פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל… (כה, יא)
על פנחס בן אלעזר נאמר: "ויעמוד פנחס ויפלל ותעצר המגפה" (תהלים קו, ל). ביארו רבותינו (ברכות ו ע"ב), ש'ויפלל' הוא לשון תפילה, שהתפלל פנחס לפני ה' יתברך שיצליחהו במעשי ידיו ויקדש שמו יתברך בהריגת זמרי בן סלוא. בזכות התפילה זכה פנחס לסייעתא דשמיא מרובה, ונסים רבים נעשו לו באותה שעה.
מכאן למדנו כמה גדול כוחה של התפילה, שבאמצעותה יכול אדם לחולל פלאי פלאות.
הגה"צ פה קדוש רבי שמואל הומינר זצ"ל, מחבר הספר "עבד המלך" [באור על תרי"ג המצוות לפי סדר פרשיות התורה], היה עובד ה' אמיתי. הוא כונה בשם "החפץ חיים הקטן", על שם הספר שחיבר – עיקרי דינים בהלכות לשון הרע. זכיתי, בסיעתא דשמיא, בהיותי בחור צעיר בישיבת בית יוסף נובהרדוק, להכיר את הצדיק הזה, ולהיות כבן בית אצלו, לשמוע את מוסריו המאלפים, ואת דברי החיזוק באמונה ובטחון שהיה מוסר. אף זכיתי לקבל ממנו את ספריו עם הקדשה חמה.
בשנים ההם העוני היה גדול מאד, אנשים היו רעבים ללחם. באחד ממכתביו מאריך הרב הומינר זצ"ל בדברי שבח והודאה לבורא עולם על שזכה לאסוף כסף אחרי זמן רב כדי לקנות מגבעת, עד כדי כך!
הרב הומינר זצ"ל מספר שהיה לו חבר, אברך עני מרוד, שהייתה לו דודה עשירה שגרה בארצות הברית. מדי חג היתה היא שולחת סכום כסף נכבד, שהיה עוזר לו לפרנס את ביתו במשך כמה חדשים.
אך לפעמים עברה בליבו של אותו אברך איזו מחשבה של דאגה: "מה יהיה, עוד מעט הילדים יגיעו לפרקם, ואיך אממן את חתונתם?".
בצר לו פנה אל אותה דודה, וסיפר לה את אשר על לבו. הדודה הרגיעה אותו: "הסר דאגה מלבך, אני אממן את הוצאות נישואי ילדיך". נחה דעתו של האברך, ושמח בלבו על שזכה לדודה עשירה שפותחת לו את כיסה ביד נדיבה כל כך…
לימים שידך את בתו עם בחור תלמיד חכם, והתחייב סכומי כסף גדולים, כשהוא סומך על הבטחתה של הדודה מארצות הברית. הוא כתב מכתב לדודתו, והודיע לה על השמחה במעונו. שמחה הדודה והודיעה שתשלח לו בדאר את סכום הכסף כפי שהבטיחה. לאחר כמה ימים הגיע המכתב מארצות הברית. הוא פתח את המעטפה וחשכו עיניו – בתוך המעטפה היה צ'ק עם סכום כסף פעוט, רחוק מאד מהסכום שהתחייב.
הוא שב ופנה אל דודתו, ורמז לה שסכום הכסף שקיבל ממנה אינו מספיק כדי לכלכל את הוצאותיו הרבות – אך פנייתו לא נענתה. בלית בררה נאלץ לכתת רגליו ולנדד בין בתי נדיבים, כדי שיוכל לעמד בהתחייבותו לנדוניה של בתו.
חלפה שנה, והנה הגיעה גם הבת השניה לפירקה. הפעם כבר ידע שאינו יכול לסמך על דודתו. הוא הפציר בתפילה לפני ה' יתברך שיתמכהו ויסעדנו, ביודעו שרק ה' יכול לעזר לו.
לאחר שנסגר השידוך, הודיע על כך לדודתו. חשב בלבו: "גם אם היא תשלח את הסכום ששלחה בעבר, הדבר יועיל לי במשהו".
כעבור זמן הגיע המכתב, הוא פתח את המעטפה בלי הרבה צפיות. מה גדולה היתה הפתעתו, כשהתברר לו שהפעם שלחה לו הדודה סכום עתק, ממון מלא של כל הוצאות החתונה.
הוא פנה לרבי שמואל הומינר לדעת ולהבין פשר הדברים.
השיב לו: בפעם הראשונה בקשת מהדודה, לא מהקב"ה, לכן הדודה שלחה מה ששלחה… אך הפעם הבנת כי אי אפשר לסמוך על הדודה, אלא רק על ה' יתברך, ידעת כי "מאין יבא עזרי – עזרי מעם ה'" (תהלים קכא, א-ב). פנית לה' בתפלה מעמק הלב, לכן ה' נענה לך, ושלח לך את מלוא הסכום הדרוש, ועשה זאת דרך הדודה!
ללמדך כמה גדול כוחה של תפילה, ועד כמה צריך האדם להשליך יהבו על ה', ולהתפלל אליו מעמקי לבו – וחזקה על תפילה שאינה חוזרת ריקם.
======
התורה ממלאת את האדם שמחה, לא שמחה חיצונית, אלא שמחה פנימית ואמיתית – "תורת ה' תמימה משיבת נפש… פקודי ה' ישרים משמחי לב" (תהלים יט, ח-ט). כשאדם חי חיי רוח מרוממים ומלאי שמחה, שום דבר ארצי לא יכול להעיב על שמחתו השלמה ולפגם ברוממות מעלתו.
מקשה אחת של תורה
יאים ונאים הדברים לדרשם על מורנו ורבנו שר התורה ועמוד היראה, ראש הישיבה הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצוק"ל
כל חייו היו מקשה אחת של תורה, הוא חי חיי עולם הבא בעולם הזה, כל חייו היו בחינת של "חיים שלא בצער", מרומם מעל כל הארציות והגשמיות. ממילא, כל חייו היו חיים של שלמות ורוממות, ושום דבר ארצי וגשמי לא יכול היה לפגום בשלמות וברוממות הזאת.
מילדותו למד תורה מתוך הדחק, היו שנים שהיה רעב ללחם ממש. אך מה זה נוגע אליו? הוא הרי חי חיי עולם הבא בעולם הזה.
הוא יגע ועמל בתורה בעמק העיון, התיש את כל כוחותיו על התורה. בסוף ימיו חלה והשתתק בחצי גופו, בר מינן, ויחד עם זאת המשיך והתאמץ בכל כחו בתורה. לא היה מוכן להיסמך על מקל או על אדם אחר, אלא גרר את גופו בכוחות עצמו. לא היה מוכן לשבת וללמוד רק בביתו, אלא התאמץ ללכת לבית הכנסת, ללמד במקום לימודיו במשך שנים רבות, כי שם אין תלמודו משתכח במהרה, כמו שאמרו חז"ל (ירושלמי ברכות ה, א).
כשה'עולם הזה' של האדם הוא תורה, לא שייך בו שיקל וירפה מעליו משהו מעמל התורה בכל עת ובכל מצב. הרי אין לו בעולמו אלא תורה, על כן מוסר הוא את נפשו על התורה, כפשוטו. כי התורה היא עצם החיים, ובלי תורה אין חיים. כלשון הרמב"ם: "חיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד, כמיתה חשובין" (פ"ז מהלכות רוצח הלכה א).
-לשבר את מידת העצלות!
-בשנותיו האחרונות היה הדיבור קשה לו מאד, ובכל זאת התאמץ במאמץ על טבעי לחזור שוב ושוב על הדברים. הוא לא עשה לעצמו שום הנחות. עם כל הקשי והמגבלה הגופנית, המשיך בהכנת השיעורים ומסירתם כסדרם בעמקות מופלאה. זאת כדי להרגיל עצמו להתרחק מן העצלות. כל הזמן היה חושש וחושד בעצמו שמא החולשה נובעת מחמת עצלות, והיה נלחם בה בכל כוחו, במסירות נפש עצומה.
ידועים דברי ה"אור החיים" הקדוש (שמות יט, ב), כי ההכנה לקבלת התורה "היא התגברות והתעצמות בעסק התורה, כי העצלות הוא עשב המפסיד השגתה, ולזה תמצא כי כל מקום שיזכירנה ה' לתורה, ידקדק לומר לשון חזק ואמץ, עד גדר שימית עצמו עליה".
אכן, אחד הדברים שהגאון רבי בן ציון אבא שאול היה עמל עליהם בכל כחו היה: לשבר את מידת העצלות, להיות כל כולו בזריזות – במחשבה, בדבור ובמעשה.
בסוף שנותיו כמעט לא היה רואה בעיניו, ובכל זאת היה חוזר על תורתו בעל פה. פעמים היה פותח ספר ומביט בו, שמא יצליח לקרא בו בעצמו.
הוא לא פטר את עצמו בטענת "אנוס רחמנא פטריה" (נדרים כז ע"א), על אף שהיו לו הרבה צדדים לטען כך. אלא אדרבה, הוא חייב את עצמו, והתאמץ שלא להיות בגדר אנוס.
והבא להטהר מסיעין אותו (שבת קד ע"א). זכה רבנו להמשיך בלימוד התורה הקדושה ובמסירתה לדורות הבאים במסירות נפש, וזכה לעת זקנתו להעמיד תלמידים רבים, אשר הם עצמם מעבירים את תורתו בעמקות גדולה, ומאירים ומזריחים את אור התורה והקדושה בעם ישראל בהקמת מוסדות של תורה. כל זה נבע ממסירות נפשו לתורה הקדושה, יסוד העולם.
(מתוך משכני אחריך)