יהודי מרוגש עד לשד עצמותיו. לופת שני מלצרים המומים, מסיר את המגשים מידיהם, מניח יד על כל כתף וסוחף אותם אל תוך המעגלים, "רב המלצרים יראה אותנו", הם לוחשים ברטט, "גם הוא רוקד" הוא עונה להם..

אני ראיתי

סבא שלי סיפר לי, שאבא שלו נכח בהכרזה על לימוד הדף היומי.

הנכד שלי יספר לנכד שלו. שסבא שלו היה בסיום הש"ס תש״פ.

כה אספר לנכדי.

אני ראיתי במקום אחד אלפי חתנים!

אני ראיתי באולם אחד, המוני אנשים מאושרים כפי שלא היו מימיהם!

אני ראיתי אלפי איש מחייכים ובוכים בו זמנית!

אני ראיתי את העיניים הדומעות!

אני ראיתי את הראשים המתנדנדים בדבקות!

אני ראיתי את הריקודים הסוחפים!

אני ראיתי יהודים מתרוממים טפחיים מעל הקרקע!

אני ראיתי את האיש בעל תווי פנים הנוקשים, שלפני שעה פסע עקב בצד אגודל אל מקומו. טופח בעצמה על כתפו טל יהודי שמימיו לא ראה, מחבק אותו בחדווה ונסחף איתו לסחרחורת המעגלים.

אני ראיתי את האחראי על הבטחון קפוא על מקומו, למראה האיש ההדור שהידס כזאטוט.

אני ראיתי יהודי מוכה ומיוסר, שזה חודשים לא העלה חיוך על פניו, שוחק בפה מלא ושיניו בוהקות, מוחא כפיים ומנענע את ראשו בחדווה מצד לצד.

אני ראיתי את שכבות הקרח מפשירות ונקוות אל קרקע האולם.

שעת הסיום היא עת רצון מלפני אבינו שבשמים. הודיע הכרוז בדרמטיות. וזו היא השעה לבקשות ולתחינות.

צליל רך הזדחל באצילות על פני האולם.

"תהא השעה הזאת, שעת רחמים ועת רצון מלפניך". הלחן המוכר. האוזניים חדשות חלקן. למי אין על מה להתפלל?

ישבו אלפי יהודים, הרכינו את ראשם במחשבה. התכנסו בתוך עצמם. שילבו יד ביד, וזמזמו את הלחן עם התזמורת. המחשבות החלו מרצדות. השעה גדולה. הרגע עצום. איש איש ממלמל את בקשותיו. כל הלבבות פעמו יחד. רבון העולמים. הבט משמים וראה…

הדרן הלך כל הש"ס

הדרן

שמעתם פעם 'קדיש'?

אני ראיתי קדיש!

״ י – ת – ג – ד – ל ”.

אני ראיתי אלפי יהודים עוצמים את עיניהם ומגדלים את שמו של הקדוש ברוך הוא.

"ו-ית-קדש ש-מ-י-ה רבא-

י-ת-ב-ר-ך ו י ש- ת-ב-ח  ו-י-ת-פ -א -ר"

באותו רגע, בעיצומו של הקדיש נורא ההוד ידע ידעו כל הנוכחים, כי מה שהיה טוב לא יהיה.

איש לא ייצא מן המקום כפי שהוא נכנס אליו.

הכל היה ספונטני.

הקדיש הנאמר עם סיום הש"ס הסתיים, ועיני הכל דמעו. בלי בושה. מי מסוגל לעמוד קפוא כאשר נשמעת התחינה ב-ח-י-י-כ-ו-ן ן ו-ב-י-ו-מ-כ-ו-ן ו-ב-ח-י-י ד-כ-ל ב-י-ת י-ש-ר-א-ל", המתנגנת בבקשה, תחינה. תפילה וערגה.

מטפחות משי נשלפו ממקטרונים מגוהצים למטעי. ממחטות עם קפלים ניגבו עיניים ישישות. אצבעות מגששות עקבו אחר נתיב הדמעות מן העין היישר אל הלב.

צליל חד, גבוה, קצר. חתך את האוויר — הלמות תוף בודדת דלקה אחריו ובלעתו —

האות ניתנת

— "אי, אי, אי. אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה"

כסאות הוסטו, ידיים נפרטו לרווחה. חיוך אחד ענק התפשט על פני כל האולם. ללא עכבות, בלי מעצורים. ימינה. שמאלה, למעלה, למטה,

רגליים לכל הכיוונים, ידיים נשלחות לכל עבר, הראש – אהבת תורה ויראת שמים.

אלה היו הריקודים המאושרים ביותר שחוו רוב המשתתפים,

הנה, רוקד רב מגיד שיעור עם גבאי בית הכנסת, שאי פעם, לפני… חודשיים, הביע מורת רוח מהקמת שיעור בבית הכנסת, "זה עלול להפריע לסדר היום". הוא הגיע לאירוע כמחווה לחניכיו משתתפי השיעור. כעת הוא מחובק איתו ביחד "כבוד הרב, זה מיוחד, זה.. אינני יודע איו אומרים את זה, אבל אני רוצה לעשות את זה, ללמוד תורה שרק יעז מישהוא לנסות להפריע לשיעור!" והוא המשיך לרקוד בעוז ובמרץ אסף סבינו את משתתפי השיעור, ו…

בצד האולם, יהודי מרוגש עד לשד עצמותיו. לופת שני מלצרים המומים, מסיר את המגשים מידיהם, מניח יד על כל כתף וסוחף אותם אל תוך המעגלים, "רב המלצרים יראה אותנו", הם לוחשים ברטט, "גם הוא רוקד" הוא עונה להם.. איך אפשר אחרת.

היהודי הוא יהלום. יהלום המוקף בגרגירי אבק, בגבישי עפר, בחלוקי אבנים, בסלעים או נהר עצום – נותר יהלום, צריך רק להראות לו פעם אחת שהוא באמת יהלום, לקלף פינה אחת.

(מתוך 'מאורות הדף היומי')