"ותשובה ותפילה וצדקה…"
רב מושב הזקנים 'ערוגות הבושם', עשה לו מנהג יפה לסייר בחדרים, לראות מה נעשה עם הזקנים ומה שלומם. יושב הוא ומשוחח, מרגיע בעת שצריך ונותן הרגשה נעימה לזקנים, שיש להם אוזן קשבת. באחד החדרים הוא מוצא זקן יושב ובוכה בכי נסער. תמה הרב על מה ולמה. הוא מנסה לדובב את הזקן. אבל הוא נתון בבכיו. כשמנסה הוא שוב ושוב, עונה לו הזקן ברפיון: "וכי מה תועיל? הדבר כבר נראה חסר תקווה". הרב לא מרפה. הוא מבקש ממנו: "'דאגה בלב איש ישיחנה' – לעולם אי אפשר לדעת מאין תבוא הישועה!". לאחר מאמצים רבים הצליח להוציא ממנו את הספור.
אותו זקן עלה לארץ לפני כחמישים שנה עם שני ילדים. הסוכנות הושיבה אותו באחד המושבים, ונתנו לו חלקת אדמה. עוברים ימים, והוא מבחין ששכנו, שחי בלי ילדים, קבל מגרש גדול משלו. באותו זמן נכנסה בו קנאה עזה. וכשיצר הקנאה מקנן – חוטאים. וכך קם באישון ליל, והסיט את אבן הגבול שבין האדמות בעשרה סנטימטר. כשהבחין ששכנו לא שם לב לכך גברה תעוזתו. כך היה מסיט מדי לילה את האבן בעוד עשרה סנטימטר. עד שלבסוף הסיג את הגבול במטר וחצי. עתה היתה כבר חצרו שווה לחצר חברו. בזה נרגע, והאבן נשארה באותו מקום. עשרות שנים חיו, כשבחלקו מטר וחצי של גזל, לאורך כל גבול החצר.
לימים עזב את המושב, ויותר לא היה לו קשר עם המקום. עתה כשתש כוחו, החל להרהר בסופו. לפתע נכנס בו פחד עצום מהעתיד להיות עמו, ביום הדין הגדול והנורא. עתה רוצה הוא לתקן את המעוות, ואינו יודע איך. עקב זקנתו נשכח ממנו שם המקום ושם השכן. ועל כך הוא בוכה, איך יוכל לתקן את המעוות לפני שיעמוד לפני אביו שבשמים.
מספר הרב: "באותו זמן באמת לא ידעתי מה לומר לאותו זקן, מהיכן, באמת, תמצא הישועה? אבל כרב חזקתי את רוחו במלים: יש רק אחד שיכול לעשות ששכנך יפגוש אותך. הלא הוא בורא העולם. עליך לשבת ולהתפלל לבורא מעומק הלב, שייתן לך אפשרות לפגוש את השכן ולתקן את המעוות".
לא עוברים שבועיים, ולפתע נשמעת נקישה על דלתו של אותו זקן. הזקן נגש לפתוח את הדלת, ולהפתעתו הרבה הוא רואה את השכן הנ"ל, עומד לפניו במלוא קומתו. נפעם ונרגש התחבק עם שכנו, ובפיו שאלה: "איך ידעת לחפש אותי?", השכן אינו מבין את השאלה. הוא עונה לו בפשטות: "הזדמנתי היום לבני ברק לרגל שמחה, הנערכת כעת באולמי 'היכלי מלכות'. חיפשתי לי שולחן של זקנים כמותי, אבל לא מצאתי. מחוסר ברירה התיישבתי ליד שולחן בו ישובים היו כמה צעירים. השיחות לא עניינו אותי. אבל לפתע שומע אני את אחד הסועדים פונה לאדם נכבד, ואומר לו: 'כבוד הרב… האם תוכל להגיש לי סלט פלוני?'. הדבר נשנה כמה וכמה פעמים. אני שומע את השם ונזכר שזה בעצם היה השם של שכני במושב!
"שאלתי את אותו יהודי האם יש לו קשר ליהודי פלוני, שהיה גר במושב אלמוני. הוא אישר לי שהוא אכן בנך! אמרתי לו שכבר לא ראיתי אותך שנים רבות ושאלתי עליך. הוא עונה לי: 'אבי נמצא כעת במושב זקנים בקרבת מקום'. כיון שהתזמורת היתה רעשנית לטעמי, והשיחות גם לא ממש עניינו אותי, וזמן היה לי למכביר, החלטתי לבקרך. והנה אני כעת לפניך!"
כששמע זאת הזקן הוארו עיניו: "אתה לא יודע איזו שמחה יש לי לראותך!". הוא ספר לחברו את מה שעשה לפני חמישים שנה, ובדמעות בקשו למחול לו. הוא אמר זאת כשכולו בכי ותחינה. חברו הזקן היה נרגש מאד, ומחל לו בלב שלם.
כאן התגלה כח התפילה שנענתה מיידית. תפלה שבאה מעומק הלב!
לעומתה ישנה תפילה שנענית רק לאחר שנים. ספור זה מופיע בספרו של הרב פסח קראהן שליט"א ('בנתיבות המגיד' – כוחן של דמעות):
בשנת תשמ"ה הגיעה שיחת טלפון אל הגאון רבי יצחק מאיר שור שליט"א, מראשי ישיבת 'תורה ודעת', בו מודיע לו יהודי על זוג חדש שבא להתגורר סמוך לביתו. הם אינם שומרי תורה ומצוות, אבל חביבים ונעימים מאד. ואם יזדמן לו, שיראה לקרב אותם.
מן השמים הזדמן, שבדיוק כשירד הרב שור אל הרכב שמסיעו לישיבה, ראה הוא לפניו אדם לא מוכר היוצא מרכבו. הרב ניגש אליו, הושיט לו את ידו לשלום, ושאלו אם הוא שכן חדש. משענה בחיוב ואף הזכיר את שמו, עשה עמו היכרות, והציע לו לבוא להתארח אצלו יחד עם רעייתו בליל שבת הקרוב. היהודי התרגש מאד מן ההזמנה המפתיעה, והבטיח תשובה מיד לאחר שישוחח על כך עם רעייתו. ואכן עוד באותו ערב נתנו בני הזוג את הסכמתם.
בסעודת השבת שררה אווירה מיוחדת. תחילה שמעו דברי תורה מהרב המארח, לאחר מכן החלו לשוחח בענייני יהדות. עם סיום הסעודה הודו רבות על התענוג שהיה להם, ומיד קבלו הזמנה לפעם נוספת. הם, כמובן, נענו לכך בחיוב. התגלה, שהשכנים החדשים הם בעלי חפץ עז לשמוע עוד ועוד על היהדות. כשראה הרב עד כמה רציניים הם בחיפוש אחר משמעות בחיים, הציע להם לחוות מספר ימים בישיבת 'אור שמח' בעיר מאנסי. בני הזוג נסעו למאנסי, וכשחזרו הפכו לבני אדם שונים. הם קבלו החלטה, שמעתה ישמרו תורה ומצוות באורח מלא. סמוך לראש השנה הודיע הבעל למעבידו שהוא עוזב את עבודתו, ומעתה הוא בן ישיבה בישיבת 'אור שמח'. השם הלועזי 'מרק' שונה לשמו היהודי 'משה דוד', וכל הדרכתם המשיכה להיות על פי הרב שור.
לקראת החגים הגיעו לביקור אצל הרב שור. שם סיפר אותו משה דוד לראש הישיבה, שיש לו קרבת משפחה לאנשים חרדים מאד. הוא ידע זאת בילדותו, אלא שהוריו הבהירו לו כי אותם קרובים הם מטורפים, ולכן אין עניין לשמור עמם על קשר. עתה חושב הוא שהוריו הטעו אותו עם המידע הנ"ל, מתוך שחששו שתהיה להם השפעה עליו. אבל עתה מעונין הוא מאד להכירם. הוא החל לחקור ולדרוש, עד שגלה שאחד מהאדמורי"ם השוכן בשכונת בורו פארק הוא, לכאורה, קרוב משפחתו. עתה מבקש הוא שראש הישיבה יסדיר לו תור אצל אותו אדמו"ר.
ראש הישיבה מיהר לקבוע להם זמן לביקור אצל אותו אדמו"ר, באחד מימי חול המועד סוכות. בני הזוג נסעו אל האדמו"ר מלאי חששות. האם ישתכנע הרבי שהם, אכן, קרובי משפחה? ואיך יקבלם? החששות נמוגו מיידית. האדמו"ר והרבנית קבלום בסבר פנים מאירות. השיחה קלחה לה בנעימות. לא עברו רגעים רבים, והם הגיעו ללב המטרה, שהיא בירור הקשר המשפחתי. שאלות קצרות הבהירו, שאכן, הם קרובי משפחה.
שאל הרבי את ר' משה דוד: "אמר נא לי, היתה לך דודה בשם 'מרתה'?". התשובה היתה חיובית. "אם כך", אמר האדמו"ר, "נדמה לי שהייתי סנדק אצל בנה". השתומם משה דוד: "אבל הרי לאותה מרתה אין בנים, רק שתי בנות!". הרבי הופתע. הוא זכר היטב שנסע לברונקס לשם סנדקאות. אז אם לא אצל אותה מרתה אצל מי זה היה?
כאן נכנסת הרבנית ומעירה: "אמור לי משה דוד, האם לא נולדת בברונקס?". הוא מאשר שכן. "אם כך הברית היתה שלך, אני זוכרת זאת היטב!".
כעת נזכר הרבי: "אכן היתה זו הברית שלך! ימים אחדים לפני הברית צלצל אלי אביך, ובקשני להיות סנדק בברית. הקשר שלי איתו כבר נותק לחלוטין, בעקבות ירידתו הרוחנית שהובילה לנשואיו עם אמך, שהיתה רחוקה מאד מיהדות. בחתונתו לא השתתף איש ממשפחתנו. וכשנולדת ניסה ליצור את הקשר המזערי הזה".
"חששתי מאד להגיע. היה לי ספק על המוהל, האם יודע הוא בכלל את מלאכתו? ואם הוא בכלל דתי? שנית, היה כמעט ברור שהמאכלים שיוגשו בסעודה יהיו טריפה. גם הצניעות רחוקה למדי. מכל בחינה שהיא, לא היה לי נח להיות שם. אבל הרבנית הפצירה מאד. טענה חזקה היתה בפיה: 'אל תיסע בשביל האבא, עשה זאת בשביל התינוק שלא חטא, ובעת שאתה מחזיקו, התפלל נא שיגדל כיהודי הגון וכשר!'".
"שמעתי לקולה ונסעתי לשם. וכשהיית בזרועותיי נשאתי תפילה מעומקי הלב, שתגדל להיות יהודי כשר וירא שמיים! מאז תהיתי לעצמי פעמים רבות, האם קבל הבורא תפילתי? והנה זוכה אני לראות כי התפילה שנשאה אז, פרותיה הגיעו עשרים ושמונה שנים מאוחר יותר"…
(מתוך הספר 'להאיר' על זמירות שבת)