"וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים" (שמות כ"ה, כ"ג)
לנגד עיני בני ירושלים, עדיין ניצבת דמותו הצנומה של בעל 'מעדני השולחן', הגאון הצדיק רבי לוי רבינוביץ זצ"ל, מי שכל ימיו היו מקשה אחת של עמל ויגיעת התורה, מתוך נקיות הדעת וצניעות, ונפטר ביום ב' באדר.
"ה'משנה ברורה' של יורה דעה!" – כך העידו גדולי ישראל על חיבורו 'מעדני השולחן', שהתקבל בקרב כל תופשי משוטי ההוראה, והפך לספר הלכה מרכזי על 'יורה דעה', עד שגדולי הדור הקודם ראו במחברו פוסק אחרון!
אבל לא רק בגלל החיבור, זכה שאנשי ירושלים יכנוהו 'החפץ חיים של ירושלים', אלא גם בגלל זהירותו המפורסמת מכל נדנוד של דיבור אסור, עד שאמר עליו מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שהיה ממעריציו הגדולים ודן עמו הרבה בהלכה: "הגדלות של רבי לוי אינה דווקא בגאונותו המופלגת, אלא בכך שמעולם לא הוציא דבר לשון הרע מפיו!".
רבי אלחנן יעקב הכהן רבינוביץ
התקבלנו אצל הבן, הרה"ח רבי אלחנן יעקב הכהן רבינוביץ שליט"א.
רבי אלחנן: "הכאב והצער לא הפריעו לו בעלייתו מעלה מעלה בדרכי התורה והיראה. לפני ארבעים שנה נסעתי לנתניה, פגש אותי יהודי ושאל: 'איך קוראים לך?' -'רבינוביץ', עניתי. 'ואיך קוראים לאביך?' -'רבי לוי רבינוביץ'. היהודי המבוגר התלהב ואמר לי: 'אני הייתי שליח ההשגחה העליונה להציל את חייו… באחד הימים ירו צלפים ערבים לעבר בניין 'דיסקין', ששוכן בראש הר נישא בירושלים, בגבעת שאול, וכמעט נמלטו. לפתע אני רואה שאביך עומד מול חלון, בידיו ספר, וכולו נתון בו, לא שומע את היריות. זחלתי על ארבע כמו חתול, תפסתי אותו ברגליים והפלתי אותו על הרצפה, כך הוא ניצל!'..
"ב'דיסקין' חי אבא עד שנת תרח"ץ, מעט לפני מלחמת העולם שמפניה הזהיר אביו. לאחר מכן נכנס ללמוד בישיבת 'תורה ויראה', כאן התבלט בהתמדה המדהימה שלו ובידיעותיו המופלאות. פעם סיפר שאחרי מבחן, שעבר בהצלחה רבה ב'תורה ויראה', לא רצה שתזוח עליו דעתו; 'לכן', כך סיפר, 'הלכתי לדבר בלימוד עם ה'טפליקר רוב' (הגאון רבי שמשון אהרן פולנסקי זצ"ל, ששימש כרבה של שכונת 'בית ישראל' הסמוכה והיה גאון מופלג). חזרתי שבור ורצוץ, הבנתי שמה שאני יודע זה שום דבר'. אך מסתבר שהטפליקר רוב עצמו חשב אחרת. בשנת ת"ש, שנת חתונתו, כבר קיבל כתב היתר הוראה נדיר מהטפליקר רוב, וכך גם מהרב בענגיס, ומרבי יחיאל מיכל, דיין רב שכונת 'כנסת' שחיבר ספר 'גידולי ציון'".
ואיך אתם זוכרים אותו כאבא בבית?
רבי אלחנן: "כך הוא התנהג אתנו בבית, הכול היה בדרכי נועם. מעולם לא הקפיד, מעולם לא נזף. היחס שלו לבני הבית, לאמא, היה מדהים, וכך גם לכל יהודי.
"הוא הנחיל לנו דרכי יושר במתיקות מיוחדת… הוא נהג לומר: 'מי שמדבר באמצע הלימוד מאכילים אותו גחלי רתמים. אתם צריכים להבין, שמי שמקבל גחלי רתמים – לא נמצא בגן עדן'… כך אמר 'בתיאבון' למי שמדבר בלימוד, כשהוא מרמז על גחלי הרתמים שיהיו לו למאכל…
"ליבו היה חם מאוד לילדים. אהבנו אותו מאוד והיינו קשורים אליו. הוא היה ה'אוזן קשבת' שלנו, ששמע את הבעיות של כל אחד. זכר את כל הבעיות ונשא אותן בלבו. מעולם לא נתן לעצמו הנחה, שלא לעסוק בצורכי הבית, כמו אדם רגיל ואף יותר. ההתנהלות בבית לא הושפעה מכך שהוא תלמיד חכם, ואסור להפריע לו כי הוא צריך ללמוד, ואין לו זמן; בכל מה שצריך עזרה בבית – הוא עזר. כשהיינו ילדים, לא היה עדיין חלב מפוסטר, והיה צריך להרתיח את החלב. אבל חלב הרי גולש, אז הוא היה עומד ליד הגז כשספר בידו, ובכל דקה הסתכל אם צריך כבר לכבות"…
במה ניתן להגדיר את אישיותו?
"הוא היה אדם 'נקי' בכל המובנים. כשהוא עבר את הניתוח הראשון בליבו בשנת תש"נ, אחרי כמה עשרות צנתורים, קרא לי ואמר: 'עשיתי חשבון נפש; אני לא יודע איך מצבי בבין אדם למקום, אך בין אדם לחברו אני נקי, מעולם לא פגעתי באדם! מלבד תלמיד אחד שאני צריך לפייס. היה פעם מבצע בתלמוד תורה, ההנהלה נתנה סכום כסף, על כל דף שילד נבחן עליו בעל פה. ילד אחד נבחן על כל בבא קמא, והוא חשב שמגיע לו יותר, אבל נאלצתי לאכזב אותו ולתת לו את הסכום לפי הדפים, שכן ההנהלה סירבה להגדיל את הסכום'. והוא המשיך ואמר לי: 'לי לא היה כסף לתת מהכיס שלי, אבל צריך לפייס אותו. לך אליו, ותגיד לו שאני מוכן לשלם לו כמה שהוא רוצה'. פניתי לאותו יהודי, שהוא היום רב חשוב בבני ברק, ולהפתעתי הוא אמר: 'אני זוכר את הסיפור, אך לא רוצה לקחת כסף; תן לי רק את שני ספרי 'מעדני השולחן' שיצאו עכשיו לאור'…
"הגאב"ד ה'מנחת יצחק' זצ"ל, כתב לו הסכמה על ספר השו"ת שלו, 'מעדני מלכים', והוא פותח את ההסכמה בסיפור: 'כשבאתי לארץ ישראל, ראיתי דבר שלא רואים באף מקום; גדולי תורה הולכים בצדי דרכים. התפלאתי עד אז למה כתוב 'נקיי הדעת בירושלים', אלא שרק בירושלים, מקום כל כך קדוש, מגיעים לזכות כזו'. והוא ממשיך וכותב: 'אחד האנשים האלה הוא רבי לוי רבינוביץ'.
"ה'בין אדם לחברו' אצלו היה נקי, כעדות עצמו. שמירת הלשון שלו הגיעה עד הקצה. פעם כשהפצרתי בו לספר לי משהו, נעניתי במשפט שלא אשכח לעולם: 'מיום עומדי על דעתי לא דיברתי לשון הרע'… ואז הוסיף: 'בתחילה זה היה לי קשה, אבל שברתי את זה, ומאז אין לי אפילו יצר הרע לכך'…".
מה עמד מאחורי הסירוב שלו לכתוב את שמו בראש ספריו?
"לא די בכך שלא רצה לכתוב את שמו, הוא לא רצה להדפיס את ספריו בחייו! גם לאחר שהצלחנו לשכנע אותו, הסיפור עדיין לא נגמר. הוא החליט לפרסם את הספר בלי שום 'המחבר'. אמרתי לו, שאם כך, איך יוכלו לכתוב תגובות והערות למחבר? אמר לי: 'אפשר לתת תא דואר למכתבים'…
"לאחר שהפצרתי בו, התייעץ עם רעו וידידו הקרוב, הצדיק רבי אשר פריינד זצ"ל, והוא אמר לו בחכמה מיניה וביה: 'למה אתה לא רוצה לכתוב שם, כי אתה לא רוצה 'גאווה'? אז מה הרווחת? יבוא היצר הרע ויגיד לך: 'אתה יחיד בדור שהדפסת ספר בלי שם'… הוא קיבל את זה, וכך הוסר המכשול האחרון לפני הוצאת הספר עם שמו.
"כשיצאו הספרים, אמר: 'כל ימיי הלכתי בשולי דרכים; עכשיו אני מוציא את הספר, וכשאני יוצא לרשות הרבים, אני מרגיש שזה מפריע לי מאוד. אני יודע שאסבול מזה, כי אני הולך להתפרסם'… ואכן, ספריו יצאו בעשרות אלפי עותקים, ורבבות לומדי 'יורה דעה', לא זזים בלעדיהם.
"הוא התחיל לקבל מכתבים בכל מיני בירורי הלכה, ובהם תארים גדולים. כשקיבל מכתב ממרן הגר"ח קנייבסקי, שכתב עליו 'הגאון הגדול', היה נסער. הוא אמר בצער: 'מה זה 'גאון'? למה רבי חיים כותב עליי ככה?'… כשהכריזו עליו 'הגאון הגדול', הוא אמר בהתפשטות: "הגאון' – זה לא אמת; 'הגדול' זה אמת, כי אני אחרי בר מצווה…".
שאלתם אותו למה זה מפריע לו כל כך?
"כן. הוא הסביר שהוא נמצא במבוכה. מצד אחד, בבוא יומו יתבעו אותו בשמים על שהוא לא מיחה באלו שמכנים אותו 'הגאון' שזה 'שקר'… מצד שני, אם ימחה על כך – יאמרו שהוא עניו, וגם את זה אינני רוצה… על כן כשהיו בביתו פעם עשרה מצאצאיו, אמר שהוא מנצל את המעמד הזה למחות על כך, ובזה יצא ידי חובת מחאה…
"כאשר הוציא את הספר הראשון, רצה להביאו לרב אלישיב. שאלתי את הבן, הגאון רבי משה אלישיב, איך נכנסים לרב, ונענה שהדרך היא שמביאים את הספר, ואחרי כמה שבועות נכנסים. יומיים לפני המועד שנקבע לו להיכנס לרב אלישיב, התקשרו לדחות את הביקור בשבועיים. היה אכפת לי מהעניין, והלכתי לברר את הסיבה לדחייה. התברר, שהרב אלישיב שעיין בספר אמר, שעם תלמיד חכם כזה לא מספיק לדבר עשר דקות כפי שהוקצב, צריך לדבר חצי שעה, ולכן ביקש לדחות את המועד כדי לאפשר ביקור ארוך יותר… הייתי אתו אצל מרן הגרי"ש והוא אמר: 'אני לא מבין מאיפה יש לכם ידיעה בכל כך הרבה אחרונים, איך הגעתם לזה?', אבא כמובן לא ענה"…
(מתוך ראיון לגליון 'מרוה לצמא' תשע"ז)