הוא אברך בן עליה, אבל הבן שלו אומר עליו: "כשאבא שלי קורא עיתון, העולם מת"…

"מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב" (במדבר כ"ד, ה')

הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א

"אברכים צריכים להקפיד שקול התורה יהיה נשמע בביתם" – הציע מרן ראש הישיבה הגרמ"י לפקוביץ זצוק"ל (כמבוא בספר דרכי החיים, ח"ב, תל"ו). "כשקול התורה נשמע בבית, יש השראת השכינה בבית, וכשקול התורה ישמע בבית, אזי כל החינוך יהיה אחרת. תהיה צניעות, יהיה חינוך הבנים והבנות. כשילדים קטנים רואים שאביהם יושב ולומד, כשרואים שהאב עסוק בתלמודו ואין לו זמן פנוי לבטלה, כאן עליו לברר את התוספות, כאן צריך לברר את השולחן ערוך, מתחנכים הם לטוב, ויש דרך ארץ גדול בבית מכולם. יש הערכה לאב ולבעל כזה שעסוק בתורה"…

"כשאבא שלי קורא עיתון, העולם מת"… – כך מספרים שאמר פעם ילד אחד, והעלה לדיון את צורת הבית ואופיו. אביו של הילד (הוא רק משל, כמובן. אינני מכיר את האבא באופן אישי…) קם בבוקר השכם, לקח את ילדיו למוסדות החינוך, טיפל וחייך, דאג ורכש לחם וחלב במכולת, שתה כוס קפה ואץ רץ לכולל. בכולל הוא ישב ולמד תורה בהתמדה ובעיון, בירר את הסוגיה לאשורה והעלה על הכתב את חידושיו. כשנגמר ה"סדר" הוא צעד לגני הילדים והביא את הזאטוטים הביתה, חימם את האוכל וערך את השולחן. בעוד שעה וחצי הוא ישוב ללמוד בסדר ב', ומשם, כעבור שעתיים, ישוב לגמרתו הגדולה בסדר שלישי וגם בסדר רביעי. וכעת, מה לעשות, הוא בסך הכל בנאדם, רוצה הוא לנוח מספר דקות ולקרוא עיתון בשקט. לא הכותרות בעיתון חשובות לו. אלו עוברות מעל ראשו והוא לא יזכור אותם. הוא צריך את השקט. כמה דקות שקט מושלמות, בחסות דפי עיתון.

ואז הילד חש ש"כשאבא קורא עיתון העולם מת"… וזה נכון, כי שום מלל בעולם, שום שיחה מוסרית וידיים מתנפנפות, אינן עומדות מול דוגמה אישית. ולמען הדוגמה האישית אין חובה תמיד לשבת עם עיתון…אפשר גם לנוח עם ספר תורני קל לעיון. כי אכן, הילדים קולטים, חשים, מרגישים, כל הזמן, מה חשוב באמת לאבא. ממה הוא מאושר, מה משמח אותו ומה מרגיז אותו. החידוש או המשכורת, הסוגיה או החדשות בעולם, הביזנעס או השיעור.

וכך אמר מרן רה"י הגרמ"י לפקוביץ זצוק"ל: "כשאברך ממשיך את לימודו בבית, הרי משתף הוא את ביתו בשמחת התורה שיש לו, על ידי יגיעתו ועמלו בתורה, וכבר אמרו חז"ל 'בינה יתירה ניתנה לנשים'. ומהי הבינה? זהו המצב שזיכה הקב"ה לאשה ליהנות מלימודו של בעלה, כי הוא שעוסק בתורה הרי נהנה הוא מעצם הלימוד, אך לאשה- איזו הנאה יש מלימודו? וזהו ה'בינה יתירה' שנתן לה הקב"ה, לרומם את נפשה בהנאה מלימודו בל הבעל".

הגרמ"י זצ"ל מוסיף כאן נקודה מעניינת וחשובה: לדבריו, הניסיון מורה שאם הבעל רוצה שישתפו אותו כמה שפחות בעול המעשי ובעסק חיי החולין בבית, עליו להוכיח בכנות שהוא אכן מנצל את זמנו ללימוד ולא מבטל את זמנו לריק. אין שום סיבה בעולם שהאישה תהיה מוכנה להקריב את חייה ללימוד התורה של בעלה, כשמול עיניה יושב בעלה ומבזבז את זמנו. כאשר האישה רואה ויודעת שהלימוד באמת יקר ומאוד חשוב לבעלה, ושהוא אינו מכלה את זמנו בשום אופן, היא תעשה את כל אשר בידה לעזור לו ללמוד תורה בשקט ובנחת. אך כשהוא עצמו מוכן לוותר על הלימוד בזמנים הנוחים לו לעיסוקיו, ותחביביו הלא-דחופים ולא-חשובים, מדוע שהאישה לא תדרוש שיטול חלק בחיי הבית ועבודותיו?!…

●●●

סיפר הגאון רבי יוסף דינקלס זצוק"ל, שבכולל 'קובנא' שבסלבודקא היתה קביעות בין האברכים, שבכל פעם היה אחד מהם מוסר שיעור בביתו. היו מכינים כיבוד והוויכוחים והריתחא-דאורייתא שהיו שם, היו גבוהים במיוחד… ומדוע עשו זאת? משום החשיבות והצורך שקול התורה יישמע בבית, שבני הבית ישמעו שהאבא מוסר שיעורים ומדבר בלימוד בכל כוחו.

לפני נישואי התיישבתי לשיחת הכנה עם מו"ר המשגיח הגה"צ רבי גדליה אייזמן זצוק"ל. אחד הדברים שאמר לי רבי גדליה זצ"ל הוא, שבתקופה הראשונה לנישואי אלמד בשעות הערב בבית ולא אלך ללמוד ב'כולל ערב'. "אין צורך לשבת ולדבר עם האישה כשאתה לומד תורה" – אמר לי רבי גדליה, המשגיח, שאלפי בני תורה שתו בצמא את לקחי תורתו – "אלא עצם ה'השמיעני את קולך' שלך, כשאתה יושב ולומד בקול, מנגן את לימוד הגמרא, גורם נחת רוח לאשתך"…

באסיפת אברכים בנתניה, נשא דברים מרן רה"י הגרמ"י לפקוביץ זצ"ל, ואמר כך: "עצה טובה לחינוך הילדים, להשמיע את קול תורה בבית. אפילו הקטנים מרגישים שאבא עסוק בלימוד! גם בשבת קודש ליד השולחן, צריך ללמוד לימוד קבוע, בהלכות שבת או בספר אחר. גם לברך ברכת המזון בקול, זהו דבר המעניק השפעה גדולה על כל האווירה של הבית".

"לפני שנים, כשלמדתי בישיבה, נפטר בבני ברק הרה"ג רבי אברהם גליק זצ"ל, ובנו רבי מרדכי, שלמד איתי בוועד, הוציא לאור ספר מחידושי תורתו של אביו המנוח, וצרף בסופו קובץ עובדות מרתקות על חייו. אחד הסיפורים בקובץ שבה כבר אז, בתור בחור, את ליבי, והחלטתי מיד שכשאקים בית ויהיו לי ילדים, איישם בלי נדר את הדברים. וכך מסופר שם:

רבי אברהם גליק זצ"ל היה אדם מסודר מאין כמותו. מידת הסדר והניקיון שלו היתה חלק בלתי נפרד מאישיותו, והנה איזה פלא ר' אברהם היה יושב עד השעות הקטנות של הלילה ומכין שיעור עיוני לבני השיעור שלו בישיבה (הוא לימד בישיבת 'רבנו חיים עוזר' לצעירים ובישיבות קטנות נוספות). כשהיה מסיים את הכנת השיעור, היה משאיר את ערימת הספרים על השולחן ופורש לישון. רק בבוקר, לפני השעה תשע, היה שב הביתה ומחזיר את הספרים לארון. בני משפחתו התפלאו שאביהם, שהוא כה מסודר, משאיר בכל ערב את ספריו על השולחן ומסדר אותם רק למחרת.

התשובה לא איחרה לבוא. רבי אברהם השאיר כך בכוונה את ספרי הלימוד, כדי שבני משפחתו יקומו ויראו, בכל בוקר, שאבא למד תורה עד שעה מאוחרת ועסק בכל הספרים הקדושים המונחים על השולחן. דוגמה אישית דוממת, אבל מצוינת. הדוגמה האישית מלווה את חיינו כל העת. הילדים יכולים לשמוע על "בית של תורה", אך אם לא חשים ומרגישים "בית של תורה", הדיבורים כמעט אינם שווים מאומה.

בספר 'דובר שלום' על הלכות לשון הרע, בפרק 'חינוך הבנים לשמירת הלשון', מצאתי את הסיפור הבא, אותו סיפר הגאון הגדול רבי יצחק זילברשטיין שליט"א בהתפעמות: שני אברכים שמעו על מעלת לימוד המשניות ותיקונם בנשמה, וקיבלו על עצמם ללמוד משניות בכל יום בחברותא. כעבור זמן נסע אחד מהם לחוץ לארץ ולמרות נסיעתו למד עם החברותא שלו את סדר לימוד המשניות שלהם, בכל לילה בחצות. באחד הימים צייר הילד של אותו אברך ציור. אמו הביטה בציור ונדהמה. הילד צייר את אביו הוגה בספר משניות ומעליו צייר הוא שעון עם הספרה 12. הנה לנו שכל דוגמא אישית טובה משפיעה באופן נפלא על נפש הילדים!

(מתוך- יתד נאמן י"א בתמוז תשע"ז)