"וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ" (במדבר כ"ג י')
סיפור יוצא דופן שח בפנינו רבי בנימין דוד שליט"א. לדבריו, כפי שידוע, אביו מרן רבינו הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, מעודו היה שקוע כולו בתורה, ולא הראה הרבה סימני רגשות שונים המצויים אצל כל אדם.
אך היתה פעם אחת כשהדבר היה ממש בגדר יוצא דופן, וזאת לאחר פטירתו של מרן חמי זצוק"ל, כשהראו לו לראשונה את צוואתו המיוחדת שכתב בחיי חיותו, בדברים הנוגעים לחיזוק הרבים. הוא קרא זאת בדקדוק, וראיתי לאחר מכן כמה התרגש מכך, ודיבר על כך בצורה שלא הכרנו הרבה בימי חייו, וניכר היטב כמה הדבר ריגש אותו ודמעות זלגו מעיניו.
מה נכתב בצוואה שריגש אותו כל כך?
הצוואה ידועה ויש רבים שיודעים אותה. הוא פותח זאת במילותיו הנרגשות: "בני ובנותי, וכל יוצאי חלצי, נכדי וניני האהובים לי כנפשי שיחיו, אבוא במילי המועטים לתת שבח והודאה לאבינו מלכנו בורא העולם המחייה ומקיים את כל הבריאה בטובו וחסדו, על שזכיתי להגיע לשנות הגבורות, וגידל אותי כאב ואם המסורים לבנו בכל מיני המצבים, שמר עלי והציל אותי, וזכיתי לסיעתא דשמיא להיות מיושבי בית המדרש, והגדול שבחסדי שמים הוא שזכיתי ללמד ולחנך את צעירי הצאן, וגם למבוגרים לימוד התורה והבנתה משך כל החיים".
"כבר מלפני כמה שנים מחמת מאורעות הזמנים רציתי להעלות על הכתב כמה דברים הנוגע לעת הפקודה שנפרדת אז הנשמה מהגוף, כי החיים יודעים שימותו, אלא שאינן שמים על ליבם לחשוב ולהתעורר על ידי זה לחזק עצמו בשקידת הלימוד של התורה ובעשיית מעשים טובים, ולמנוע עצמו מכל דבר הפוגם נשמתו, ואשרי לאדם שמקיים בעצמו מה שאמרו חז"ל ישוב היום שמא ימות למחר".
"ושלמה המלך ע"ה לימד את בני אדם את הידיעה המביאה תועלת לאדם, לדעת כי לא ידע האדם את עתו, כדגים שנאחזים במצודה, ועוד יותר שהיא מצודה רעה, וכציפורים האוחזות בפח, בהם יוקשו בני אדם וגו', פתאום איך יכול האדם להחשיב עצמו במצבו שהוא עומד, אם יעלה על דעתו וזכרונו כי ח"ו יש בחינה כזאת שהוא נחשב כדגים וכציפורים הנאחזות במצודה ובפח. ולכאורה איך אפשר לדמות האדם שיש לו נשמת חיים שיהיה דומה לדגים".
"על זה איתא בזוהר הק' ריש פ' מצורע: בזמן ההוא כשהגיע השעה להיפרד הנפש מהגוף, אין הנפש יוצאת מן הגוף עד שמתגלה עליה השכינה, והנפש מחמת שמחתה ואהבתה להדבק בשכינה שבה שורש הנפשות, יוצאת מן הגוף כנגדה, ואמר אם הוא צדיק אז נפשו מתקשרת ומדבקת עם השכינה, ואם אינו צדיק אז השכינה הולכת לה, והנפש נשארת לבדה והולכת ומתאבלת על פרידת הגוף".
"באתי לבקש אם יהיה ח"ו מצב של ייסורים, לא להשתמש בסממני הרגעה המחלישים את כוח המחשבה וריכוז הדעת, כי האושר הגדול לאדם שהולך מהעולם הזה בדעה צלולה, להיות מחשבתו דבוק בבורא עולם ית"ש ולהשיב נשמתו למקום, בטהרה וקדושה, לזכות לראות אור פני מלך עולמים, וכמאמר רז"ל 'צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה".
"הרבה נחת רוח יהיה לנשמה בשעה שהיא נפרדת מהגוף כשהיא עוברת דרך בית זה, בדירה שאנו גרים בה מצד הרבה טעמים הנוגע לטהרה וקדושה וסניגורים ומליצי יושר, כיון שבית זה היה נשמע מפעם לפעם קול תפילה ולימוד התורה ומיעוט מותרות של תענוגי עולם הזה, וקצת עשיית חסד עם אחרים להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים שזהו מעיקרי חובת האדם בעולמו…"
"עוד דבר אבקש, שלאחר היפרד החיים לצאת מן המאסר של הגוף שלא יהיה הכרזה בלשון וסגנון המקובל תורה תורה וגו', וכן ביטויים אחרים, אלא רק הרב הגאון שרגילים להכריז ולא יותר. ואבקש שלא להכניס אותי באולם של הישיבה, אלא על יד הישיבה…"
"כתוב 'למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו', ולכן בני ונכדי היקרים בעלי אמונה ובטחון, שלא יבואו בתביעה לאיזה מינוי שהייתי ממלא ושיעבדתי עצמי לצורך תועלת התלמידים…"
"רק בכדי תועלת כל יוצאי חלציי ודורות הבאים וכן אלו התלמידים שהם כבנים, שנשארו קשורים לכל מה שקיבלו תועלת, אפשר לעשות קונטרס מכתבי חיזוק ויוסיפו עובדות שנשארו בזיכרון ודברים הרשומים אצל התלמידים ששמעו במשך השנים אשר מהם יש הרבה דברים שיביאו תועלת שיסדרו בלשון פשוט וברור".
"אבקש מכל יוצאי חלציי, ומכל אחד שקיבל תועלת ברוחניות על ידי, ושבא אליו על ידי נחת רוח, או שלפי מחשבתו הגיע לו על ידי הצלחתו שהשם יתברך מילא בקשתו לטובה בכל ענייניו, שישתדל לעשות עבורי לעילוי נשמתי במשך השנה, באיזה קביעות לימוד התורה כמו לימוד טהרות בעיון וכן כוללים ללימוד סדר זרעים, וכן שאר דברים טובים ובמיוחד מעשי צדקה וחסד, ולחזק את חינוך הבנים והבנות על טהרת הקודש בקירוב לבבות מתוך אהבה ושמחה".
"והנני מבקש מהמקבלים, שברוב טובם וחסדם, יזכרו לעשות לעילוי נשמתי, כי הרי אין גבול ושיעור לדרגות האדם, על ידי המעשים טובים לעילוי נשמתי אזכה, שכל יוצאי חלציי יהיו ויתחנכו כרצון הבורא יתברך שמו לכבודו ותפארתו".
"יהי חסדכם וטובתכם עלי לבל ידח מזכרונכם זכרוני- הכותב מעומק הלב ותפילה, נאום המבקש מיכל יהודה, בנו של אבי מורי משה דוד ז"ל".