ותשובה ותפילה וצדקה…
סכומי עתק פיזר לצדקה שאיש לא ידע מהיכן וכיצד מסוגל היה לתת במצבו הדחוק. אין ספק כי לעומת מעשי הצדקה הכבירים שהתגלו בהיסח הדעת, רבים אחרים נותרו חבויים ונעלמים בכלל ה'סתרי תורה' שלקח עמו רבי שמשון זצ"ל בצניעותו.
למשל, בהיותו פעם בחוץ לארץ קיבל מאחד מידידיו סכום של עשרת אלפים דולר לצורך מסוים, והנה לא חלפו 24 שעות מעת נחיתתו בארץ הקודש, עד שהכסף כולו – עד הדולר האחרון, חולק על-ידו לעניים תלמידי חכמים.
אירע פעם שהיה לו באמתחתו סכום של כמה אלפי דולר, שאותו הרוויח מהפרש של מכירת דירה ישנה והחלפתה באחרת. היה זה בחודש אדר. עד פורים הספיק לפזר את כל הסכום לצדקה. כאשר נשאל על ידי ידיד פלוני: "הייתכן לעשות כדבר הזה?!", התרומם מכיסאו והשיב: "מה אעשה? אם אתה היית שומע את הצרות שאני שמעתי בימים אלה, גם אתה היית מחלק…".
הכל בניו
במשך תקופה החזיק כלכלית משפחה נצרכת מבני הקהילה, ובכזו פשטות, עד שכל אימת שאב המשפחה ההיא נזקק לכסף עבור קניות, פונה היה אליו בטבעיות של בן הפוגש באביו ומבקש הימנו כסף לקניות.
אבל לא רק ממון שפע בנדיבות לב לזרים כמו לבני משפחה, אלא כל דבר בעל ערך שידע כי ישמח לבב אנוש. בשובו פעם מאחד ממסעותיו בעולם הגדול הביא באמתחתו פירות טרופיים נדירים. מתבקש היה, לכאורה, כי ישמור אותם לבני משפחתו בלבד. אך לא. גם בני המשפחה נהנו אמנם מהפירות, אבל בתוך שעה קצרה מבואו לאופקים כבר הספיק לחלק לכל מי שמצא בדרכו מלוא חופניו מהפירות המיוחדים בטעמם ומרהיבי העין ביופיים.
"זה לא ה'ביזנס' שלי…"
בדרך כלל נמנע היה מלעסוק בגיוס כסף עבור מוסדות שאליהם היתה לו זיקה אישית, ובעדינות נפשו נאלם דום ובוש לעסוק בהשגת ממון עבורו או עבור מוסדותיו.
אולם כאשר לא היתה לו שייכות פרטית לעניין מסוים שהיה נכבד וחשוב בעיניו או שהיה בו משום קיום התורה, לא בוש ולא היסס לנהל ברמה מערכה משומנת של גיוס כספים בחכמה ובתבונה. במקרים כאלה כמו נעלמה לה הבושה הטבועה בו, וברוב מרצו וכישרונו עלה בידו בס"ד לגייס סכומים אגדיים של מיליוני דולרים.
כך סיפר למשל הרב עזריאל טאובר (שליט"א) זצ"ל, אודות פגישתו הראשונה עמו:
"היה זה לפני כשלושה עשורים. הוא הגיע אלי לביתי שבמאנסי וסיפר כי הוא מתגורר באופקים, ובעיירה ירוחם יש מוסד תורני שלומדים בו בצריפים דלים מתוך עניות. תוך-כדי-דיבור הוסיף ואמר: 'אני שליח, ושמעתי שאתה חובב תורה. העיירה ירוחם אינה ה'ביזנס' (- העסק) שלי, אינני משמש כרב במקום, לא אקבל אחוזים על התרומות שאגייס, ואפילו משכורת אין לי מזה, אלא שאני מכיר את המקום מהתקופה שהייתי שם, ופשוט מרחם עליהם'. השבתי לו: 'בסדר, אבוא לראות את המקום'. ואמנם בנסיעתי לארץ ישראל נפגשנו והוא לקח אותי לישיבת ירוחם, ומאוד התרשמתי. כך הכרתי את ירוחם, ואותו…" (ואכן בעקבות נסיעה זו נבנה בניין של קבע לישיבה).
ההוד שבחסד
וגם בתחום זה הפעיל את כישרונותיו הברוכים ומבטו המקורי כדי לעורר את הציבור להירתם לעניין הצדקה, אף כאשר היו אלה מקרים שמטבע הדברים היה קשה מאוד לעורר את רחמיהם ולשכנעם לפתוח את לבם וכיסם.
באופקים נערכה פעם אסיפת התרמה למען אדם ששקע בחובות מעיקים מניהול מוסד תורני שנסגר בינתיים בצוק העתים. ההיענות הציבורית במקרים כאלה שואפת בדרך כלל לאפס, שכן אנשים מטבעם אוהבים להשקיע כספם בדבר קיים וממשי, מתוך תחושת שותפות לעשייה ברוכה ונהנים ממחשבה שמוסד מסוים פועל מכוחם ובתרומת ידיהם, בעוד שתשלום חובות בלבד נדמה בעיניהם כ'עסקי אוויר' שאינם מניבים שום פעילות.
ואמנם כן, למרות שנישאו נאומים נרגשים לא הורגשה היענות ציבורית, והאסיפה נידונה לכאורה לכישלון חרוץ, והנה רבי שמשון וטוב לבו עמו נעמד לשאת דברים, גייס גם את גאונותו, ואמר:
"מוריי ורבותיי, כאשר אוספים כסף למוסד תורני העתיד לקום, כולם נענים לתת צדקה, אולם מי יודע אם המוסד אמנם יעמוד לבסוף על תלו? ואף אם יעמוד ויקום, איך נדע בדיוק להיכן ילך הכסף? אלא שאף-על-פי-כן נותנים ביד רחבה ורוכשים זכויות.
"רבותיי, הנה כאן יש לנו אפשרות שאינה מזדמנת לעתים קרובות. אין ספק שבשנות קיומו היו במוסד הזה תורה ועבודת התפילה. אם כן נפלה בחלקנו הזכות לתת למשהו ברור ואיכותי…", והוסיף להלהיב את הציבור, והוא נענה לו לתרום ביד רחבה.
עלי ועל צווארי
לא תמיד היו עמו באמתחתו הסכומים הגדולים שהתחייב לצדקה כל אימת שנודע לו על צורך, אבל גם לצורכי עצמו ומשפחתו אין אדם נמנע מלהתחייב על סכום הנדרש לצורך דוחק. כך זכה ולבסוף התקיים בו הכתוב "לא-ל גומר עלי", והקב"ה סייע בעדו לגמול בטהרת נפשו חסד לרבים.
השן 'שלי'
פיזור צדקותיו של רבי שמשון לכל דל ונצרך הקיף תחומים רבים, אבל היה תחום מסוים בפרט שלדעת יודעי דבר העומדים על סודו, היווה עילה קבועה לפעור חור בארנקו הריקן של הרב ולפזר עליו ממון רב. היה זה כל אימת שהבחין בצורך של מאן-דהוא לערוך תיקון שיניים. עובדה אחת בהקשר לכך הוזכרה כבר לעיל, והנה עובדות נוספות:
פעם נודע לו שאברך פלוני חש בושה מפני החלל הפעור בשיניו הקדמיות, לאחר שאחת מהן נפלה ונבצר ממנו לעמוד בתשלום הטיפול בסך 1,500 שקלים. רבי שמשון הוציא מכיסו את הסכום ומימן את עלות השן התותבת. מחצית השנה לאחר מכן נשברה שן התותבת, ונדרש תיקון נוסף שגם עלותו היתה גבוהה, ומשנודע לו על כך קרא לו רבי שמשון ונתן ושקל לידו את הסכום הנדרש – שמונה מאות שקלים. אבל בכך לא אמר די. הבן הבין כי אמנם השן תתוקן, אך את אי הנעימות להזדקק למתנת ידו בשנית לטיפול חוזר קשה לתקן. לפיכך פייסו בדברים והנעים את ההענקה: "השן הזאת", אמר לו, "היא שלי, ואין לך בכלל זכות עליה, לפיכך עלי מוטל לשלם את התיקון".
בנות ישראל על רבי שמשון בכינה
בשיחה אקראית עם אחד מבני הקהילה סיפר לו הלה כי רעייתו זקוקה בדחיפות לתיקוני שיניים קדמיות, והוא עומד חסר אונים בלי יכולת לממן את הטיפול למרות הצורך הגדול.
לרבי שמשון, כדבריו לאותו אברך, לא היתה באותה שעה אפשרות כלכלית להוציא כסף, לא במזומן ולא בצ'קים, אבל אף-על-פי-כן לאחר הרהור קל אמר לו: "אני מעוניין מאוד לממן לך את הכל. תשיג הלוואה ואני אפרע לך אותה בתשלומים. תבוא אלי מדי חודש ואתן לך מאה דולר".
גם במקרה זה דאג שלא יחוש אותו נצרך חוסר נעימות מיותר, כל אימת שיבוא אליו לקבל את 'הקצבה החודשית', ולפיכך אמר לו: "הבה נקבע שאם חלילה אשכח מדוע אתה דופק בדלת, אינך צריך לומר בקול מה מטרת בואך, אלא תסמן לי כך (-ובדברו נקש על שיניו, מצביע על אות מוסכם), ומיד אזכר…".
וכך הווה. אלא שלמעשה מעולם לא הוצרך להשתמש בסימן המוסכם, שכן מדי חודש נקש על דלת ביתו והוא היה נזכר תיכף ומיהר להגיש לו את הסכום.
סקרנותו של אותו אברך התעוררה לנוכח הרצון העז של הרב לסייע בפרט בתחום זה, גם במצבי קושי, ולאחר כמה שנים פנה אליו בשאלה מדוע דווקא עניין זה של תיקון שיניים כה מיוחד בעיניו. כך גילה כי כמו בתחומים נוספים, גם כאן הכריעה מילה אחת של גמרא כנגד הררי סברות אחרות. וכך השיב לו: "למדתי זאת מגמרא מפורשת בנדרים על דברי המשנה שם: מעשה באחד שנדר הנאה מבת אחותו והכניסוה לבית רבי ישמעאל וייפוה וכו'. 'תנא שן תותבת היתה לה ועשה לה רבי ישמעאל של זהב משלו'. הגמרא אפוא לא מסתפקת בתיאור הסתמי שרבי ישמעאל דאג לייפותה, אלא מפרטת שאחת משיניה נפלה, והוא עשה לה שן יפה תחתיה. מכך למדתי את הנחיצות שבעניין".
מתוך הספר 'השמש בגבורתו'
1/131