רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, היה מרבה לספר למקורביו על קורותיו, בעת שהשלטונות בברית המועצות הגלו אותו למחנות העבודה בסיביר.
פעם סיפר, שתנאי החיים בסיביר ועבודות הפרך שהוטלו על הגולים היו מרים ממוות. כאשר היה קם בבוקר ואומר "מודה אני", היה מהרהר לעצמו: "איזה יום מצפה לי? יום של מכות ובזיונות. אילו לכל הפחות היה באפשרותי גם ללמוד תורה, ניחא. אבל גם לחיות בתנאים עלובים שכאלה, וגם בלא האפשרות ללמוד תורה – על מה אפוא, אומר אני "מודה אני"?
"אולם", הוסיף הרב ואמר, "כאשר המשכתי לומר והגעתי למילים "רבה אמונתך" – שאבתי עידוד רב. "רבה אמונתך" – את האמונה בהקב"ה, כך אמרתי לעצמי, הם אינם יכולים לקחת ממני! אמנם תורה אין ומצוות אין, מכות יש וגם בזיונות. אך אמונתי בבורא עולם נשארת בקרבי! ואם כך "מודה אני לפניך מלך חי וקיים" – עבור יום זה שווה לי לקום בבוקר. גם עבור האמונה לבד, יקרים החיים עד למאוד"!
המשגיח רבי יחזקאל לווינשטיין זצ"ל, אמר פעם לתלמידו רבי שלמה וולבה זצ"ל, "אמור לבחורים בישיבה שתחת הנהגתך, שיש בורא לעולם".
זמן רב תמה הרב וולבה על דברי רבו, וכי איזה בן ישיבה אינו יודע שיש בורא לעולם?
משהתבונן בדבר, ירד לסוף דעתו והבין כי אכן, הבחורים לומדים כל היום, אבל האם הם מרגישים שהם לומדים תורת ה'? אמנם הבחורים מתפללים בכל יום, אבל האם חשים הם שעומדים הם לפני ה'?
צריך להזכיר לבחורים, שיש בורא לעולם, את תורתו הם לומדים ואליו הם מתפללים.
הוא היה מספר באירוניה, על בחור ישיבה שקם בבוקר וסיפר לחברו, שראה את רבונו של עולם בחלום.
אמר לו חברו בפסקנות, "זה לא יתכן".
"מדוע הנך כה בטוח בכך"? נפגע חברו.
"זה פשוט מאד", נענה החבר, "הרי חולמים בלילה רק על מה שחושבים במשך היום, ומתי היה לך זמן לחשוב על רבונו של עולם"?
והרי קמת בבוקר ומיד רצת להתפלל, אכלת ארוחת בוקר ומיד הלכת ללמוד, אחר כך התפללת מנחה, אכלת ארוחת צהרים, הלכת לנוח ורצת לסדר ב', לאחריו סדר מוסר, מעריב, ארוחת ערב וסדר ג', והלכת לישון, מתי היה לך זמן לחשוב על רבונו של עולם"?
(מתוך הספר 'להתענג בתענוגים' – עם רבותינו בפרשת השבוע)