תשעה באב. יושבים ואומרים קינות. מדוע קשה לבכות? האם אנו חשים באמת את צער החורבן?
המגיד מישרים הרה"ג רבי שלמה לווינשטיין שליט"א, מתייחס לכך במשל יפה: משל לאם שהרתה למרות אזהרות הרופאים ונפטרה בלידתה. כשהגיע הבן למצוות ביקש ממנו אביו לומר קדיש בבכי ובכאב מפני שמלבד שהיא אימו, יש כאן עניין של הכרת הטוב על שאימו הסתכנה ומסרה נפשה כדי שיבוא לעולם. ענה הנער: "אמת ויציב, אך מכיוון שמעולם לא הייתה לי אם, איני חש בחסרונה ומניין אקח את האבל והבכי שאתה מצפה ממני?".
איש מאיתנו לא חווה במציאות את בית המקדש, ואולי בגלל זאת קשה לחוש צער על חורבנו. אך הרב לווינשטיין מציע הסתכלות שדרכה נוכל לחוש באמת ובתמים את צער החורבן.
כשביהמ"ק היה קיים, החוטאים היו שבים בתשובה, מביאים קרבנות ועוונם היה נמחל. כיום אין קרבנות והחטא נמחל בחזרה בתשובה. אם כן, שואל הרב לווינשטיין: בשביל מה היו צריכים את הקרבנות?
ועונה: גם היום יש קרבנות. לא בעלי חיים וציפורים, כי אם ייסורים צרות ומחלות שבאים לזכך את האדם לכפרת עוונות. הם הקרבנות
של היום. אם כל אדם יחשוב על הקרבנות שלו וקרבנות הציבור: הייסורים, המחלות, הקשיים והאסונות – כולנו נבכה באמת ובתמים על חורבן בית המקדש.
הבכי טוב לבריאות. בנוסף על פינוי רעלים מהגוף, הבכי גם פחית מתח. משפר את המצב הנפשי ומונע מחלות. ככל שאנשים בוכים יותר, כך הם סובלים פחות מכיבי קיבה, מדלקות מעיים ומאסטמה. האם זו הסיבה שבגללה נשים ש"דמעתן מצויה" מאריכות ימים יותר מגברים?
סיפר לי הרב מרדכי נויגרשל שליט"א: כאשר נאם רבינו הגדול מרן הגרא"מ שך זצוק"ל את "נאום השפנים" ההיסטורי ביד אליהו, אמרתי לעצמי כאיש 'ערכים', "הו, כעת ממתינה לך עבודה רבה בהסברה". מסתבר שטעיתי לגמרי.
רבים התקרבו לדת, דווקא כתוצאה מאותו נאום שנראה היה כהיפך המוחלט לכל מדיניות הסברה. משפט תמים של אחד מאלה שהתקרבו בגלל אותו נאום, הסביר לי איך זה קרה. מדובר ביהונתן קיש, בן לגנרל יהודי בריטי מפורסם, שלחם תחת פיקודו של מונטוגומרי. לאחר מלחמת השחרור התיישב בקיבוץ "עין חרוד" וגידל משפחה מנותקת לחלוטין מהדת.
ואז הוא צפה בנאום בו הטיח מרן הגרא"מ שך זצוק"ל, דברים קשים בשמאל: "יש קיבוצים שלא יודעים מה זה יום כיפור, לא יודעים מה זה שבת ולא יודעים מה זה מקווה. מגדלים שפנים וחזירים. יש להם קשר עם האבא שלהם?… הם ניתקו את עצמם מכל העבר שלנו ומבקשים תורה חדשה. אם אין שבת ואין יום כיפור, אז במה הוא יהודי?".
יהונתן קיש ראה את הרב שך צועק עליו, וזה נורא הרגיז אותו. אך לפתע משהו משך את תשומת ליבו: בתוך הזעקות הללו, הרב שך בכה. בכי תמרורים. כמעט בלתי נשלט. אמר לעצמו: 'מי שצועק עליי ובוכה כך, הוא לא שונא אותי!'. למחרת לקח אוטובוס לבני ברק (דרך טבריה ותל אביב) ונכנס לרב שך. לא ידוע מה דיברו. אך בסופה של הפגישה אמר לו הרב שך: "כנס לישיבה, תראה מה קורה שם". קיש הלך לישיבת "תורה ואמונה" בירושלים וכך הגיע אליי.
הוא ישב עד יום שישי בתורה ואמונה, לאחר מכן חזר לקיבוץ לשבת וביום ראשון חזר עם שני בנים. הבנים הללו חזרו בתשובה.
ואדון קיש עצמו, אחרי שנים שהיה כמו "הרב של עין חרוד" בא התגורר בירושלים בשכונת בית וגן. הם לא היו היחידים. קיבוצים עשו ערבי דיון תחת הכותרת "במה אנחנו יהודים". עצם העיסוק בנושא, הוביל לכך שכיום אין אפילו קיבוץ אחד ללא בית כנסת (!).
הכול בגלל תובנה פשוטה: "מי שבוכה עליי לא שונא אותי!".
יש גם בכי מזויף. דמעות תנין. מסתבר, שמרוב המאמץ של התנינים בניסיון לאכול חיות גדולות – זולגות מעיניהם דמעות. ממש כמו הדמעות של אנשי 'יש עתיד' על מצבם הכלכלי של החרדים…
אבל יש אנשים שפתחו תחביב להתבכיין. כמו למשל עשירים שמייללים על כך שמס הכנסה לוקח להם הרבה כסף (אם לוקח ממך
הרבה, משמע שאתה מרוויח המון) או בעלי כישרון שמתאנחים על כך שכולם מנסים להעתיק מהם, או הורים שמתלוננים על ילדיהם
שלומדים כל כך הרבה שכבר לא רואים אותם, לכאלה אני אומר ברצינות רבה: "אתה חייב לקחת חצי לימון". והבכיין המזוייף מולי שואל: "איך זה יכול לעזור?". ואני עונה: "לפחות זה ימחק לך את החיוך מהפנים…".
הקטע המסיים של שני כרכי ספרי "עצות מהחיים", נקרא "דמעות של אימא". הוא מביא את מכתבה של אם, שבנה הבכור בהיותו בן 16-15 נקלע לקשיים כאלו ואחרים, ומתוך ייאוש הפסיק ללמוד לגמרי. "עשינו כל מה שביכולתנו לעזור לו בכל דרך אפשרית", כתבה האם, "אך הכוח העיקרי והחשוב שרק הוא חיזק אותנו – זה כוח הדמעות והתפילה הישירה לבורא עולם".
שלושה שותפים לאדם: הקב"ה, אביו ואימו. פנינו שוב ושוב בבכי ובדמעות לשותף שלנו. אנו איננו יכולים להועיל. מכורח התנאים אין
לנו אף עצה ודרך. עשה אתה. שלח שליחים טובים, כי אצלך אין קשיים ואין תנאים 'ישועת ד' כהרף עין'. בפורים נהוג לומר: 'כל הפושט יד נותנים לו', באותה שנה בפורים קמתי השכם בבוקר לפני משלוחי המנות, התחפושות, הסעודה וכל השאר. הסתגרתי בחדרי והתפללתי בדמעות שליש. 'פשטתי את ידי' והתחננתי על נפש בני".
איננו יודעים חשבונות שמים אבל הנער הזה, שהכרתיו אישית, "התעורר" לפתע בגיל 18, גיל מאוחר לכל הדעות להתעוררויות כאלה
ולפתע החל להיות מתמיד ומאוחר יותר גם למדן. כיום הינו אברך מצוין ומיוחד בלימוד ובמידות טובות.
עוד בימים ההם, של ההתמודדות הקשה אמר לי הבן באלה המילים: "הדבר היחיד שמחזיק אותי כל השנים הוא, שההורים שלי
לא נותנים לי שום תירוץ לסור מהדרך. על אף שהם מטיפים לי קצת, הם לא משפילים אותי. ולא נותנים לי שום סיבה לצער אותם. אני
חושב שהדמעות של אימא בוקעות שערי שמים, ומשם שומרים עליי ולא נותנים לי ליפול".
וכאן כתבתי את המשפט החשוב שראוי שכל אחד יאמצהו אל ליבו: הדמעות שאנו מורידים מעינינו – הן מועילות. לא הדמעות שאנו
מורידים מזולתנו…
מכירים את נאום החתן בשבת של שבע הברכות? זהו מעין נאום פרידה מרגש, שבו נאמרים על ידי החתן דברי שבח ותודה על הוריו שהשקיעו בו והביאוהו עד הלום. וסוג של מילות פרידה של בן שיוצא מהבית ומקים בית משלו.
מכל נאומי החתנים ששמעתי, אני זוכר נאום אחד שנישא לפני כחצי יובל שנים. והוא לקח בדיוק עשר שניות.
החתן דווקא החל את דבריו בסוג של הברקה מחוייכת: "אבא ואימא אכלו ממני הרבה לוקשים, אבל הם תמיד ידעו לעשות מלוקשים קיגל טוב". ואז הוא פשוט פרץ בבכי בלתי נשלט, ולא היה יכול להמשיך את נאומו. לאחר דקות ארוכות בהן כבש ראשו בידיו ומירר בבכי. אמרו לו כי אינו צריך להמשיך.
חצי יובל שנים עברו מאז. נישאו נאומים ארוכים וקצרים, בעלי תוכן ובינוניים, אך את הנאום ההוא איש לא ישכח.
הבכי הכן והאמיתי, הפך את ארבע עשרה המילים שאמר, לסיפור מושלם. מרגש, מרתק, עצוב, מותח, ועם סיום שמח.
(מגזין במה 99)
3/59