"לְמַעַן רְבוֹת מוֹפְתַי" (שמות י"א, ט')
סיפר הגרב"צ פלמן זצ"ל, מעשה ממרן החזון איש זצ"ל, שהיה עם חותנו הגה"צ רבי אברהם יצחק רוטשטיין זצ"ל.
הרב רוטשטיין, שעשה תורתו קבע בפרישות ובטהרה, ומלאכתו ארעי, לא היה עושה דבר וחצי דבר, בלא לקבל את עצתו של החזון איש. כל דבר גדול וקטן שעשה, היה לאחר שקיבל את ברכתו ודעתו של החזון איש בענין.
בתקופה מסוימת, קנה הרב רוטשטיין מגרש באזור תעשיה שבתל אביב יחד עם שותפו, מתוך מטרה לבנות במקום בנין גדול שישמש ברובו למפעל, במחשבה שבוודאי ירצו יצרנים רבים לפתוח באזור זה מפעלים המייצרים את תוצרתם במקום, וכך יוכלו למכור או להשכיר חלק מן הקומות למפעל כזה או אחר. באחת מהקומות חשבו לפתוח בעצמם מפעל ליצור וילונות. ואת הקומה התחתונה חשבו להשכיר בעבור חנויות גדולות וכדומה.
זמן קצר לאחר שקנו את הקרקע, יצרו קשר עם קבלנים אמינים, והבניה החלה כפי התוכנית.
כדי לבנות בנין הראוי להעמיד בו מפעל, על הנדסת הבנין להיות חזקה יותר מבנין מגורים, מאחר שאמורים להעמיד שם מכונות יצור שהן כבדות מאוד. מלבד זאת גם גובה הקומות ושאר תכנון הבנין, חייב להיות בצורה כזו שיוכלו להכניס בו את את כל צרכי המפעל.
כשהתחילה הבניה התברר שכמה שחשבו ושיערו את הוצאות הבניה, הרי שבמציאות הסכומים גבוהים בהרבה מן התכנון. תוך כדי בניה נוספו הוצאות כספיות הכרחיות רבות ובלתי צפויות, על מנת שהבניה תעשה על פי כל התקנים הדרושים לכך.
היזמים הגיעו למצב בו כל הכסף שהשיגו, אזל כבר בשלבים הראשונים של הבניה. וכדי להשיג סכומים נוספים, שיעבדו את כל הונם ורכושם כדי לקבל הלוואות גדולות. אך למרות כל המאמץ הכספי, ההוצאות רק הלכו ותפחו, והיה צורך בממון רב כדי לסיים את הבניה.
היתה להם אפשרות לעצור את הבניה עד שישיגו את ההוצאות הדרושות לכך, אך אם היו עושים כך ההפסדים היו עצומים פי כמה וכמה. משום שעכשיו כבר היו במקום כל הכלים הדרושים להמשך הבניה, ואילו יעצרו עתה, יקחו הקבלנים את כל הכלים חזרה, וכדי להמשיך את הבניה בבוא היום, יאלצו להתחיל הכל מתחילה, ועלות כל זה היא הון רב.
זאת ועוד, שכאשר תסתיים הבניה, ישנו סיכוי שמיד בסיום הבניה ימצאו קונים, בעלי מפעלים או שאר משקיעים, שיקנו מהם את הבנין באופן מיידי, ויוכלו לכסות בכך את החובות העצומים שכבר רובצים על כתפיהם.
אך עתה שהבנין תקוע באמצע הבניה, קשה מאוד למצוא מי שיקנה אותו, ועלולים להגיע למצב בו כל החובות האדירים יישארו ללא כיסוי.
לא נותרה להם ברירה אלא להמשיך את הבניה במתכונתה, כשהם מנסים להשיג עוד ועוד כסף מכל מי שרק אפשר.
המאמץ הכלכלי האדיר רושש אותם כמעט כליל, והם נעשו עניים מרודים ללא פרוטה. אבל כדי לא להישאר כך לנצח, היה הכרח לגמור את הבניה מהר ככל האפשר, ואז לנסות להשיג את הקונה המיוחל שיושיעם מחובותיהם.
עברו הימים, וכמו כל דבר שבא אל סופו, הסתיימה גם הבניה, והבנין עמד על תילו לפי כל התקנים הדרושים והנצרכים, והיה מוכן ומזומן לאכלס בו את מי שירצה לקנותו. השותפים פרסמו את הבנין למכירה, אך לאכזבתם גילו, שכמעט ואין מי שמעונין להשקיע בקניית הבנין הזה. המעטים שכבר רצו להשקיע בו, הציעו מחיר נמוך מאוד שלא היה שווה למכור אותוו במחיר כזה.
הימים חלפו בזה אחר זה, כשהקונה עדיין לא נמצא, והחובות האדירים רובצים על כתפיהם באין פתרון נראה באופק.
יום אחד, פנו אליהם נציגים מטעם ההסתדרות, שברצונם לקנות מהם את הבנין כולו, הם הציעו סכום גדול מאוד בעבורו, סכום שהיה מכסה את כל החובות ועוד מותיר להם רווחים נאים. אך ההסתדרות, כידוע, היה ארגון של מחללי שבת, וכשימכרו את הבנין למחללי שבת הללו, בוודאי יעשו בו שימושים של חילולי שבת. הרב רוטשטיין היסס, מחד איך אפשר למכור את הבנין למחללי שבת, ומאידך כשיש כאלו חובות נוראים אולי יש מקום להתיר?!
שותפו לעסק, שהיה שקוע כמוהו בים של חובות, שמח מאוד למשמע ההצעה מההסתדרות, והתמלא תקוה על פתח האור שנפתח להם בתוך החושך הגדול שהיו שרויים בו. אך כששמע את ספקותיו של הרב רוטשטיין, הבין שעדיין השמחה רחוקה. החליטו השניים שהרב רוטשטיין יסע לבית קודש הקודשים, מרן החזון איש זצ"ל, יציע לו את כל פרטי ההצעה, וכאשר יאמר כן יעשו.
החזון איש השיב בשלילה: "לא למכור את הבנין להסתדרות!" השותף התאכזב מאוד, אך קיבל את ההוראה, והם המשיכו ביחד בנסיונות למכור את הבנין לאחרים.
עברה תקופה, והקונה המתאים עדיין לא נמצא. הבנין נשאר שומם, והנושים החלו דוחקים עליהם להחזיר את החובות. כשראה השותף את המצב, כי באו מים עד נפש, פנה שוב אל הרב רוטשטיין, והציע לו לשוב אל החזון איש ולספר לו את המצב, אולי עתה יתיר להם למכור את הבנין להסתדרות.
הרב רוטשטיין לא שש לחזור ולשאול את גדול הדור, שהרי כבר קיבל את התשובה, ומה יש לו לשוב לשאול. אבל כיון שלא מדובר כאן רק על כספו אלא גם על כספי שותפו, שעל זה אינו יכול לקחת את האחריות, קם כדבריו ונסע שוב לחזון איש לשאול בעצתו.
החזון איש שמע את השאלה, והבין היטב את המצב הדחוק אליו נקלעו. הוא השיב להם במשל, וכה סיפר: מעשה באדם שהיה צריך ללכת לבדו ממדינה למדינה, וכדי להגיע למחוז חפצו – היה עליו לעבור במדבר. במדבר, כידוע, אין לא אוכל ולא מים, ומשום כן הצטייד האיש באוכל ובשתיה מספקת לדרכו הארוכה.
הוא התחיל ללכת, וכבר בתחילת הדרך טעה במדבר. עברו עליו כמה ימים עד שמצא את דרך המלך אל מחוז חפצו. אך כיון שהתעכב במדבר יותר מהתכנון, על כן באמצע הדרך נגמרו לו המים. בתחילה עוד המשיך ללכת ללא מים, אך כשעברו השעות הרגיש צמאון גדול, אך מה לעשות, אין להשיג במדבר מים.
בלית ברירה המשיך ללכת, עד שהגיע למצב שהרגיש שהוא עומד לפני התמוטטות, ואם לא ישיג עכשיו מים עלול הוא למות בצמא. הוא המשיך עוד קצת בדרכו, ולפתע שמע קולות של מים ממרחק. הוא קיבל כוחות חדשים והחל ללכת במהירות לכיוון המים. אך כשהגיע למים נחל אכזבה גדולה, המים היו מי ביוב מלוכלכים שאינם ראויים לשתיית אדם.
הוא נעמד ליד המים וחשב מה עליו לעשות, מצד אחד מי ביוב הם מים מזוהמים שאינם ראויים לשתיית אדם, אך מצד שני אם לא ישתה את המים הללו – מיתתו קרובה מהצלתו. בלית ברירה שתה מן המים הרעים הללו. אין צורך לתאר את הרגשתו בעת השתיה ולאחריה, מובן מאליו כמה רע הרגיש מכך, אך הוא התנחם בעובדה שלפחות עכשיו הוא חי וממשיך ללכת.
לאחר כברת דרך קצרה, התגלה לעיניו מעיין נובע של מים חיים, נקיים וזכים. צערו היה גדול ועצום, היה עליו להמתין רק עוד קצת, ואז היה מקבל מי מעיין, מים הראויים לשתיית אדם. אך מאחר שלא המתין, קיבל מי רפש וטיט הגורמים לו כאבים גדולים וחזקים. את הנעשה אין להשיב, המים הרעים נכנסו במעיו, וגרמו לו למה שגרמו. ולא נותר לו אלא לסבול את סבלו ולזעוק על העבר.
"עתה"- אמר החזון איש – "יש לך הצעה טובה, למכור את הבנין במחיר טוב ולצאת מכל החובות, אך דע לך כי ההצעה הזאת הינה מי ביוב. כספם של מחללי השבת הוא כסף של מי רפש וטיט. אם תקח את הכסף, תצא אמנם מכל החובות, ותוכל להמשיך לחיות, אבל מתוך רפש וטיט. אך אם תחכה עוד קצת, תראה שאתה קרוב מאוד אל מי מעיין, מים זכים וטהורים, תוכל למכור את הבנין ולהסתדר עם הכל על הצד הטוב ביותר. ומה לך לשתות מי ביוב, כאשר מי המעיין קרובים אליך מאוד מאוד!
לאחר דברים ברורים כאלה, ששמע מפי קדשו של החזון איש, לא נותר לו שום ספק, הוא ידע כי את הבנין לא ימכור למחללי שבת ויהי מה.
הוא סיפר לשותפו את תשובת החזון איש, כשהוא מוסיף ואומר לו "אינך צריך להפסיד בגללי, אם אתה רוצה תוכל למכור את חלקך בבנין, אבל אני את חלקי לא מוכר". כששמע השותף כששמע את דברי החזון איש, בטח בה' כי אכן הישועה קרובה לבוא, והמתין עם הרב רוטשטיין לבואה.
לא עבר זמן רב, ואט אט החלו למכור ולהשכיר חלקים מן הבנין לכמה מפעלים, עד שבסופה של תקופה לא ארוכה, עלו מחירי הקרקעות והבנינים במקום, והיה ביקוש גדול לבנין.
חלק מכרו וחלק השכירו, ברווחים גדולים. ולא די שכיסו את כל חובותיהם אלא אף הגשימו את חלומם ופתחו במקום מפעל ליצור וילונות, וזכו לקדש שם שמים בכל מעשיהם.
(מתוך 'שלמי ציון' – פר' וארא מתורתו של ר' שלום בן ציון פלמן זצוק"ל)
1/257