הרב ישראל ליוש שליט"א
וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ: (דברים כ"ו י"ב)
פסוק זה עוסק במצוות 'מעשר עני', וברש"י כתב ש'ושבעו' הוא ציווי על בעל הבית: 'תן להם כדי שבען', הרי זה מלמד אותנו להביט אל מצוות הצדקה והחסד באופן שונה. בכל המתנות שמצווה בעל הבית לתת מפירותיו, אמרו חז"ל שיעור מוגדר. ואילו השיעור במעשר עני הוא 'כדי שבען', [גם השיעורים שרש"י הביא חצי קב בחיטים וכו', הם שיעורים ב'כדי שבען' ולא ב'מעשר עני'], כי קיום מצוות צדקה הוא לא רק לעשות מעשה שיוגדר כ'נתינה' ע"פ ההלכה, אלא מטרת המצווה מתקיימת רק אם מלאת את צרכי העני ודאגת שהוא יהיה שבע, כי תפקידנו להיטיב עם העני ועם הנזקק, כן הוא גם בכל מעשה חסד שאנו עושים עם הזקוק לו, עלינו לעשות אותו בשלמות עדי כדי מילוי צרכיו של הנזקק, ולא רק לעשות מעשה שיוגדר כ'עשיה', ויהיה בו רק כדי לצאת ידי חובה עשיה גרידא.
♦ ♦ ♦
דוגמאות לשלמות במעשה צדקה וחסד נקרא בסיפורים הבאים:
היה זה בישיבת 'מועצת גדולי התורה' הראשונה לאחר שהגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל התמנה ל'נשיא המועצת'. גדולי התורה – חברי המועצת, כבר המתינו בחדר הישיבות, ורבי משה מיהר מיד בתום תפילת מנחה בישיבת 'תפארת ירושלים' לצאת ל'ישיבת המועצת'. אלא שמחוץ לבנין הישיבה המתין לו עני וביקש ממנו צדקה, רבי משה הוציא מכיסו כמה מטבעות ונתנם לעני המתחנן. אך בזאת לא תמה בקשתו, הוא החל לשוחח עם רבי משה ועיכב אותו עשר דקות, תוך כדי שהתלמידים המלווים רומזים לעני שרבי משה ממהר מאוד. רבי משה דחה את רמזיהם, ורמז להם מנגד, להניח לעני ולהפסיק לזרזו.
לאחר שהעני סיים את שיחתו ורבי משה יצא לדרכו, פנה אליו אחד התלמידים: 'ילמדנו רבינו! הרי רבינו ממהר לעסוק בצרכי צבור, מדוע – אם כן – לא הסתפק רבינו בנתינת הצדקה, ולא הסביר רבינו לעני כי הוא ממהר וכעת אינו יכול לשוחח איתו?'
'השיחה עמי' – ענה לו רבי משה – 'היתה חשובה עבורו יותר מהכסף, מצוות הצדקה שלי כללה אף את השיחה הזו, להראות לו שאני מתעניין בצרתו ומפנה מזמני כדי להאזין למצוקתו'.
♦ ♦ ♦
מידי ערב שבת היה הגאון רבי חיים גריינמן זצ"ל נעלם מביתו לכמה שעות, לא היה זה אל אחת מדירות המסתור בהן ישב ולמד באין מפריע, היה זה אל מקום עלום באמת, איש מלבד הרבנית לא ידע מה מעשיו, ולהיכן הולך הרב בשעות אלו.
יום שישי אחד הגיע אל בית הרב יהודי שנזקק לעצה דחופה, אך הרבנית נאלצה להשיב את פניו בשלילה. רק לאחר שהתחנן כי על ענין של פקוח נפש הוא בא, נתרצתה הרבית וגילתה לו היכן נמצא הרב.
כשנגש היהודי אל הכתובת, נתגלה לעיניו מחזה מפליא, בידי הרב היו כלי ניקיון, ותנועותיו אמרו כי הרב עוסק כעת בניקיון הבית.
לאחר שהתנצל והסביר כי הוא בא על ענין של פקוח נפש, והרבנית שלחה אותו, שאל את שאלתו וקיבל תשובה. אז אזר היהודי אומץ וזעק על חילול כבוד התורה, בהתעסקותו של הרב במלאכות מעין אלו.
אך רבי חיים ענה לו: 'כל יהודי חייב לעשות גמילות חסדים בגופו ממש! היהודי הגלמוד שגר בדירה זו, התלונן בפני כמה פעמים שקשה לו לנקות לבדו את הבית, ולסדר את שאר צורכי השבת… הנה זו ההזדמנות שלי לקיים מצוות 'גמילות חסדים' בגופי ממש…'
'את הספור הזה נצרתי בליבי' – ספר היהודי – 'כל עוד רבי חיים חי, עתה לאחר פטירתו, אני חש חובה להפיצו, למען ידע דור אחרון מה קיום מצוות חסד בשלמות…'