה כנגד מידה' כי קהל גדול בא אלי והנני שומע ומקשיב לכל אחד ואחד מהם ב'סבלנות' עצומה, אין איש היוצא מביתי מבלי שנשמעו כל דבריו באוזן קשבת, על כן גם בשמים אומרים נשמע בסבלנות את כל דבריו ונמלא את בקשותיו ותפילותיו".
מעשה בשני שכנים עשירים מופלגים, שהתגוררו זה לצד זה, באחד הימים הגיע אומן עם כינור והתיישב בין שתי חצרות של העשירים, והתחיל לנגן על הכלי אשר בידו באופן נפלא ביותר, העשירים ישבו והאזינו לקול השיר והתענגו מנעימותו, לאחר שהלך האומן לדרכו התחילו העשירים להתווכח ביניהם, האחד טען שהאומן הגיע לזמר לכבודו, ואילו חברו אמר: לא, כי אם לכבודו הנעים בקול הכינור, וכל אחד הביא ראיות שלו יאתה תהילה ועבורו נגנו בנבל וכינור, משלא הגיעו אל עמק השווה החליטו לפנות אל הגאון ה'נודע ביהודה' זצ"ל שיכריע ביניהם.
כאשר באו לפניו הקשיב לדבריהם, והורה עליהם לשלם תחילה מאה זהובים כל אחד עבור 'דמי הפסק', ואמר להם שלבוקר משפט, ואז יגיד להם מה שהעלה בדעתו, וכן עשו. למחר חזרו אליו העשירים כדי לשמוע את הפסק, נענה ה'נודע ביהודה' ואמר: 'לדעתי לא הגיע האומן לא עבור הראשון ולא עבור השני, אלא כל בואו היה עבורי, כי עי"ז הרווחתי את מאתיים זהובים, כסף שנקצב עלי בתחילת השנה…' והתכוון להוכיח להם בחכמה שאל יתעסקו בדברים בטלים כאלו, והלה מעצמו היה מנגן ושר לפי תומו ובלא שום כוונה מיוחדת.
והאמת, שכל ריב וסכסוך כך הוא, ששני אנשים ניצים ומתווכחים ביניהם, על הא ועל דא, זה אומר כולו שלי, וזה טוען כנגדו כולו שלי וכיו"ב, ואינם יכולים להגיע אל עמק השווה, אולם האמת לאמיתו היא שכל המטרה והמכוון בזה, שהקב"ה מנסה אותם עתה האם יעמדו בו בגבורה ולא יכשלו, וכל המאורעות נעשים רק כדי שיתגבר על עצמו, וא"כ מה לי כי חברו מקניט אותו וכיו"ב, הלא עליו לדאוג על עיקר המטרה כאן, לראות שיעמוד בנסיון, ועי"ז יסיח דעתו מכל דברי הריבות והמדנים שאין בהם ממש.
(ליקוטים מבאר הפרשה תרומה- כי תשא תשע"ז)