"לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה" (ל, ג)
פירש רש"י: "לא יחל דברו – כמו לא יחלל דברו, לא יעשה דבריו חולין".
החיד"א הקדוש אמר בדרך רמז ודרוש: מי שלא יחל את דברו – כל מוצא פיו הקב"ה יעשה. מה שהוא יוציא מפיו, הקב"ה ישמע. צדיק גוזר. וגם תפילתו תתקבל.
ה"חפץ חיים" זצ"ל גם אמר את הדברים הללו, אבל על פסוק אחר, העוסק בבגדי כהונה.
לייקר כל מילה
שמירת הדבור, ראשית כל היא לייקר כל מילה, לכבד מילה שאומרים. "ככל היוצא מפיו יעשה" – אם הבטחת משהו, עליך לקיים, ויהי מה. בילדותי, בזמן שה"חזון איש" זצ"ל עוד היה חי, בני ברק היתה עיר קטנה מאוד, ובפרט שכונת 'זכרון מאיר' שכללה בסך הכל משפחות בודדות. אנחנו התגוררנו בשכנות ל"חזון איש". כאשר היינו צריכים ללכת בשבת מהבית – שהיה ברחוב בית הלל – עד ל'בית כנסת הגדול' ברחוב רבי עקיבא, היינו צריכים להניח ערובי תחומין, כי באמצע היה הפסק של שבעים אמה ושיריים!…
ה"חזון איש" נהג להתפלל דוקא 'מנחה גדולה'. היה מקפיד על כך. היכן יש באמצע היום מנין למנחה בעיר קטנה ואנשים בה מעט? באמת היה לו קשה עד שהתקבץ מנין. סיפר לי יהודי שהיה נוכח במקום: באחד הימים ישב יהודי בבית ה"חזון איש", חצי שעה, שלושת רבעי שעה, והגיעה שעת מנחה. הוא המתין בסבלנות, ישב והסתכל בספר ולא הלך, כי ה"חזון איש" צריך מניין, והיה קשה לקבץ עשרה. ביקשו מכל מיני אנשים שעברו ברחוב וכל אחד התחמק: "לא, אין לי זמן" [לשבת שלושת רבעי שעה ולבלבל את הראש ל"חזון איש", היה להם זמן אבל שצריך לעשות משהו גם למענו – זה לא כל אחד מבין].
סוף סוף השיגו מנין. ברוך ה' הגיע העשירי. שעת התפילה כבר התאחרה בחצי שעה. היו צריכים להתפלל בשתים-עשרה וחצי, ועד שהשיגו את העשירי השעה היתה כבר אחת. ואז אמר ר' שמואל גריינמן זצ"ל – הגיס של ה"חזון איש": "אוה, מה אני עושה עכשיו? קבעתי עם יהודי שיבוא אלי בשעה אחת וניפגש, והנה אני העשירי. עד שחיפשו במשך זמן, אבל יהודי ממתין לי בבית, סיכמתי איתו!"
הוא לא רצה לפסוק, ושאל את ה"חזון איש": "רב'ה, מה אני עושה?" ומה אתם אומרים, רבותי, מה אמר לו ה"חזון איש"? – – – ה"חזון איש אמר לו: "אצל אחד שהאמת נר לרגליו, זו לא שאילה כלל"… פשיטא. נדברת עם מישהו – "ככל היוצא מפיו יעשה!"
הוי עובדה שבחור הגיע ל"חזון איש" וביקש ממנו שיבוא לחתונה שלו. אבל ה"חזון איש" סרב: "אני לא יכול, קשה לי לבוא". הבחור לא ויתר. עוד פעם התחנן: "אני מבקש מאוד שהרב יבוא לחתונה שלי…".
"קשה לי, לא יכול" – התנצל ה"חזון איש". היו לו את הסיבות שלו, ויכול להיות שלא רצה, הכל יכול להיות. אבל ההוא עמד ונדנד. ישב שם אחד התלמידים. הוא ידע שמהבית של ה"חזון איש" בשום אופן לא מגרשים אנשים. לכן רק אמר ל"חזון איש": "רב'ה, שהרב יגיד 'בלי נדר אני אבוא לחתונה'" [ואם אומרים בלי נדר זה לא חובה לבוא, ובינתיים הבחור ילך מכאן]. אמר לו ה"חזון איש": "אצלי, אם אגיד בלי נדר, אני אבוא לחתונה. זו 'קבלה' גדולה אצלי", ע"כ. וכי "בלי נדר" זה הפקר?! ככל היוצא מפיו!
כדאי לשמוע סיפור נוסף, ה"חפץ חיים" זצ"ל הוציא לאור ספרים רבים, ולא הוציא את הספר למכירה לרבים, עד שהגיהו אותו היטב. בסוף ימיו היתה בתו מסייעת בידו להגיה את הספרים. [בסוף ימיה היא התגוררה בירושלים – הרבנית זקס. לפני כמה שנים נפטרה הבת של החפץ חיים!] פעם אחת ביקש ממנה ה"חפץ חיים" שתגיה סט 'משנה ברורה'. זה היה בחורף. שם, בליטא, בחורף לא היה הרבה שמש, כמעט ולא מצאו את השמש זורחת באמצע החורף. והנה באותו יום שאביה ביקש ממנה להגיה את ה'משנה ברורה', בדיוק יצאה השמש על הארץ. שמחה גדולה! היא רצתה לצאת החוצה, ליהנות מהשמש. לכן בקשה מאבא: "אולי מחר, היום לא".
וכיון שחשבה שאבא יאמר לה שזה דחוף, הוסיפה ואמרה: "אבא, מחר אני מוכנה להגיה אפילו עשרים סטים. מחר, אבל לא היום". "מה קרה? למה היום לא?" התעניין ה"חפץ חיים". "כי יש שמש בחוץ, אני רוצה לשבת, לתפוס שמש בחצר". "בסדר, תלכי לשמש", הסכים ה"חפץ חיים". היא יצאה, ישבה בשמש כמה שעות. כאשר שבה לחדרה בבית, מצאה על השולחן ערימה של עשרים סטים 'משנה ברורה'. באה לאביה ותמהה: "אבא, מה קרה?"
"ביתי היקרה", אמר ה"חפץ חיים" במתק לשונו "מילה זו מילה. את הוצאת מהפה שלך 'עשרים סטים'. עשרים סטים זה עשרים סטים, לא פחות". איי, איי, ומי שאצלו מילה זו מילה, יש לו זכות ש"ככל היוצא מפיו יעשה" כפי שאמרנו מהחיד"א ומה"חפץ חיים". מובטח לו שיחיה מאה שנה!…
מורי ורבותי, סיפרתי ואספר שוב. שמעתי מהגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א ששמע מדודו רבי מאיר קרליץ כמדומני. הוא הכיר יהודי ישיש, כבן תשעים ושמונה. יום אחד נהיה חולה. בקשו להזעיק רופאים, אבל הישיש אמר: "לא, לא! לא צריך רופאים ולא בית חולים". מה יש?
סיפר להם את שאירע עמו בהיותו ילד קטן. הגאון מוילנא היה מהלך כל היום בטלית ותפילין. ובאותו יום הסתובב בבית הכנסת, הלוך חזור. היה שקוע. לא בעת התפילה, כי בעת התפילה לא פסע הלוך וחזור בבית הכנסת. אבל כעת הסתובב – ראשו שקוע בעולמות העליונים. והילד הקטן, מסתמא לא שם לב, דרך על חוטי הציצית שבטליתו של הגאון. הגאון רצה להמשיך ללכת, אבל נעצר, כי לא יכול היה לזוז. המתין שהילד יוריד את הרגל. אבל הילד עמד על עמדו, לא הבחין. הגאון פנה אל הילד ואמר: "מיין קינד [-בני], מאה שנה שתחיה, אבל מה אתה רוצה מהציצית?…" הורי הילד עשו סעודה. בנם זכה להתברך מפי הגר"א, שהרי אמר לו בדרך אגב, שיחיה מאה שנה! והנה עתה, בהגיעו לגיל תשעים ושמונה, אף שנפל למשכב, אמר: "אין לי מה לפחוד, לא צריך רופאים, לא רפואות ולא בית חולים. הגאון אמר שאחיה מאה שנה. יש לי עוד שנתיים ימים!"
אם "לא יחל דברו" – "ככל היוצא מפיו יעשה"!
מהדברים הצריכים חיזוק
הכל יודעים כי מה שאנו מדברים עתה בעניין השמירה על הפה, יש לו חשיבות, וזה כל כך הלכה למעשה בכל יום. אלו דברים הצריכים חיזוק. כי פעמים רבות קובעים, מדברים על זמן, נוקבים סך כסף מסוים, מבטיחים לבוא בשעה מסוימת, קובעים, ו… גארנישט. האדם לא מיחס חשיבות לדיבוריו. וי. "אבל אמרת לי שאתה תגיע".
"כן, כן, אמרתי, אבל – – -".
הדיבור שלו לא שווה. איך קוראים לזה היום: אין לדברים שלו כיסוי. אבל ישנם יהודים, שאם אמרו מילה אפשר לבנות עליה בנין רב קומות. א ווארט, איז א ווארט.
הביקור בביתו של רבי שלום שבדרון
אספר לכן מעשה. היה פעם יהודי גדול, ודאי שמעתם עליו – המשגיח בליקווד, רבי נתן ווכטפויגל זצ"ל. הוא היה משגיח בליקווד עוד בזמן רבי אהרון קוטלר. והיה מהקלעמר'ס, מהתלמידים של רבי ירוחם ממיר. הוא הגיע לביקור בארץ ישראל, וכיון שהיה בידידות עם הרב'ה ר' שלום שבדרון ז"ל, מוראדיגע ידידות. חפץ לבקרו.
בסוף ימין של ר' שלום, הוא התגורר פה בבני ברק אצל ביתו, והיה חלש מאוד. הייתי בשיחה בבני ברק מפי ר' נתן וכטפויגל. אחרי שאמר את השמוע'ס הוא התענין: האם אפשר להיכנס אל ר' שלום? שמעתי שהוא מעונין להיכנס, אמרתי לו: "כן, ודאי, אפשר להיכנס אליו". הלכו להודיע לבתו, והיא אמרה שאפשר להיכנס. כזו פגישה, חבל להפסיד – חשבתי לעצמי. הלכתי לשם אחריהם. הוא נכנס, וכמו שאמרתי לכם, הרב'ה ר' שלום היה חלש מאוד, אבל הוא רק ראה את ר' נתן, אוי, ההתרגשות היתה עד השמים: "אוי ר' נתן! ר' נתן!" אמר בכזו השתפכות הנפש, ר' נתן!
נו, רבי נתן התיישב. אוהו. הוא ביקש מר' שלום להגיד איזה ווארט. אבל כנראה שלא היה שייך. אמר ר' נתן ווכטפויגל לר' שלום: "אם כך, אני אגיד את הדרשה שלכם, שדברתם אצלינו בלייקוד". חשבתי שהוא יאמר איזה רעיון, א' גוטער חידוש – דבר עמוק מאיר עינים. ר' נתן זצ"ל פתח את פה קדשו, כשהוא חוזר על הדרשה של ר' שלום. מה אמר בליקווד?
אמר בקול ובעל פה כמה שורות מאגרת הגר"א, עם ניגון:
" צריך האדם להתייסר. ולא בתעניתים, ולא בסיגופים – רק ברסן פיו ותאוותו". כך המשיך הלאה. הוא שר: "רק ברסן פיו ותאוותו. וזו היא התשובה".
אתם שומעים? חזר ר' נתן – אתם שומעים – זו היא תשובה, "רסן פיו" – אחד מרסן את הפה שלו, מרסן את תאותו! זו תשובה. "וזה יותר מכל התעניתים והסיגופים שבעולם. וזה כל פרי העולם הבא".
אחרי כן המשיך בניגון את המשך דברי האגרת [ודמעות עמדו בעינים]: "וכל רגע ורגע", אוי, זה ממש געוואלדיג, נשמע מה שהולך פה. איי הגאון מולינא, קודש הקדשים, מה שהוא מודיע – 'וכל רגע ורגע שאדם חוסם פיו' – מעונין לדבר, אך חוסם את הפה במחסום. מדביק שתי שפתותיו כאבני רחים. חוסם. אם כך הוא עושה – 'זוכה בשבילו לאור הגנוז שאין כל מלאך ובריה יכולים לשער. וזה יכופר לו כל עוון. וניצל משאול תחתית"'.
אנו כל כך רוצים כפרה, מעוניינים ב'תשובה', וכאן הגאון מבטיח כי החוסם פיו "יכופר לו כל עון וניצל משאול תחתית"! מכרה זהב. לא כך? בוער לו לדבר באיזה ענין, ויש לו מאה היתרים שמותר וצריך לשוחח, ושבודאי מצוה לדבר. אבל כיון שאין לו פסק ברור על הענין, הוא מתאפק וסוגר את פיו. ואז מה קורה? – הוא זוכה לאור הגנוז שאין כל מלאך ובריה יכולים לשער!
כל רגע ורגע. לא פעם אחת, אלא כל רגע נוסף שחוסם פיו. וכי זה לא מכרה זהב? מליארד.
הוא חזר על כמה שטיקלאך נוסםים מהגר"א: 'אבל העיקר לזכות בעולם הבא, על ידי שמירת פיו. וזה יותר מכל התורה והמעשים, כי הפה קודש קודשים. והדרשה של ר' נתן – כלומר של ר' שלום, הסתיימה.
אה, ממש מבהיל. הלואי ונזכה לשמור פינו קודש קדשים.
[מתוך 'יחי ראובן' )