"וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ" (קריאה לחג השבועות שמות יט, ו)
בעת שהעיראקים בנו כור אטומי, והיו בשלבים מתקדמים לקראת פצצת אטום, רצה מנחם בגין לפוצץ את הכור, אבל שמעון פרס התנגד.
"יצאת מדעתך?" טען פרס, "בשום אופן לא! הרי כל מדינות ערב תתקפנה אותנו, כל העולם יהיה נגדנו. בשום אופן לא!"
ככל הנראה, פרס גם נקט באמצעים מעשיים כדי למנוע מבגין לצאת למבצע של השמדת הכור. אולם בשלב מסוים נוצרו תנאים מתאימים ליציאה למבצע, הוא היה צריך להתבצע בדחיפות מרובה. התאריך נקבע לערב חג השבועות שחל באותה שנה בשבת.
בגין שלח לשאול את הגרא"מ שך זצ"ל ואת הבבא סאלי זצ"ל, האם לצאת למבצע. הבבא סאלי שאל: "באיזו שעה?" וכאשר השיבו לו: "בשעה שתים עשרה". אמר הבבא סאלי: "חס וחלילה! שלא תעזו לעשות לפני שלוש, תעשה בשעה שלוש, ותצליח".
שאל רבי יעקב איידלשטיין זצ"ל את הבבא סאלי: "מה ההבדל בין שתים עשרה לשלוש? בכל מקרה, זה יהיה למרבה הצער, בשבת, והדבר מותר רק מפני פקוח נפש".
אמר לו הבבא סאלי: "אני אגיד לך, בחורי הישיבות שאמורים ללמוד כל הלילה בליל שבועות, בדרך כלל נחים בערב שבועות. לאחר תפילת מוסף אוכלים סעודת שבת, והולכים לישון. עד שהם חוזרים לגמרא כבר תגיע השעה שלוש. בשעה שתים עשרה עדיין אין מספיק תורה בעולם, כולם ישנים. אם הוא יעשה את זה בין השעה שתים עשרה לשלוש הוא לא יצליח, אין זכות תורה. אם הוא יעשה את זה אחרי שלוש, כשרבים כבר חזרו לגמרא, הוא יצליח!"
מי הם המחזיקים האמתיים של כל העולם
העולם לא רק מתקיים בזכות לימוד התורה, אלא אף מתפרנס בזכות לומדי התורה. כפי שאומרת הגמרה (ברכות יז ע"ב): "בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואמרת: 'כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני – די לו בקב חרובין בערב שבת לערב שבת".
מה הכוונה?
במבט חיצוני נראה כאילו מחזיקי עולם התורה הם המפרנסים את ציבור לומדי התורה, אולם האמת הפוכה בדיוק: לומדי התורה – הם אלו שבזכותם מתפרנסים כולם. אם כן מי מחזיק את מי?
ניתן לתאר את המערך הזה כך: כולנו חיים מקופה אחת משותפת, שאליה מכניסים כולם את ה'זכויות' שלהם – מה שהרוויחו בזכות לימוד התורה. מקופה זו כולם 'מושכים' את הנצרך להם למחיתם…
כל העולם נועד עבור לומדי התורה
לא זו בלבד שתפקידם של לומדי התורה גדול מתפקידם של תומכי התורה, עלינו לזכור עד כמה חשוב לקיום העולם כל רגע שאדם יושב ועוסק בתורה.
באחת ההזדמנויות נסעתי מטבריה לבני ברק עם האדמו"ר בעל ה'בית אברהם" מסלונים זצ"ל. במהלך הנסיעה הוא העביר לי יסודות רבים בהשקפה. הוא הסביר לי את חשיבותו של כל רגע לימוד על פי משל נפלא, המתאר את תפקידו הנשגב של העוסק בתורה ואת תפקיד הסובבים שנשלחו רק כדי לסייע לו:
במדינה אחת פרצה מגפה שפגעה בילדים רבים ולא נמצאה לה תרופה. יום אחד נודע לרופאים על צמח נדיר שיש בסגולתו לרפא את המחלה ולעצור את המגפה, אלא שאת הצמח ניתן למצוא רק במעמקי הג'ונגל המרוחק. את התרופה יש להפיק ממנו מיד במקום.
הוחלט לשלוח לשם שני פרופסורים, רופאים המתמצאים בחקר צמחי מרפא, שידעו לזהות את הצמח ולהפיק ממנו את התרופה. אולם לא ניתן היה לשלוח אותם לבדם, משום שהג'ונגל שורץ חיות רעות ואף אוכלי אדם נמצאים בו.
מה עשו?
צרפו למסע צבא של מאה איש, שישמרו על הפרופסורים מהסכנות האורבות להם. אבל לגדוד כזה יש לצרף אנשי צוות שיספקו להם צרכיהם, ויתחזקו את אנשי הצבא והרופאים. בנוסף, לא היה ידוע מראש כמה זמן יארך המסע, לכן היה עליהם להצטייד בכל הנצרך להם למשך כל התקופה.
כך הצטרפו אל הקבוצה עוד כמה עשרות איש, שתפקידם לדאוג למחיה, כגון טבחים וכיוצא בזה. אליהם נוספו חקלאים שנטלו עמם זרעי ירקות ותבואה שאותם יגדלו שם, כדי שיוכלו לספק מזון לכל אנשי הקבוצה: לחיילים וכן לרופאים ולכל אנשי הצוות העסוקים במלאכתם.
כמובן היו גם בעלי מלאכה, שדאגו לביגוד ולהנעלה עבור כולם, וכן אנשי מקצוע, שתפקידם להכשיר שטח מתאים למגורים ממושכים.
כאשר גדל הצוות התברר שיש צורך בכמה מאות חיילים נוספים כדי להגן עליו, וכתוצאה מכך, גדל גם הצוות האחראי על סיפוק צרכי החיילים, ועקב כך גדל שוב מספר החיילים וכן הלאה על זו הדרך, עד שמספר היוצאים למסע הגיע לשש מאות אלף איש!
במהלך השהות באזור הג'ונגל התמסרו הפרופסורים למלאכתם. במעבדה הזמנית שנבנתה עבורם חקרו את הצמחים שמצאו ועיינו שעות על גבי שעות בספרי הרפואה עבי הכרס.
החיילים, שתורנות השמירה הותירה להם שעות פנאי רבות, פנו יום אחד אל הפרופסורים העסוקים ותמהו באזניהם: "מה יוצא לכם מכל העבודה הזו? במשך שנים למדתם רפואה באוניברסיטה, ובשביל מה? כדי שכעת תעבדו ללא הפסקה וללא מנוחה? תראו אותנו: אנחנו עובדים שעות ספורות, ולאחר מכן מסתובבים ומטיילים ומבלים ונחים"…
תשובתם של הפרופסורים העמידה באור נכון את כל המסע שלהם: "אמנם כולנו נמצאים כאן יחד הרחק מן הבית, מדוע? משום שאנו בתפקיד! אך שימו לב: בעוד שאתם מוצאים זמן לבלות, אנו מנצלים כל רגע למטרת בואנו – לחקור את הצמחים הגדלים, כאן ולשוב לארצנו עם התרופה החשובה! כל שעה שלנו כאן היא בעלת משמעות, ואם נסיים את שליחותנו שעה אחת קודם – הרי אז כולכם, כל שש מאות אלף האנשים שבאו אתנו כדי לאפשר לנו למלא את תפקידנו – תסיימו את תפקידכם שעה אחת קודם! יוצא ששעה אחת שלנו נחשבת כמו שש מאות אלף שעות, ואיך אתם באים לזלזל בה?!"
בדיוק כך עלינו להתייחס לשעה אחת של לימוד תורה, שהלא כל העולם מתקיים בזכות זה, ונמצא שכל שעת לימוד יש בה כוח של מיליוני שעות חיות וקיום לכל הבריאה כולה!
אם לא בריתי יומם ולילה
ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה (יט, ח)
ידועים דברי רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל בספרו "נפש החיים" (שער ד), שאם יהיה מצב שבכל העולם לא ילמדו תורה, אפילו רגע כמימריה – העולם לא יתקיים!
"אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיהו לג, כה) התנאי לקיום "חוקות שמים וארץ", הוא "בריתי יומם ולילה" – שיהיה בעולם לימוד תורה ללא הפוגה יומם ולילה.
על כך דרש חזקיה (שבת פח ע"א): "מאי דכתיב (תהלים עו, ט): 'משמים השמעת דין, ארץ יראה ושקטה' – אם יראה – למה שקטה? ואם שקטה – למה יראה? אלא, בתחילה יראה, ולבסוף שקטה.
נרחיב מעט את הדברים, כדי לשבר את האוזן. כאמור, התורה היא החמצן של העולם. דבר פשוט הוא, שאם מוחו של האדם לא יקבל את החמצן הדרוש לו, כעבור עשרים שניות האדם יחווה אירוע מוחי. ואם זה יימשך כמה דקות, הדבר יגרום לאדם מוות טוטאלי.
התורה היא החמצן של העולם, ולכן ללא לימוד התורה העולם אינו יכול להתקיים.
כשהעולם עומד על בודדים
האמור לעיל הנו חסד עצום שעשה הקב"ה לאומות העולם, כי כוחו של עם ישראל, המחזיק בלימוד תורתו את העולם כולו, הולך ופוחת. אם בעבר הרחוק נמצאו יותר אנשים המייגעים את נפשם בלימוד התורה – חלקם בימים, וחלקם בלילות, מעת לעת ללא הפוגה שבעה ימים בשבוע, בכל יום מימות השנה, בדורות האחרונים נעשה הדבר קשה יותר. לכן פזר הקב"ה את עם ישראל בין האומות בכל העולם.
מסביר זאת רבי חיים מוולוז'ין כך: כשבארץ ישראל יורד הלילה, באמריקה עדיין יום, והיהודים שבאמריקה מקיימים בלימוד תורתם את העולם. וכאשר באמריקה לילה, והיהודים לומדי התורה עולים על יצועם לנום את תנומת הלילה שלהם, בארץ ישראל ובאירופה מתחיל היום, והיהודים המתגוררים שם לומדים תורה ומעניקים חמצן לעולם, והוא ממשיך להתקיים בזכותם.
כך, כאשר היהודים מפוזרים בכל מקום בעולם, יש לימוד תורה במשך עשרים וארבע שעות ביממה יום יום, והעולם חי וקיים.
בעניין זה ראוי להביא מעשה ביהודי, עשיר גדול ונדיב לב ממחזיקי עולם התורה, ושמו ר' משה רייכמן זצ"ל.
חותנו, ר' משה פלדמן זצ"ל, התגורר בשכונה הירושלמית העשירה רחביה. השכונה השכנה לרחביה היא השכונה הירושלמית המפורסמת שערי חסד, שבה התגורר מורי ורבי, רבי משה יהושע לנדא זצ"ל. השנים קבעו ביניהם חברותא ללימוד בכל יום שישי, כשעתיים לפני הדלקת נרות.
ולמה דווקא בשעה לחוצה זו, כשכל הבית מתוח ודרוך לקראת כניסת השבת, ונצרכת עזרה רבה בבית? הסיבה היא, כך אמרו זה לזה, משום שכאמור, מפאת העומס הרב בשעה זו, אין רבים הלומדים תורה, ואז חלק יותר גדול מהעולם עומד עליהם!
ישנם אנשים שמחפשים את הזמנים הללו שחסרה תורה בעולם, כגון במוצאי יום כפור, שבארץ ישראל טרודים בבניית הסוכה, ובאמריקה עדיין צום, וכן במוצאי פורים וכיוצא באלה, זמנים שמרבית היהודים אינם פנויים לשבת ללמוד תורה, ודווקא אז הולכים הם לבית המדרש ומתיישבים ללמוד. מדוע הם עושים כן? כי הם רוצים שתהיה להם הזכות שחלק גדול יותר מהעולם נשען עליהם, ומתקיים בזכות לימוד תורתם.
בימינו קמו ישיבות, שמיד לאחר ההבדלה במוצאי יום הכפורים קובעות סדר לימוד של שעתיים רצופות. כך גם במוצאי פורים, ישנה התעוררות גדולה לעניין זה של הלימוד בשעות הרפיון הללו.
עם ישראל מכין את עצמו לקראת בואו של מלך המשיח. לא סתם מתאמצים רבים בלימוד תורה בהתמדה עצומה, בגמילות חסדים בדרגות שאין לשער, ובעניינים נוספים שמקרבים את בואו.
תורה שבכוחה לקיים את העולם
אלא שעדיין יש מקום לשאלה, מה היה לפני שעם ישראל יצא לגלות? באיזו זכות התקיים העולם לפני שהקב"ה פזר את ישראל בין האומות? הרי גם אז היו לילות ארוכים בארץ ישראל, ובכל זאת התקיים העולם אף שלא היו לומדי תורה באמריקה.
על כך אומר ה"אור החיים" הקדוש, שהתורה של ארץ ישראל בימים ההם היתה כה חזקה, שהיה בכוחה לקיים את כל העולם גם בלי שלמדו עשרים וארבע שעות ביממה! אולי בזכות עצמת השקיעות שלהם בלימוד, ואולי בזכות מסירותם ללימוד התורה.
אני בעצמי עוד זוכר, שבבני ברק שלפני ששים-שבעים שנה, היו פועלים שנשאו על גבם או על כתפם בלוקים כבדים ועסקו בעבודת בניה מפרכת ומיד אחר עבודתם הקשה הלכו ללמוד תורה.
ואולי לבני הדור שלנו צריך להבהיר קצת יותר את הדברים. ובכן, בימים ההם הפועלים, פועלי בנין, היו יהודים, והם נשאו את הבלוקים בגופם. מנופים עוד לא פעלו בשרות הקבלנים, היתה להם כף יוונית שאליה היו מחוברות כתפיות שהולבשו על הגב, ועל הכף הונחו חמישה בלוקים או יותר, והפועלים העלו את הבלוקים ארבע וחמש קומות. כך עבדו פועלי הבנין הללו שמונה שעות ביום. בערב, לאחר העבודה המפרכת היו באים לשטיבל ללמוד תורה. מדהים היה לראות את הפועלים העמלים יושבים והוגים בתורה, שעות על גבי שעות.
אולי לתורה כזאת, שנלמדה במסירות נפש ממש, יש כוח לקיים את העולם, אף כאשר אין לומדים עשרים וארבע שעות סביב השעון.
מלבד זאת, היתה ליהודים אחריות לכך שהלימוד יהיה כל שעות היממה. אני זוכר עוד שבשטיבלאך של גור בבני ברק, כיצד חלק מהלומדים הגו בתורה עד השעה שתים בלילה, ואחרים השכימו קום ובאו ללמוד מהשעה שתים בלילה עד הבוקר, כך שבכל הלילות למדו תורה, והשלימו את לימוד התורה לכל היממה.
לא רק שם, אלא בכל מקום בארץ ישראל למדו תורה גם במשך הלילה, והדבר הזה נמשך שנים.
לומדי התורה – מקיימי העולם
עלינו לחזק בנו את ההכרה כי רק התורה מקיימת את העולם ולהתחזק בכל כוחנו בלימוד התורה הקדושה. משנאי ה' רוצים לפגוע בלימוד התורה, אך עלינו להתחזק מול הקמים לכלותינו. כוחו של כל בחור מכריע, ועליו להתגבר על כל הניסיונות, להישמר ולא להיסחף אחר התקשורת ושאר ניסיונות הדור.
כבר מגיל קטן עמלים אנו להחדיר בעוללנו תורה ויראה, כבר בגיל שלוש הם מתחילים לקרוא את האותיות הקדושות, ורוכשים ידע רב בפרשת השבוע, בדינים ובהלכות. נערים צעירים יושבים ועוסקים בלימוד הגמרא בהתמדה נפלאה. ולעומתם, כמה עלוב מצבם של ילדי אחינו התועים הריקים והמנוערים.
המפתחות לקיום העולם בידינו ובידי ילדינו!
חמישה מתוך עשרה בנים במשפחתנו עמלו לפרנסתם, אך הקפידו על שותפות עם האחים והגיסים העמלים בתורה. כל זמן שהשותפות היתה קיימת, היתה ברכה בעמלם. גם כשבכל בורסות היהלומים היתה צניחה, היא לא פגעה בהם, ומעולם הם לא הפסידו. מי החזיק את מי? לומדי התורה הם שהחזיקו את העסקים! לא ההפך.
היה אב שתמך והחזיק את ילדיו ופרנס אותם כדי שהם יוכלו לשקד על התורה. כשהדבר הכביד עליו הוא הפסיק את תמיכתו, והנה בתוך זמן קצר, כל עסקיו קרסו, ולא נשאר מרכושו מאומה. ואז הוא הבין מי תחזק את מי, בבחינת "הארון נושא את נושאיו".
לומדי התורה הם המקיימים את העולם, ואשרי מי שמחזיק בעץ החיים, כפי שנאמר: "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר" (משלי ג, יח).
קטעים מלוקטים מתוך ספר אריה שאג /ספר שמות