בסיפור שלפנינו, המעובד מתוך 'האמנתי ואדברה', יש כדי להראות כי כאשר האדם עוצר ברוחו ומבליג, יזכה לישועה מופלאה מעבר לגדר הטבע.
המעשה אירע עם יהודי שבמשך שמונה שנים מנישואיו עדיין לא זכה לפרי בטן. ניסיון הציפיה היה קשה ביותר והעמיד אותם בפני בפני אכזבות שוברות לב, עצב וייאוש. סגולות רבות ניסו, ביניהם שתיית מיץ רימונים שנתלו בשבע סוכות, אכילת שקדים מרים ודודאים, נסיעות לקברי צדיקים.
בין הסגולות ששמעו עליהן היתה סגולה אחת מורכבת וכמעט בלתי אפשרית לביצוע. הסגולה היא, להדליק את נרות החנוכה בשמן זית מהסחיטה הראשונה מכל זית, על ידי יהודי שומר מצוות, וללא חשמל או אמצעי אלקטרוני. שמן זית שנסחט בבית בד קדום, ממש כמו בבית המקדש. את השמן היקר הזה צריך אח"כ לערבב בשמן זית רגיל.
הוא החליט לנסות את הסגולה. הוא עדיין לא ידע כיצד, אבל בדבר אחד הוא היה בטוח – הוא לא יערב את אשתו בכל התהליך. גם במצב הנוכחי קשה לה, ואם הוא לא יצליח להשיג את השמן, עוגמת הנפש שלה תהיה עצומה.
לאחר בירורים רבים מי יכול לעשות את השמן בצורה המבוקשת, קיבל את שמו של מר אלימלך. מדובר ביהודי ערירי כבן שישים, שגר בבקתה המשקיפה להרי יהודה. אין בביתו טלפון, חשמל או מים. הוא חי מירקות ששתל בגינה ומעיזים, כבשים ותרנגולות שהוא מגדל ומקבל מהם ביצים, חלב וצמר וכיו"ב. מיודענו נסע למקום שבו הוא גר. ולאחר שמר אלימלך שמע את הסיפור, שנגע לליבו, אמר לו שהוא יעשה זאת, אבל עליו להביא לו עשרה ק"ג של זיתים לשם כך.
היתה זו משימה לא פשוטה. לקנות מסיטונאי כמות כה קטנה של זיתים, ובכלל, להגיע למקום נדרש רכב שטח. אבל מה לא עושים למען המטרה הנכספת. ייצור כמות קטנה של שמן בעבודה ידנית ארך כמעט יום תמים. כתישת הזיתים בכלים מיוחדים, הפרדת השמן מהמוהל [נוזל הנוצר מכתישת זיתים]. מיודענו הביט ותהה לעצמו: מה אני עושה כאן למען השם? מה לא עשינו כבר כדי לזכות בילד? אוסיף גם את ההשתדלות הזאת לרשימה'…
הוא הגיע לביתו מותש, מלוכלך ועייף, אך מאושר. היה ברשותו בקבוקון קטנטן שמכיל נוזל צהוב ירקרק-כהה. את הבקבוק היקר על תכולתו הסגולית הטמין בוויטרינה, מאחורי החנוכיה.
בערב פנה בהתרגשות לוויטרינה, פתח את דלתות הזכוכית וחיפש את הבקבוקון היקר. להפתעתו הרבה, הוא לא מצא את הבקבוקון. הוא הזיז את כלי הכסף מכאן לשם, אולי בכל זאת ימצא את השמן היקר. חיפש בכל מקום אך לא מצא.
אשתו הבחינה בחיפושיו ושאלה אותו למבוקשו. הוא סיפר שאינו מוצא את הבקבוק עם הפקק האדום ששם בוויטרינה. היא ענתה באדישות: "למה לא אמרת? ראיתי בקבוק מלא בנוזל עכור, כמו שמן מקולקל אחרי שבועיים בכיור הטיגון של פלאפל. חשבתי שהוא מקולקל ושפכתי אותו בכיור. למה אתה מחפש אותו? מה זה הבקבוק הזה?"
כל המאמצים היו לחינם! באותו הרגע פניו האדימו, הוא כמעט סיפר מה שקרה. אולם במחשבה שניה הוא ידע שאין לו על מי לכעוס. היא לא שפכה את השמן מתוך כוונה רעה. אם הוא יספר לה את ההיסטוריה של השמן היקר, יהיה כאן הערב תשעה באב. לא לילה ראשון של חנוכה.
בכוחות איתנים, שאינו יודע מהיכן שאב, ניגש להכין את הפתילות ואת השמן בבזיכים. הוא שתק. הוא בעיקר פחד שאם ידבר המילים יפרצו ללא שליטה. הוא לא רצה חלילה לפגוע באשתו. "אני יוצא, אחזור להדלקת נרות", אמר ויצא מהבית בסערה.
הוא הלך ברחובות העיר. סביבו אנשים ממהרים להשיג צורכי מצוה, והבל חם של סופגניות עולה מן החנויות. הוא הלך ולא ידע לאן, מבולבל ועצוב. הוא נכנס לבית כנסת תימני קטן. 'אף אחד לא מכיר אותי פה', ידע. שם הוא נשבר לרסיסים ובכה כמו ילד קטן: "למה, ריבונו של עולם? מה אתה רוצה ממני? מה כבר רציתי? רק בקבוק קטן של שמן זית. פך שמן טהור. אני רוצה סגולה לבנים. הבה לי בנים! המפתח של החיים בידך. רק אתה מסוגל להושיע. לא אלימלך. לא השמן. רק אתה".
הוא טמן את ראשו בין כפות ידיו והתפלל בשיברון לב, מתוך ידיעה ברורה שהיחיד שיכול להושיע אותם הוא הקדוש ברוך הוא. רק הוא לבדו ואין זולתו.
כאשר הערב ירד הוא יצא מבית הכנסת הקטן עם כוחות מחודשים. הוא מיהר לביתו. בדרך חשב לעצמו: 'אמנם אדליק היום נרות עם שמן זית מהסופרמרקט, אבל אין ספק שההדלקה הזאת תעלה לרצון!'.
הוא הגיע לבית עם החלטה נחרצת. תפילות רותחות מלב דומע. הקפדה יתירה בהלכה, הידור מצווה ושיפור המידות. כל אלו יכולים רק להועיל. מעכשיו, את הזמן שהקדיש לעשיית הסגולות יקדיש לעשיית חסד. אין ספק שזה רצונו יתברך.
בעל המעשה מסיים ואומר: "לסיפור יש סוף טוב. תוך פחות משנה נולדו לנו תאומים. 'אלו ילדים עם אור של תפילות', אומרים לנו תמיד בני משפחה וידידים, ואני מהנהן בראשי ומחייך. רק היושב בשמיים יודע, לְמָה אני מתכוון"…
(פניני עין חמד)