שיגורי הרקטות בימים האחרונים החזירו אותי לימי 'עופרת יצוקה', בימים אלו לפני עשור בדיוק. מודעות ענק נתלו בלב תל אביב רבתי. ארגון 'ראש יהודי' הפועל בעיר קרא לשבת התחזקות וסמינר יהדות בראשותי. זו הייתה שבת בלתי נשכחת. יהודים מכל הסוגים באו להתחמם בלב הזוהמה של עיר החולין.
עם כניסת השבת ושירת 'לכה דודי', הופיעו שני אנשים בפתח בית הכנסת, אך מראם היה שונה משאר האנשים. הם באו ללא כיפות לראשיהם. מינימום התחשבות אין להם בקדושת בית הכנסת? תמהו חלק מהמתפללים, אך אני הסיתי את הקריאות, רצתי אליהם וכיבדתי אותם לשבת. הגשתי להם כיפות, אך הם אמרו: לא, זו טעות. הם ביקשו לצאת, וממש התחננתי בפניהם: אם כבר הגעתם, כנראה שכן רציתם לבוא, אז תישארו עמנו.
תשובתם הפתיעה אותי: ראינו מודעות שהסופר דויד גרוסמן ימסור הרצאה, באנו לשמוע אותו, אבל כנראה שחלה טעות וזה לא כאן. גם לי קוראים דויד גרוסמן, אמרתי להם, וגם אני סופר מהולל, כותב ספר בימים אלו. איזה ספר? שאלו השניים במבוכה לאחר שהבינו את טעותם המצערת: כל יהודי כותב בכל רגע את הספר תורה האיש שלו, אמרתי להם, כמו שנאמר "וכל מעשיך בספר נכתבים".
הם התרצו להישאר והמשכנו בתפילה. הם השתלבו בריקודים, ואחר כך הקשיבו פעורי פה לדרשות שנישאו שם. לאחר התפילה ביקשתי מהם שיתלוו אלינו לשפת הים, שם הקימו במה מאולתרת עם שולחן שבת. המונים כבר נכחו במקום ואף השניים תפסו את כיסאותיהם קרוב לבמה, עוקבים בחשש אחר ההתרחשות.
לאחר הקידוש נשאתי דברים קצרים. בדבריי חזרתי על המוטיב אותו אני חי מיום היוולדי ואשר ראיתי אצל אבא זצ"ל ראש הישיבה: אין דבר אבוד בעולם. אין נשמה אבודה בעולם. כל יהודי הוא חלק אלוק ממעל ובן של מלך מלכי המלכים הקב"ה האוהב ומחבב אותו כאהבת אב לבנו.
הבטתי כל העת על שני האורחים הבלתי קרואים, שהם, לעומת האחרים, באו לפגוש את הסופר דויד גרוסמן ורק בטעות נקלעו ל'טיש' החסידי על שפת ימה של תל אביב.
***
פרשתנו, פרשת אמור, פותחת בפסוק: "ויאמר ה' אל משה… אמור אל הכהנים בני אהרון ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו". רש"י על אתר מדייק על כפילות הלשון של 'אמור… ואמרת'. ומבאר כי הכוונה היא "להזהיר גדולים על הקטנים".
הרבי מליובאוויטש זי"ע היה מדייק כי ציווי זה של להזהיר הגדולים על הקטנים יש בתורה רק שלושה פעמים: באיסור אכילת שקצים, איסור אכילת ושתיית דם ואיסור טומאת כהנים בפרשתנו. ולמה דווקא בשלושה עניינים אלו?
מבאר הרבי בקדשו כי כשעוסקים בחינוך יש שלושה דברים שיכולים להביא לידי רפיון: כשהאדם ירד מרמת המוסריות גם בדברים שנפשו של אדם קצה בהם, כשאדם מתרגל לחטא וכשהמצווה היא על שכלית ובלתי הגיונית.
כנגד שלושה אלה באו חז"ל וציוונו להזהיר גדולים על הקטנים ביסודות אלו: המאפיין של איסור אכילת שקצים הוא שזה דבר שנפשו של אדם קצה בו; המאפיין את איסור אכילת דם הוא שבני ישראל היו רגילים ושטופים באכילתו והמאפיין את איסור טומאת כהנים הוא שזה דבר על שכלי.
ומכאן למדנו שלושה כללים בחינוך: אל יחשוב אדם כי היות ופגש בהתנהגות גסה ושפלה ביותר, הרי שאין לו תקנה, קמ"ל להזהיר גדולים על הקטנים. ואם ימשיך ויסבור אדם כי מי שכבר התרגל לחטא ושקוע במריו – אי אפשר להוציאו, בא הכתוב להזהיר גדולים גם באיסור שתיית דם, ואם יחשוב אדם שרק בדברים המובנים ניתן לשכנע אדם לתורה ולמצוות, מה שאין כן דברים שאינם ניתנים לפרשנות ולשכל, באה התורה ומלמדת אותנו את פרשת טומאת הכהנים.
בחינוך אסור להרים ידיים, קראתי בקול. אין נפש אבודה, הכתוב אומר "לבלתי ידח ממנו נדח" ואנחנו הולכים בדרכיו של הקב"ה – מה הוא מרחם על כל יחיד ויחיד כך גם אנו מצווים לאהוב כל איש מישראל כמו בן יחיד שלנו, לחבבו, לקרבו ולהכניסו תחת כנפי השכינה.
***
הרבה לאחר חצות ליל, רוח קלילה באה מכיוון ים תל אביב. אני יושב עם ישראל זעירא, מי שעומד בראשות הארגון היקר הזה העושה נפשות לה', מתעמקים בדברי אור החיים בפרשה. לפתע מתיישבים לצדנו שני האורחים הבלתי קרואים.
כבוד הרב, הם שואלים, מניין הביטחון כי גם מי שכבר שקע בחטאו כה הרבה שנים ימצא את הדרך חזרה? אמרתי להם: אתם מאמינים במשיח? בוודאי, הם ענו קול אחד. אתם מאמינים ביציאת מצרים? כן. בטח.
אתם יודעים איך בני ישראל היו שקועים במ"ט שערי טומאה במצרים, שהייתה הגלות העמוקה של כל הגלויות. והם היו שם כה הרבה שנים, מאתיים ועשר שנים, ובכל זאת, ברגע אחד, נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה והוציאם מעבדות לחירות, מיגון לשמחה, ממצרים למתן תורה. אז לא תאמינו שברגע אחד הקב"ה יכול למשות עוד נשמה ולהעלותה על דרך המלך?!
דווקא בימים אלו, של ימי ספירת העומר, כהכנה לקראת מתן תורה, אנחנו חוזרים למה שהיה אז ביציאת מצרים. שם עזבנו את מקור החטא כי זו מהות התשובה והתיקון: לסור מן הרע ולעזוב את החטא. וברגע שעזבו, הם נעשו כלים מוכנים לקבל את התורה, המאירה את חיינו עד עצם היום הזה.
בואו יהודים, בואו תצטרפו, וכתבו פרק נוסף בספר של דויד גרוסמן, אמרתי להם. והם באו.
