הרב בנימין גולד
השמועה עשתה לה כנפים, בין יושבי מחנה ההשמדה 'ברגן בלזן'… הימים היו ימי הרת עולם, ימי הזעם של מלחמת העולם השניה, אלפי יהודים קדושים הי"ד, היו מיושבי מחנה המוות הנוראי הזה, חסרי צלם אנוש, כשעורם צמוד לעצמותיהם מהרעב המציק, גופם לבוש סחבות, צמוק ומעונה, ועיניהם כבויות ונפולות מטורח השעבוד ותהום העינוי וההשפלה, כאשר ריח המוות עולה תדיר באפם…
היה זה ביום הראשון של חנוכה, עברה לה שמועה מפה לפה בין יושבי המחנה, כי השנה ידליקו נר ראשון של חנוכה בצריף 2A שבמחנה. בשעה היעודה נראו עשרות צללי אדם מתחמקים ובאים להם לאותו צריף, אחד-אחד נבלעו אותן דמויות אנוש בתוך חשיכת הצריף. התרגשות גדולה הייתה בתוך הצריף, כשעשרות יהודים עומדים צפופים, ומחכים לרגע הגדול! הדלקת נר חנוכה בחשכת מחנה ההשמדה הנוראי ברגן בלעזן!! מיהו אותו יהודי שישים נפשו בכפו, לקיים מצוות פרסום הנס בתוך מלתעות החיה הנאצית הארורה ימ"ש, שאלו לבבות היהודים הממתינים בקוצר רוח לתחילת קיום המצווה? מהיכן הוא השיג חנוכיה ושמן להדלקה? ניקרו הספיקות במוחם.
ואז נכנס למרכז הצריף, יהודי הדור פנים, שפוף וכפוף מעול העינויים והצרות. הוא הוציא מכיסו קופסת שימורים קטנה, ובתוכה שמן שנאסף זמן רב ובעמל, משאריות המזון העלובות של דרי המחנה, והכל כדי לזכות במצווה הגדולה של הדלקת נר החנוכה. הוא הוציא פתיל קטן שנעשה משאריות בגדים שמצא זרוקים בקצה המחנה, והניחו בתוך הקופסא עם השמן. וכך, כשהוא אחוז שרעפי קודש, התחיל מברך בבכי ובהתרגשות גדולה את הברכות של 'להדליק נר של חנוכה' ולאחר מכן את ברכת 'שעשה ניסים לאבותינו', כשהקהל מזמזם אחריו בבכי את נוסח הברכות והמנגינה האהובה של הדלקת נרות החנוכה.
כשסיים את שתי הברכות הראשות, השתרר שקט מתוח, הרב לא המשיך בברכה השלישית, ברכת 'שהחיינו'… בתחילה היה נראה כי פחד נפל על הרב הזקן, אולי גילו אותנו? מה יהיה עכשיו על כל היהודים שהתאספו בצריף?? אבל כעבור זמן קצר נשמע שוב קולו של הרב הזקן, ובהתרגשות גדולה שנשמעה בקולו, אמר את ברכת "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". אחר שכולם ענו 'אמן' ברגש רב, התפזרו חיש מהר ובלהט כל אחד למקומו.
אותו יהודי הדור פנים, היה לא אחר מאשר כ"ק האדמו"ר הקדוש מבלוזוב זצוק"ל, שמסר נפשו לקיום מצווה זו בתוך מחשכי המוות הנוראים של 'ברגען בלעזן', זכה וזיכה לרומם אתו עוד עשרות יהודים שפופים ונדכאים, שקבלו זריקת מרץ יהודית להמשך הקיום הבלתי אפשרי בימים ההם.
לאחר גמר ההדלקה ניגש לאדמו"ר יהודי פורק עול מצוות מדרי המחנה, וקושיה עצומה בפיו: "את שתי הברכות הראשונות 'להדליק נר' ו'עשה ניסים', אני עוד מבין שהרבי הצליח לברך בכוונה, אבל ילמדנו רבנו היאך הצליח הוא לעמוד במקום אשר ריח המוות עולה בו, ומכל צד וכיוון עולה שוועת אסירי המחנה המדוכאים בייסורים מרים וקשים מנשוא, מקום אשר בכל יום נעקדים בו יהודים על קידוש השם במיתות משונות ואכזריות, והנשארים חסרי צלם אנוש המה – איך אפשר לעמוד ולברך 'שהחיינו וקיימנו והגיענו ל ז מ ן הזה'??!!".
ענה לו האדמו"ר מבלוזוב: "אומר לך את האמת, גם לי היו את אותם הרגשים שלך, וברכתי ברכה ראשונה ושניה, וכשהגעתי לברכת 'שהחיינו' היה לי קושי בהוצאת הברכה מפי, איך אפשר לכוון באמת בברכה זו במקום מוות שכזה? זו הייתה גם הסיבה שהשתהיתי מעט לפני ברכה זו, אבל אז הסתכלתי לאחורי, ונגלה לפני מחזה מדהים: מאות זוגות עיניים של שלדי אדם מזי רעב מביטות בי, ובהן ניצוץ של אור, ניצוץ של תקוה ואמונה, על כך שזוכים הם לקיים מצוות ה' יתברך בתוך מערבולת המוות והחושך, והיה נראה שניצת בהן זיק של תקווה, כי הנה בא תבוא הישועה! מחזה זה, אשר בחושך הגלות הקשה ביותר מסוגלים יהודים לחשוב על אמונה, תקווה וישועה, ליהנות ולהתרומם מאור של רוחניות, זה נתן בי כח ועוצמה להמשיך ולברך בעוז ותעצומות 'שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה', לראות מסירות נפשם של יהודים אומללים, לקיים מצוות ה' יתברך גם בזמן של יאוש מוחלט, והתקווה שלהם שגם בעומק התהום של חושך הגלות – במסירות נפש למען כבוד שמים – נצליח לצאת מאפילה לאורה!".
● ● ●
מעשה מרגש זה ממחיש לנו יותר מכל, את מהות ימי החנוכה שנלמדת ממעשה החשמונאים, שגם במצב המייאש ביותר, הן מבחינת הגשמיות, כאשר עמדו הם מעטים בפני רבים וחזקים, ולא היה כל סיכוי לפי דרך הטבע לצאת ממצב זה, הנה בזכות התקווה, המסירות והאמונה בבורא עולם, האיר להם הקב"ה ונצח. הן מבחינת הרוחניות, שהיו הם בתוך השפעה הרסנית של תרבות יוון, שהמיטה חושך מוחלט על כל עובדי ה' וההולכים בדרכיו, והיה נראה שהנה חלפה לה הדת היהודית מן העולם, אז זכו לישועת ה' וחזרה תפארת היהדות לקדמותה.
ומכל זה נלמד שעבודת האדם בימים אלו להחדיר לעצמו, שלא רק בזמנים שטוב לו הן מבחינה רוחנית והן מבחינה גשמית, אז צריך הוא לעבוד את בוראו ולהתרומם ולהתקדש בדרכיו, וכשמגיעים ימים קשים לומר: הנה ימים באים ויקל מעלי עול הפרנסה ושאר מצוקות הזמן, או כשאתגבר על מצבי הרוחני הירוד אז אשתדל יותר בעבודת ה'. לא! זו לא צורת הנהגת האדם! אלא בכל זמן, גם במצבו הירוד, חייב הוא לעשות מאמצים גדולים, להתעלות מתוך החולין לדרגות רוחניות, ולא לחכות לזמנים שיאירו לו יותר, רוחנית וגשמית.
רק כך יכול האדם לעבור את תלאות וניסיונות. זה הנלמד ממעשה החשמונאים וממנו לדורות.
● ● ●
בש"ס מצינו מסכתות לכל מועדי ישראל: מסכת שבת, מסכת ראש השנה, מסכת מגילה, מסכת סוכה, מסכת פסחים, מסכת יומא, ולחג החנוכה לא נכתבה מסכת מיוחדת, אלא דיניה הוכנסו בתוך מסכת שבת, ואף בה לא הוקדש פרק מיוחד להלכות החנוכה, אלא הוכנסו הדינים בתוך פרק "במה מדליקין", של דיני נרות שבת. הלא דבר הוא?!
לבאר ענין זה, יש להביא עוד תמיהה מעניינת שהעלה הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל: מצינו חילוק בין נרות שבת לנרות חנוכה, שבנרות חנוכה מצינו שיש מצווה להניחם בתוך עשרה טפחים לקרקע, ומעל שלשה טפחים מהקרקע, ואילו בנרות שבת ההלכה היא לשימם על שולחן השבת מעל עשרה טפחים, מה טמון בהבדל מהותי זה?
הוא ביאר יסוד נפלא: כל מהות ימי החנוכה בא ללמדנו, שגם בתוך החולין, בתוך עשרה טפחים לאדמה, יש ואפשר להאיר את אור הרוחניות! זה היה כל ניסיונם וניצחונם של החשמונאים, שבתוך הבל תרבות יוון וחשכתה, הם הצליחו להאיר ולהדליק את נר הרוחניות והניצחון על תרבות יוון הקלוקלת. בתוך הגשמיות אין להרים ידיים ולהתייאש, אלא תמיד אפשר להדליק את ניצוץ האמונה והרוחניות ולהבעירו ללהבה גדולה, שתשרוף את כל ההבל והגשם. וכסימן לדורות נצטווינו להניח את נרות החנוכה בתוך עשרה טפחים לקרקע.
זו גם הסיבה שאין להניחם מתחת שלשה טפחים, כי אם ירד האדם ולא יתפוס עצמו להתחזק, יכול הוא לרדת עד שלשה טפחים לאדמה ששם הוא כבר כלבוד לאדמה ומשם קשה להתרומם חזרה.
ובשונה מהדלקת נרות שבת, המסמלים על רוממות הבריאה ביום השבת, כי "ביום השביעי שבת וינפש", יש הבדלות מוחלטת מהווי העולם, הבריאה והאדם נכנסים לרוממות של קדושה ורוחניות מובדלת מהחולין של ששת ימי המעשה, לכך מדליקים את נרות השבת גבוה מעשרה טפחים, מובדל ומרומם מהחולין והגשם של ימות השבוע.
בדרך זו אפשר לומר, שלכך סידר התנא את דיני החנוכה בתוך מסכת שבת ולא כמסכת נפרדת וכפרק נפרד, ללמדנו כי כל מהות ימי החנוכה להאיר אור בתוך ההסתרה, לגלות את האור בתוך החושך. וכדי לחדד מסר זה, הרי שקבעו את הלכות נר חנוכה בתוך הפרק המבאר את הלכות נר שבת, כי מהחילוק ביניהם אנו למדים על המהות של שניהם, של שבת – מגלה על רוממות האדם ביום השבת, להיות מנותק מימי החולין, ושל חנוכה – מגלה על כוחו של האדם, שגם בתוך הבל ימי החולין תלאותיו חשכו וניסיונותיו, אפשר ויש להדליק את אור הרוחניות, כי אם לא נדליקו הרי שגם הניצוץ ילך ויכבה.
2/461