"ללכת בדרכיו וליראה אותו" ח ו'
מאת: הרב יעקב הייזלר
סדר יומו של הגה"ח רבי ישראל ברזובסקי שליט"א, עמוס הוא למכביר. הגר"י שליט"א מכהן בשלל תפקידים תורנים נכבדים, הן בהיותו אחד מרבניה הוותיקים של ביתר עילית, לצד היותו חבר הבד"צ ביתר, הן בהיותו מכהן כחבר הבד"צ של אגו"י, מלבד זאת עסוק הוא במסירת שיעורים רבים, תמידים כסדרם, בהלכה ובאגדה בפני חבר תלמידים.
בקשנו ממנו לשתף בזיכרונותיו הרבים מחייו של זקה"ק, מרן הנתיבות שלום זי"ע, אליו היה קרוב במיוחד וממנו דלה תורה ויראה לרוב.
את השיחה אודות הרבי זי"ע פתחנו: כנכד בכור שגדל על ברכי הרבי זי"ע, זכיתם שנים רבות לקירבה מיוחדת במחיצתו, בקשנו לשמוע אודות אישיותו הגדולה והרב-גונית כפי ראות עיניכם…
"האמת, שאת דמותו הק' בלתי ניתן להקיף על גבי גיליון. הוא היה דמות מורמת מעם, והיה בבחינת 'איש האשכולות' – איש שהכל בו: גאון בתורה ואלוף בהרבצת תורה בקנה מידה עוצמתי ביותר. עובד ה' מנעוריו ועד שיבה, מחנך לדורות, שזכה להקים דורות לתפארת בית ישראל, גאון הדעת והחכמה, שלאור הדרכתו צעדו מאות ואלפים במשך קרוב לשני דורות בנתיבי הדעת ויראת ה'.
מנהיג וקברניט דגול שניווט את עדת קדשו, וכן את מפעלי היהדות החרדית בתקופות הקשות שלאחר החורבן, בתבונה מיוחדת ובחכמה עילאה, כאשר גדולי ישראל התחשבו בדעתו עודנו בצעירותו, וראו בו את האיש הנכון להיות 'האיש העל העדה', וכל זאת לצד היותו גאון המידות והשלום, כאשר הדברים מפורסמים לכל.
אימתי עלה זקנכם הרבי זי"ע ארצה?
"בשנת תרצ"ה עלה לארה"ק, היה זה כשנתיים לאחר פטירת ה'בית אברהם' זי"ע. הוא התגורר בטבריה והיה סמוך על שולחן חותנו, זקה"ק ה'ברכת אברהם'.
"אחר נישואיו מסר שיעורים בישיבת 'אור תורה', ובשנת ת"ש נקרא לכהן כר"מ בישיבת 'תומכי תמימים' – חב"ד בת"א, שם הוכר בגדלותו בתורה ובחסידות, ואף תלמידיו נקשרו אליו בלב ונפש.
מתי ייסד את ישיבת 'בית אברהם' – סלונים?
"היה זה בחודש חשוון תש"ב, אז פתח את ישיבת 'בית אברהם'.
"הייתה זו תקופה קשה ביותר, אז הגיעו ידיעות על חורבן בית ישראל המתחולל באירופה, ובהן הכאב הגדול על כל מרכזי החבורה בחו"ל, והחשש שהשושלת הק' של לכוביץ – קוברין – סלונים עלולה ח"ו להפסק, אא"ז אמר אז: 'אם אין בידינו להציל את הגופים – הבה נציל את הרוח!'.
"לתדהמת ידידיו, שהתפלאו איך הוא עוזב מעמד איתן במקום מבוסס, והולך לעתיד שאין לו כמעט סיכוי, כאשר ההבדל במשכורת היה: בעוד שבישיבת חב"ד הוא קיבל 15 לא"י בתוספת דירה, הרי שבישיבתו הוא קיבל רק 3 לא"י ללא דירה, והמגורים היו בדירה דלא דיירי, בה אינשי ובפרט לא אנין טעם ודעת כמוהו – אך למרות זאת התגבר כארי על כל המכשולים, 'ויט שכמו לסבול' בגוף ונפש. חפץ ה' בידו הצליח, ותחת ידיו האמונות התחנכו לגיון של ת"ח, מרביצי תורה ויראה, מחנכים ואנשי מעשה, שתורתם וחכמתם ממנו.
"שמעתי ממרן אאמו"ר שליט"א, שכאשר ביקש אא"ז מהרבנית ע"ה, את רשותה לעזוב את משרתו ולייסד ישיבה, אמר לה: 'לחם אני מבטיח לך, אבל שיהיה מה למרוח על הלחם איני יכול להבטיח לך'… ואכן בשנים הראשונות סבל בביתו חרפת רעב, אולם הוא בנחישותו לשקם את בית סלונים -ויתר על הכל…
"הוא עבר להתגורר באחת מחורבות ירושלים ללא תנאים. חדרי השירות לבניין המשותף היו בקצה רחוב, ובלילה שררו שם חושך ועלטה. אאמו"ר שליט"א סיפר לי, שכשילדים פחדו לצאת בחשכה הנוראה – עשה הסכם עם אחיו הג"ר יצחק שליט"א, כל מי שיצטרך לצאת בחשכת הלילה יכול לעורר את אחיו משנתו, ולא תהיה לו שום קפידה על כך. כך היה שאחד היה מעורר את השני ויוצא עמו ללוותו בחשכת ליל. כאשר חלתה זקנתי הרבנית ע"ה, בדק אותה הרופא ושאל: 'כמה זמן כבר לא אכלה חלבונים?' עד כדי כך הייתה הדחקות והעניות.
"אאמו"ר שליט"א סיפר ותיאר את הדברים מהזווית שלו כנער בבית. הוא הבחין שאא"ז נותן את נפשו כפשוטו, לחיות חיי רעב, ללא אוכל ובגדים. בגד חדש לבש לראשונה בגיל 9, מתנה שקיבל מדודתו, בכאלו תנאים של מחסור חיו, שאפילו לעניים בימינו יש יותר מזה. הוא אשר מי כמוהו אציל המידות, והנשמע כמוהו בעדינותו ואצילותו, שכמה שאומרים זאת אבל אין לנו השגה באיזו דרגה גבוהה היה בזה. וכדי לבנות ולקומם הריסות 'בית אברהם', הפקיר את עצמו וכל אשר לו. הדבר היה קשה שבעתיים במי שהוא בעל נפש רגישה ביותר, אך הוא 'נתן נפשו' להצליח בבניינו". עוד רבות ניתן להאריך על מסירותו הפלאית להקמת הישיבה.
"כן שמעתי מאאמו"ר שליט"א, שביסוס הישיבה באותם הימים עלה לו בנפשו עד שנפל למשכב. מחלה קשה ומסוכנת, המחלישה את האדם ומתישה גוף ונפש פקדה אותו, ושכב בביה"ח קרוב לשנה. הייתה הרגשה כאילו המצב הולך ונהיה יותר קשה, שבכל פעם מגיע משבר עוד יותר קשה מהקודם. כל מפעל הישיבה עמד אז בסכנה גדולה של התמוטטות פנימית, שהיא יותר קשה מהכל.
"באותם ימים עדיין לא היו בישיבה רמי"ם 'נושאים-ונותנים', וגם ספרים כמעט לא היו, ונוצר מצב שהישיבה עומדת בלי שיעור ובלי מג"ש. אז התגלה כגיבור שבגיבורים, כאשר ממיטת חוליו הוא עומד ומנהיג ומנווט את כל ענייני הישיבה, הן העניינים החומריים, והן הדאגה לכל בחור. ההרגשה הייתה כי מחדרו בביה"ח יוצא מעיין חיים, והיה כל מבקש ה' יצא אליו שם לקבל ממנו. וכפי שמשתקף במכתבים שכתב מביה"ח, שהם מלאים רוח גבורה בעוצמה שאין בדומה לה, המעיין במכתבים לא יאמין שכתב אותם יהודי שבור בגופו, המתייסר במחלה המתישה את הגוף והנפש… אלא אחד שאיתן בדעתו וחסון בגופו".
אהבת איתן
מה היה סוד הצלחתו בחינוך התלמידים, שכפי הידוע התלמידים נכרכו אחריו ודבקו בו בכל עוז, ואף זכה להעמידם על רגליהם בהיותם גדולי תורה וחסידות?
"קשה לענות על זה בפרטיות, אבל מה שראו היתה אהבתו ללא מיצרים לכל תלמיד בכל מצב שהוא.
"אספר בזה עובדה, הימנה ניתן ללמוד על סוד הצלחתו: שאלו פעם המשפיע הנודע הגרח"ש ברוק זצ"ל: 'אולי תסבירו לי מהו סוד ההצלחה שלכם? אני כבר זקן בא בימים, ורוצה להעיר לבחור, וקורה שאיני מצליח להעמידו בקרן אורה, ולאחר שניסיתי את כל הדרכים – האיום היחיד שנותר לי על הבחור, הוא לומר לו שאני אספר לראש הישיבה על מעשיו, ואז הבחור נרתע ומיטיב את דרכיו… מה הסוד שאתם, למרות היותכם אברך צעיר, מצליחים כ"כ שהבחור יירתע מכם, מה שאיני מצליח??'.
"אא"ז ענה לו על אתר: 'כי אני מאוד אוהב אותם'… ואכן ניתן לומר כי זה היה סוד הצלחתו, כאשר הכניס תדיר אהבה בלבו לכל תלמיד, והיה שומע אותו ומאזין למצוקתו, ושעות רבות היה מקדיש להעלותו על דרך המלך, מתוך אהבה פנימית אמיתית".
בפיו של הגר"י שליט"א סיפור נוסף על כך: "פעם התבטא ואמר, שבכל ימות השבוע מכיוון שהוא מכהן בתפקידו כראש ישיבה, אז בלית ברירה הוא נאלץ להביט הן על החלקים החיוביים של כל בחור והן על החלקים הפחות טובים, למען יוכל לכוונו ולחנכו כראוי, אולם שונה הדבר ביום השבת, שאז יש לו חופשה מהישיבה, אז יש לו שמחה מיוחדת במינה, שיכול להתרכז רק בחלק החיובי של הבחור, ואין לו צורך להביט על החלק השלילי…
"מסיפור זה ניתן ללמוד אודות שאיפתו להתמקד בחלק החיובי של כל תלמיד, ומתוך כך יוכל לעודדו ולרוממו בדרכו".
להשלמת הדברים מוסיף לנו הגר"י שליט"א: "אא"ז ב'נתיבות שלום', כותב: 'נשאלתי פעם אחת ממחנך שנכנס לתפקיד, וא"ל שיודע את כל הקשיים שבתפקיד, אך במה הצלחתו? ואמרתי לו כי בקצרה אוכל להגיד לו ב' עניינים: א', במסירות ונאמנות, שיהיה מסור בלב ונפש לתפקיד, ואז יצליח בתפקידו. בלי מסירות ובלי נאמנות לזה – לא יצליח, ויחפש תפקיד אחר. ב', באהבה עזה לכל ילד, גם בשעה שמוכרח ללכת ביד קשה, אך בפנימיותו צריכה להיות אהבה, וגם אם צריך להעניש, צריך ג"כ שיהיה מתוך אהבה – לחנכו לטוב, ורק כאשר הולכים בדרך הזו אפשר להצליח, כי הכלל בזה, שאי אפשר להכניס תורה ומדות טובות, רק אם פותחים לחניך את הלב, והדרך היא רק ע"י מידת האהבה'…"
"הייתה פעם שהמשגיח הפנה בחור לחדר 17, היה זה חדרו ששם היה מקבל את הבחורים, בכדי לקבל 'גערה' מאא"ז, לאחר שהוחלט באסיפה עם ראש הישיבה שצריך לגעור בו. התלמיד התייצב בחדרו, אא"ז שאלו למעשיו. הלה הגיב כי המשגיח הפנה אותו לאא"ז שיגער על מעשיו. אא"ז שמע את דבריו ואמר לו: 'ראה, יש עכשיו לחץ גדול, קודם שאני מעורר בחור אני מעורר אצלי אהבה רבה כלפיו… איני יכול להתרכז עתה… אבקש ממך לבוא פעם אחרת'… זו הייתה תשובתו לבחור, שכבר לא היה צריך לבוא יותר…
"הווה עובדה כשהוצרך פעם לנזוף באחד הבחורים בגין איחוריו התכופים, קראו ואמר לו במתק לשונו: 'מעיקרא, עלי לנזוף בך בגין כך וכך. איברא, וודאי אינך מעלה על דעתך שאפשר לנזוף סתם כך. בשביל לנזוף צריכים לאהוב ולחוש קשר לב אמיץ, כדי שגם אחרי התוכחה לא ייפגם קשר הידידות. אם תבטחיני שתתקשר עימי – אזי אוכל להעירך'… לאחר שנים, סיפר אותו 'ננזף' כי עד היום קשור הוא בקשר בל ינתק לאא"ז, ואת כל מעשיו מכלכל על פי אמת מידה זו – 'מה היה זקני אומר'…"
מידות נאצלות
ידוע היה במידותיו הנאצלות והטהורות, וכפי שטבע כסיסמא 'מידות מעל הכל'. מה נוכל לשמוע אודות כך?
"אכן, אא"ז היה גאון נדיר במידות טובות. כל תלמיד ראה זאת בחוש, הוא מעולם לא כעס, ודבר לא הצליח להוציאו משלוותו ומסבלנותו.
"כל מי ששהה במחיצתו התפעל מאורך הרוח, מהסבלנות ומההבלגה שאפיינו אותו. בושה הייתה שלא לוותר ושלא לסלוח במחיצתו. זכורני שבנערותי התעורר ויכוח ביני לבין אחי סביב עניין כלשהו, ויכוח שנמשך זמן מה. ישב איתנו הרבי, פניו קורנות, ובנימה השלווה שאפיינה אותו שאל בפשטות 'ומי מוותר?' נמסנו מיד. למולו אי אפשר היה לנטור טינה, בלתי אפשרי היה שלא לוותר.
"פעם אמר לאחד, שבאותו היום היה לו ענין להתעמק בו, ומאחר ובאו אליו הרבה אנשים היו לו הפרעות, וזה הקשה עליו את הריכוז. והידיעה על חשיבות טהרת המידות, חזקה אותו להתפנות אליהם בסבלנות, למרות הקושי שהיה לו.
"כשסיפר פעם לאחד על קשייו הרבים בשנות הבראשית של הישיבה, אמר שעל הכל ויתר למען הישיבה, אך על דבר אחד מיאן לוותר, והוא על טהרת המידות. ואכן פעמים רבות הייתה ההרגשה שבאם לא יעיר ויעמיד כמה בחורים על מקומם, תיהרס ח"ו הישיבה, ואמרו בישיבה שהפעם אין מנוס אלא לטפל בזה. אולם אא"ז לא הסכים, והיה מוכן לשלם מחיר קריסת מפעל חייו, אך על טהרת המידות לא הסכים לוותר, וכאמור שעל המשכורת ועל החיים הנורמלים הוא ויתר…
"וכמה שהרבה אא"ז לדרוש מעצמו, כך השכיל להנחיל אא"ז את עיניו הרחימאיות: 'למה לך לצום, הרי אתה עלול לא להרגיש טוב… מוטב שתקבל על עצמך קבלה טובה במידות טובות, שלא להקפיד על מי שלא יגיע להשתתף בשמחתך', סבר החסיד וקיבל. הימים היו ימי מלחמת המפרץ, והחתונות באותה התקופה התקיימו בצהרי היום, תחת פחד הטילים ואיומי האזעקות. מטבע הדברים היו אחוזי ההשתתפות בחתונה נמוכים, ורבים מן הידידים לא השתתפו בה. 'בימים שלאחר החתונה קיבלתי אינספור פניות מתנצלות, מאלו שנבצר מהם מלהשתתף בחתונה וליבי נצבט. מיד עלו בזיכרוני המאמצים שלי להשתתף בשמחות שהם ערכו, אולם אז נזכרתי בקבלה שקיבלתי, ומחיתי מליבי כל קפידא וטרוניה. האמן לי', סיכם את הנושא, 'לצום, היה קל עשרת מונים מהקבלה הזאת'…"
היה עניו
"ברצוני לציין פן מיוחד באישיותו", מוסיף לנו הגר"י שליט"א באמרו: "המעניין הוא, שלמרות היותו מפורסם בעולם כולו כראש ישיבה גדול, כאחד ממנהיגי הציבור החרדי בארה"ק, ובסוף ימיו כמנהיג עדה גדולה וחשובה, וגם ספריו התפרסמו בכל העולם ממש, אולם הוא היה בורח מן הכבוד ככל האפשר, וכל עבודתו היתה בהצנע לכת עם ה', ובזה השקיע כוחות מרובים.
"לדוגמא, בשמחת תורה בשנותיו האחרונות, קשתה עליו ההליכה ורקד לבדו סביב לבימה המוגבהת, והקהל סביבו, לפתע ירד והחל לרקוד בתוך הקהל, ונימק שאינו יכול לרקוד בצורה כה בולטת. למחרת בבואו לביהמ"ד ראה את גובה הבימה, אא"ז התבטא בכאב ואמר: 'על כזו בימה גבוהה רקדתי לבד? וענו לו כי לא היה ברירה, מחמת אי סדר והדוחק סביבו כשרוקד עם כל הציבור, נענה אז ואמר: 'איך בין פארט א סלונימער חסיד'…
רועה נאמן
"ודאירינן בהכי, בכלל אין לתאר את מסירותו הגדולה לציבור. זכורני, כי לאחר תום קבלת הקהל, מגיע היה אא"ז לביתו נטול כוחות, אולם גם אז, בזמן שסעד ארוחת ערב, לא חדל הטלפון מלצלצל. הרבנית ע"ה שחסה על כוחותיו, מנתקת הייתה לעיתים את הטלפון בזמן הארוחה, אולם אא"ז ביקש לא אחת בעדינות האופיינית לו, להחזיר את השקע למקומו. מקרים בודדים זכורים לי בהם אא"ז חש כי כוחותיו כבר בל עימו. אני זוכר מקרה, ביום חמישי בערב בסוף קבלת הקהל, יצא אא"ז מחדרו ופגש אנשים ממתינים, 'אתם ודאי מחכים לי', פנה אליהם ברוך 'דעו לכם שאני כבר אינני כאן, כוחותיי אינם עמי עוד, ומה תועלת תצמח אם תדברו איתי? ביום ראשון בתחילת קבלת הקהל נשוחח', הסביר כמתנצל…
(קטעים מתוך 'המבשר תורני')