"ויאמר מי לד' אלי" (ל"ב כ"ו)
זה קרה לפני קצת יותר ממאתיים שנה. בעיר סטימטרה שבהונגריה התיישב הגרעין שייסד את הקהילה היהודית. בראשו עמד ר' יצחק (איציק) שטרן, יהודי ירא שמים ובעל כישורים רבים, שעשה חיל בעסקיו והתעשר. הוא הצטיין במיוחד במידת הכנסת האורחים. ביתו הרחב היה פתוח לעוברים ושבים, והוא קיבל את כולם בסבר פנים יפות ואירחם כיד המלך.
שמו של ר' יצחק התפרסם בכל רחבי המדינה. צדיקי זמנו, ובהם רבי מנחם־מענדל מרימנוב, רבי משה טייטלבוים מאויהל, רבי ישראל מרוזי'ן ועוד, נהגו לפקוד את ביתו במסעותיהם. בעל הבית קיבלם בחרדת קודש, הניח את כל עיסוקיו החשובים, והתמסר לשרתם ולהעניק להם את כל צורכיהם.
טוב ליבו של ר' יצחק נודע כל־כך עד שהצדיקים נהגו לדמותו לגדול מכניסי האורחים בעם היהודי, ולכנות את ביתו בחיבה "אוהלו של אברהם אבינו". להבדיל, גם בקרב האצולה הגויית היו לר׳ יצחק שטרן קשרים אמיצים. הוא זכה להערכה רבה בחוגי השלטון, ודלתות הפקידים הבכירים היו פתוחות לפניו תדיר.
בלי שקיבל מינוי רשמי נהפך ר' יצחק לשתדלן נמרץ הפועל למען אחיו היהודים. כל מי שנקלע למצוקה בירוקרטית או נתקל ביחס אטום מצד נושא משרה ציבורית, היה פונה אל ר׳ יצחק וזה היה נחלץ מייד לעזרתו. שליחויות רבות עשה למען אחיו היהודים, והשתדל בעבורם ב'חלונות הגבוהים', הן בענייני הפרט הן בסוגיות הנוגעות לכלל.
ר׳ יצחק התברך בנשיאת חן מיוחדת, ובזכותה הצליח למצוא מסילות לליבם של אישים בכירים, שהתאפיינו ביהירות ובשחצנות, במיוחד כלפי יהודים, שממילא הופלו לרעה.
אלא שכל ניסיונו ואישיותו הכובשת לא עמדו לו בסיטואציה המתוחה שאליה נקלע עכשיו.
זה היה בעת ביקור במעונו של שר בכיר, בעבור עניין הנוגע לקהילה היהודית. ר' יצחק בא אליו בחברת עוד יהודי. הוא הכיר את השר ואת אופיו הקפריזי. סמכויות רחבות היו
בידו, והוא היה יכול להעניש בני- אדם בגחמת רגע. שני היהודים נכנסו אפוא לביתו כשבליבם מעט מתח וחרדה.
באותה שעה היה השר שקוע בארוחת הצהריים, ושני האורחים נתבקשו להמתין. האיש סיים את ארוחתו, קינח את פיו במפית ונפנה אל האורחים. חיוך רחב עלה על שפתיו. הוא הוביל את השניים אל פינת האירוח, והורה למשרתו לרדת למרתף ולהביא בקבוק יין.
ליבו של ר׳ יצחק החסיר פעימה. גלגלי מוחו נעו במהירות, מחשבות את התרחישים הגרועים העלולים להתממש בעוד זמן קצר. הוא לא הספיק לחשוב הרבה, וכבר היטה השר את הבקבוק אל הכוסות, מזג
מתוכו לשלוש כוסות, והושיט שתיים מהן אל האורחים. "בבקשה, שתו!", הזמין את אורחיו ללגום מהמשקה.
כשראה שהם מהססים דחק בהם: "זה יין משובח ואיכותי במיוחד. הוא עשוי מזני ענבים נדירים, והתיישן שנים רבות בחביות עץ".
שני היהודים ניסו למלמל תירוץ כלשהו, אך השר לא קיבל את ההתנצלויות. "מה, לא תכבדו אותי?", שאל בנימה נעלבת. פניו האדימו. החיוך ששרה עליהן נמחק, וארשת זועפת באה במקומו. הוא קם ממקומו בחמת זעם. מבטו ירה גיצים לכל עבר. "שמעו, יהודים", רעם קולו, ״בעזות מצח כזאת לא נתקלתי מעולם! שיהודים ינהגו בחוצפה וידחו את הזמנתי לשתות עימם?!
איזו השפלה!".
רגעים ארוכים נמשך מופע האימים של האיש. הוא פער פיו בדברי הפחדה ורהב כלפי שני היהודים, שישבו קפואים וחסרי־אונים בכיסאותיהם. "הקשיבו לי היטב", נופף באצבע מעל ראשיהם של השניים. "אני יוצא מכאן לעשר דקות. בזמן הזה תוכלו לקבל את ההחלטה הנכונה ואז אחזור ונשתה יחד לחיינו. אם תמלאו את רצוני, אמלא אני את מבוקשכם. אם לאו, אהרוג אתכם בחרבי כאן ועכשיו!". בדברו שלף האיש חרב נוצצת ונופף בה מול פניהם ההמומות של השניים.
ר׳ יצחק קם מכיסאו. פניו היו חיוורות, אך עיניו בערו כלפידים. קולו הבוטח הדהד בחלל החדר: "הנני מברך את אלוקיי על שזיכני לקדש את שמו הקדוש!". הוא הישיר מבט נוקב בשר ואמר לו: "אני מוכן למות על אמונתי!".
השר הסב את פניו לעבר היהודי השני. "ואתה? שתה והצל את חייך!", קרא לעברו.
הלה פלבל בעיניו בפחד. הוא רעד כעלה נידף. המאבק בנפשו הוכרע. הוא נטל את הכוס, קירבה אל שפתיו ולגם את תכולתה.
השר התרווח על כיסאו בסיפוק. הוא סקר את שני היהודים במבט בוחן, וחיוך עלה על שפתיו. ואז גחן קדימה ואמר: "דעו כי כוונתי לא הייתה להרע לכם. יודע אני שאסור לכם לשתות יין עם מי שאינם מבני אמונתכם. רציתי לבחון עד כמה אתם דבקים במצוות דתכם.
"ואתה, איציק, הרשמת אותי במידת נאמנותך לדתך, ומהיום והלאה אמלא ברצון כל בקשה שלך!".
(מתוך 'שיחת השבוע' ,לוי שייקביץ על־פי 'ספר מארמאריש׳)