הוא שלף מכיס מכנסו אקדח מבריק, נופף בו מעל ראשי המתפללים "החוצה!" צעק בקול ניחר "תעופו מיד, וחפשו לכם מקום אחר להתפלל, כאן לא יקום בית כנסת! יש לכם בדיוק 15 שניות לפנות את המקום", צווח המאיים

הרב קובי לוי

המקום: שכונה אמריקנית מעורבת. לפני 30 שנה. מוצאי שבת קודש.

הוא שלף מכיס מכנסו אקדח מבריק עם קנה ארוך, נופף בו מעל ראשי המתפללים "החוצה!" צעק בקול ניחר "תעופו מיד, וחפשו לכם מקום אחר להתפלל, כאן לא יקום בית כנסת! אני לא צוחק ולא מתבדח ואל תנסו אותי. יש לכם בדיוק 15 שניות לפנות את המקום", צווח המאיים.

אחד המתפללים האמיצים החליט להתעלם מן האיומים של החצוף, עלה לדוכן והחל לומר "והוא רחום יכפר עוון…".

יריה. בוווום! חור נפער בקיר הדרומי, וקליפות הטיח נשרו ארצה באוושה לא חרישית בכלל. שליח הציבור הנועז סגר את הסידור ונמלט בזריזות מן המקום, ואחריו משתתפים כמנין מתפללים מבוהלים. יריות בבית כנסת? כמעט פיגוע טרור.

מאד לא נעים להכיר, אבל האיש האלים הזה שמו הנרי (חנניה) ספניש, 51, סוחר רהיטים אמיד מאד, ש"אהבתו" לחרדים ומוסדותיהם פרצה כל גבול של שכל ישר. אגב, בעסקיו הוא מאד חביב, מינורי, ואפילו מאיר פנים.

הכל התחיל בגלל רב השכונה היקר הרב שרגא הפיהאוס שאוטוטו מתגשם לו חלום והוא הולך לחנוך – אי"ה – את בית הכנסת הראשון בשכונה. עד עתה התפללו קומץ הדתיים שבשכונה באיזו דירה אחורית זנוחה צרה ולחוצה, עובדה שהדירה הרבה רגליים מן המקדש מעט הזה, שלא דמה כלל למקדש. לאחר מסע בירוקרטי – בן חמש שנים – מתיש למדי, הצליח הרב הפיהאוס "לשכנע" את פקידי העירייה ואת ראש העיר מעליהם, שהשכונה משוועת לבית הכנסת, וזה צורך מינימלי. הם סרבו לשמוע.

ראש העיר היהודי מרטין (מנחם) אאוטריבר אהב דתיים בדיוק כמו עמיתו משחר נעורים – סוחר הרהיטים ספניש, והשניים הערימו קשיים על הרב השכונתי וקומץ תומכיו. מי שהכריע את הכף היה דווקא בית המשפט הפדרלי שקיבל את טענת הרב ומתפלליו, שיש לעשות אפלייה מתקנת ולהקים בשכונה בית כנסת ראשון. "לנוצרים יש כנסיה, למוסלמים מסגד, אין שום מניעה שלא יוקם בית כנסת נורמלי לטובת ציבור היהודים בשכונה" פסק השופט הגוי חמור הסבר צ'רלי מקמילן. לא נעים, אבל בשורה התחתונה המלכות היא זו שהכניעה את שני האנטישמיים הללו, שחיפשו דרכים נוספות כדי למנוע את הבנייה.

"הפעם הכדור אצלך" אינפף ראש העיר לעמיתו הסוחר "הקרקע הציבורית שהוקצתה לטובת בית הכנסת של הרב הפיהאוס היא בדיוק מול הווילה שלך. העירייה פתוחה קשובה לכל תלונה שתעביר אלינו, תהיה רגוע על חריגה של 10 סנטימטר אני עוצר להם את הכל!!!" סיכם אאוטריבר.

נו, מה חשבתם, שהנרי ספניש שמאד חיבב את הרבאיי הרפורמי וטכסיו המשונים, ינוח וישקוט? לא ולא. מחלקת הפיקוח העירונית עבדה שעות נוספות, ופקחים צילמו מכל זוית אפשרית את בית הכנסת שהחל לרקום עור גידים וכתלים.

כן, נרשמו כמה צווים מנהליים להפסקת הבניה, עקב חריגה מקו גבול, הגבהה  יתרה של קומת המרתף, וביקצור עוד חמש שנים של יסורים עברו על הרב הפיהאוס, וחנוכת בית הכנסת היא עדיין חלום לא מושג.

פרק ב'

אל תשאלו איך כמה ולמה, אבל החוזה לרכישת דירה שעליו חתם הרב חיים פרץ, ריחף מעל ראשו כחרב פיפיות, לא נעים בכלל. עפ"י סעיף 17 בחוזה, עליו לפנות את דירתו בא' שבט לטובת הרוכש, דא עקא שהדירה החדשה אותה רכש עדיין היתה רחוקה מסיום. הקבלן אמר לו בצער "צר לי הרב פרץ, אבל עליך למצוא בית חליפי למשך שלושה שבועות לפחות… המטבח לא מוכן, ארון החשמל לא הגיע, ולא הותקנו כל החלונות והמעקים".

נו, לכו תחפשו פינה להניח את הראש, למשפחה בת 13 נפשות, למשך שלושה שבועות.

"טול עצה מן הזקנים" הציעה רעיתו מלכה. "הרב שרגא הפיאהוס הוא צדיק ותלמיד חכם, תנסה אצלו, אולי יעלה במוחו רעיון".

ברגליים כושלות הגיע הרב פרץ לביתו של הרב ודפק על הדלת, "הו, ברוך הבא, ידידי היקר, במה אוכל לעזור?"

"אני זקוק נואשות לבית… 13 נפשות צריכות פינה שקטה להניח הראש… הורי גרים בניו-יורק, הורי אשתי בארץ ישראל, ואנה אני בא?! "לאט הרב פרץ הצעיר.

רב השכונה עצם עיניו ושקע בהרהורים, "היפלא מהשם דבר?" מלמל. "בני ישראל קיבלו אינקובטור שלא חסר בו דבר, 40 שנה במדבר אכלו, שתו, התכבסו… סכו תחת כנפי השכינה… אמור לי ידידי הצעיר, האם תסכים להתגורר במחסן הצמוד לבנין בית הכנסת החדש שלנו!"

עיניו של אבי ה-11 ברקו מתמהון, "אתה חושב שראוי שנגור בבית הכנסת, שעדיין לא חנכנו?"

"כן בהחלט. אתה יודע היטב מדוע אני נמנע מלפתחו באופן רשמי. הדייר המשונה ההוא, מה שמו הנרי ספניש מאיים באלימות. אבל לך אין שום עסק איתו, תכניס מיטות, ארונות ותלכו לישון רגועים. כפי שהבנתי מה שמכעיס אותו זה ההתקהלות והתפילות", אמר הרב הפיאהוס.

פרק ג'

בשעת בוקר מוקדמת תקעה משפחת פרץ יתד בשני חדרי המחסן של בית הכנסת. המטבחון הצר שימש אותם היטב, שכן "עוד מעט נוסעים לדירה החדשה", שמחו הקטנטנים.

מבטו הרושף של מיסטר הנרי ספניש עקב אחרי הזאטוטים והכניסות והיציאות של המשפחה. "הם פולשים, עפ"י החוק חייבים לסלקם, אני מיד מדווח לעירייה ולמשטרה", ספניש יצא לרחוב כדי לוודא באיזה חלק הם התמקמו, כשלפתע הציץ מן הפינה הרב חיים פרץ, וכולו חיוכים מפה אל פה, "שלום מיסטר ספניש, שמי פרץ. אנחנו נהיה שכנים בשלושה השבועות הקרובים, אתה יודע, מכרתי דירה ופיניתיה בטרם עת. אני מקווה שנהיה נחמדים זה לזה… אולי תכנס לקפה, תשמע ממני גם דבר תורה קטן".

ספניש סרב בנימוס "נחמד מצידך. אולי בפעם אחרת, אבל חשוב לי שתדע מר פרץ, שאסור כאן להתפלל. אין לכם את כל האישורים, והעירייה עוקבת אחרי כל החריגות… מבחינתי תגורו כאן זמן קצר, אבל תפילות. על גופתי. הבנת מר פרץ? אני יש לי כבוד לדתיים, אבל שלא יעשו לי רעש מול העיניים שלי עם הקדיש, וה"ברכו" ו"הלל", אני הייתי פעם שם, אבל עכשיו אני לא שם ולא רוצה להיות שם. ברור?"

תתפלאו, שלושה שבועות חביבים למדי עברו על השכנים ספניש את פרץ, הילדים היו שקטים להפליא, ספניש אף השאיל לפרץ מטאטא לעת מצוא. ונדמה היה כי המפגש הכפוי הזה עתיד להסתיים באווירה ידידותית, בלי הלשנות, בלי קטטות, ובווודאי ללא יריות, עד ש…

פרק ד'

לגופו של ענין,  בית הכנסת היה מרוהט להפליא, נברשת בדולח השתלשלה מן התקרה, ארון הקודש בהק בלובן השיש שלו, ופרוכת תכלת עדינה נמתחה לה. "מחר, רעייתי, אנו יוצאים מכאן, אבל הנשמה שלי לא רגועה. השבת עוד מעט יוצאת, והרב הפיאהוס עדיין מתפלל בדירונת. ומדוע? הוא חושש מעימות אלים עם הסוחר ספניש. דומני שאני נבחרתי מן השמים לפייס ביניהם. אאסוף לתפילת ערבית של מוצאי שבת מנין מתפללים, אפתח את בית הכנסת, ונחנוך כאן תפילת ערבית ראשונה. נעשה ניסוי כלים. אני מאד מקווה שיחסי החברות שלי עם ספניש ירגיעו אותו… והוא יבליג מה את אומרת?".

הרעייה הנאמנה עודדה את העזר כנגדו "מצווה גדולה".

ועכשיו קוראים יקרים לא נותר לכם, אלא להפנות מבט אל פתיחו של הסיפור, ולתקוע אצבעות באוזניים למשמע היריה שקילפה את הטיח, והבריחה את המתפללים האמיצים החוצה. ספניש ירה, ועוד איך ירה, וגם הרב פרץ פרץ עליו פרץ ונמלט.

סיום

כעבור 30 שנה. שעת בוקר

מכונית מפוארת נעצרה מול מבנה הישיבה. הנהג, ישיש כבן 80 עקב במבטו אחרי שלושת הנערים בני ה-16 שירדו ממנה, ופניהם אל הכניסה. התאומים יעקב ושמעון, ועמם חברם ג'וני יונתן, פנו אל חדרו של ראש הישיבה וביקשו לשוחח עמו.

"אנחנו בעלי תשובה, הגענו לכאן מניו יורק עם סבא שלנו, רוצים ללמוד פה תורה… אנחנו מוכנים למבחן בגמרא בפרק שניים אוחזין". עדכנו.

ראש הישיבה התרגש "מניו יורק לכאן? חסר ישיבות בני יורק?"

"סבא שלנו אמר לנו, שהכי כדאי לנו ללמוד כאן, לדבריו יש לו קשר נפשי עמוק לישיבה של כבודו".

"אשמח להכיר את סבא שלכם, בואו נקבל את פניו".

ראש הישיבה הרב חיים פרץ צעד לכיוון המכונית המפוארת "ברוך הבא סבא, זכות גדולה נפלה בחלקך להוביל את נכדיך ללמוד תורה, שמי חיים פרץ מה שם כבודו?"

"אנחנו מכירים היטב הרב פרץ", השיב הסבא מיישר את כיפת המשי שעל ראשו. "אני האקדוחן. התאומים הם נכדי, והשלישי הוא נכדו של ראש העיר לשעבר, אאוטריבר. זוכר? באנו לפייס אתכם".

חיבוק מלא חום ואהבה באמצע רחוב אמריקני, בשכונה שוקקת יהודים. הנרי ספניש המשיך לספר "דומני שאתה יודע היטב, שאחרי הירייה נעצרתי לחודש ימים, ומרוב כעס עליכם ביקשתי לעזוב את השכונה. אחד הגבירים שבעיר רכש את הוילה שלי, והקים בה – עבור הרב הפיהאוס זצ"ל – את הישיבה שלכם… לרב הפיהאוס יש בית כנסת מפואר ומולו ישיבה מצויינת. לא תתכחש, הרב פרץ, לעובדה, שהירייה שלי עשתה משהו למען עולם התורה. אנא קבל את נכדי לישיבה. שיהיה כפרה על שנים רבות שהייתי רחוק", זלג הסבא.

החמישה צעדו פנימה להיכל הישיבה. באוזניו של הרב פרץ המשיכה להדהד אותה ירייה מאיימת.

(יתד נאמן)