מנשה גליקזאהן
"הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם" (במדבר כ"ה, י"ב)
רבינו בחיי מפרש את דברי הכתוב וז"ל: "ע"ד הפשט הבטיחו בברית שלום שלא יפחד מאחי זמרי שלא ינקמו נקמתו ומה יהיה שכרו? והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, שתהיה לו הכהונה נצחית. לאחר שפנחס מקנא את קנאת ה' מבלי להסס ולהתמהמה עושה פנחס את אותו מעשה כביר ואמיץ, מבטיחו הקב"ה שאין לו מה לפחד על עצמו, וזאת בנוסף למתנת כהונת ברית עולם שזיכהו ה' יתברך". וכן לפי הפירוש שמובא שפנחס זה אליהו זכור לטוב, זוכה הוא להיות אליהו מלאך הברית.
הפלא יועץ (קנאה) מרחיב את היריעה בעניין מעלת הקנאות, ובסוף דבריו כותב הוא: "הא למה הדבר דומה? למי שרואה באחד שמכה את אביו ואת אמו מכת אכזרי ומחרפם ומגדפם, שלא יוכל להתאפק מלמסור נפשו עליהם להצילם, וכאיש מלחמות יעיר מלחמה, לא ישוב מפני כל. על אחת כמה וכמה לכבוד אבינו שבשמים. כי כעס לאביו בן כסיל וממר ליולדתו, ובוודאי שהמקנא לכבוד המקום ועושה כל אשר בכוחו לעשות לא תאונה אליו הרעה. 'ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב' כי ה' עזרם ומגנם".
מלחמת חורמה ללא פשרות לחמו גדולי וצדיקי ירושלים מבני היישוב הישן, בקנאות עילאית לחמו על כל קוצו של יו"ד, לבל יכנסו רוחות חדשות למחננו חלילה. ולהשאיר את החינוך בדרך ישראל סבא מבלי לשנות כמלוא נימה.
בספר 'בדידי הוי עובדא' מביא מעשה מרטיט, שאירע עם מרא דארעא דישראל, הגאון ר' יוסף חיים זוננפלד זצוק"ל. דוגמא מאלפת איך הגאון הנ"ל קינא את קנאת ה' ללא מורא וכיצד ה' שומר על הצדיקים בשעה שמקנאים את קנאתו. כפי שכתב בפלא יועץ "ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב".
היה זה בעיצומה של מלחמת קודש שניהל מרן השרף מהרי"ל דיסקין זצוק"ל כנגד שלוחי ההשכלה הארורה ששלחה טלפיה ואיימה להכניס צלם בהיכל: להקים בתי ספר בתוככי עיה"ק ירושלים תובב"א, השרף מבריסק יחד עם אריות שבחבורה, גדולי ירושלים, חתמו על חרם חמור כנגד אותם בתי ספר. באותה תקופה בשנת תרמ"ב הופיע בירושלים אחד מראשי משכילים, ובא להתפלל בביהמ"ד 'חורבת ר' יהודה החסיד' שהיה באותה עת ביהכנ"ס המרכזי בעיר הקודש ירושלים. הגבאים של בית הכנסת, שאחדים מהם היו כבר מהמתונים כלפי המשכילים, הכינו לקראת שבת מקום מיוחד במזרח עבור אותו אורח משכיל.
באותה שבת קרא הגאון מבריסק את תלמידו הגרי"ח זוננפלד, וציווהו לגשת אל עבר בית הכנסת 'החורבה' בלוויית עוד שניים מתלמידיו הגאונים ר' יעקב אורנשטיין ור' יצחק שלמה בלויא. ולהכריז קבל עם ועדה את דבר החרם על בתי הספר החדשים שהוקמו ע"י המשכלים. השלושה הלכו, אך בהגיעם לשער בית הכנסת הופתעו לפגוש חבורת בריונים שצבאו על ביהכ"נ מכל צד, הגרי"ח זוננפלד זי"ע, היה היחידי שלבש עוז ותעצומות ונכנס פנימה, ותיכף ומיד פינה לעצמו מקום בתוך הקהל הרב שעמד שם בצפיפות רבה, עלה אל הבימה והכריז בקול אדיר ותקיף את החרם נגד בתי הספר. מיד כשסיים את דבריו התנפלו עליו הבריונים בחימה שפוכה והפליאו בו את מכותיהם, ורק בנס, ע"י הסערה שהתחוללה במקום יצא הגרי"ח זוננפלד חי מתחת ידם, ועוד זמן רב היו ניכרים על גופו הטהור סימני ההכאות של אותם בריונים. ולמקורביו שהעירו את תשומת ליבו על כך הסביר, אלו הם אותות כבוד שקיבלתי על הצטיינות במערכה…
כיובל שנים לאחר אותו מאורע שאירע בחורבה, זמן קצר לאחר פטירתו של הגרי"ח זוננפלד זי"ע, אירע אסון מחריד בעיר יפו, בית ספר התמוטט. כשבועיים לאחר מכן נמצאה יד קטועה בין ההריסות הרבות, כשעליה לבוש שעון יד. היד הקטועה הובאה לבית רבה של יפו, הגאון רבי יוסף צבי הלוי, כדי לברר של מי היא ולקבוע הלכתה, אחרי שכבר כמה ימים עוד לפני שמצאו את אותה יד קטועה, היה חשש כבד בקרב אנשי העיר שאחד מהמורים הוותיקים בבית הספר נקבר חי באותה מפולת מחרידה. רבי יוסף צבי בדק בעיון רב את היד ואת השעון והלבוש שעדיין היו מונחים עליה. לפתע נפל ארצה והתעלף, מגודל ההתרגשות שאחזה בו. לאחר שהעירו אותו מעלפונו והתאושש קמעא, החל לזעוק בחרדה איומה: "אוי! מי ישער את גודל עומק הדין, הרי זו היא אותו היד שבשעתו הורמה בעזות על גופו הטהור של מרא דארעא דישראל, הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצוק"ל, בשעה שהכריז בבית הכנסת 'רבי יהודה החסיד' את דבר החרם נגד בתי הספר שאין רוח חכמים נוחה הימנו".