ויהפוך ד' אלוקיך לך את הקללה לברכה, כי אהבך ד' אלוקיך כג, ו
בספר 'מחנך לדורות', המתאר את פרקי חייו של מרן המשגיח הגרא"א דסלר זצ"ל, מסופר על מקרה מרתק המלמדנו כמה גדול כוחה של תפילה מקירות לב יהודי שבור, ואשר נענית על אתר.
הרב דסלר עמל היה רבות באיסוף הכספים למען הכולל שהקים בגייטסהד, שהיה הכולל הראשון באנגליה של הימים ההם. פעמים רבות התמודד הרב עם גרעון גדול והיה צריך להשלימו בתוך ימים ספורים, אולם תמיד נמצא סכום הכסף הדרוש והתשלום לאברכים לא התאחר. בעובדה זו ראה הרב דסלר אות משמים לכך שמעשיו רצויים.
פעם, כאשר הגיעה עת חלוקת המלגות היתה קופת הכולל ריקה. התרוצץ הרב דסלר כדי להשיג תרומות ולהשלים את החסר, אך מאומה לא עלתה בידו. הוא יכול היה לקחת הלוואה, אך סבר כי אסור לעשות זאת ללא ידיעה ברורה על אמצעי הפרעון.
לפתע נזכר בשמו של יהודי מסוים שהיה סיכוי שבאמצעותו יצמיח לו ה' את הישועה. הוא ניגש אפוא לתא טלפון ציבורי כדי להתקשר אל היהודי ההוא, אבל מה רבה היתה אכזבתו כאשר אשתו של האיש השיבה שבעלה אינו בבית. אף אחד מבני הבית לא ידע היכן הוא ומתי ישוב. הגרא"א דסלר נותר על עמדו בתא הטלפון כשהוא אובד עצות ולפתע פרץ בבכי.
מי שהכיר את המשגיח זצ"ל ידע שהוא לא היה טיפוס שבוכה בקלות. הפעם היה זה בכי שניקז אליו את כל הכאב והאכזבה על חוסר האפשרות לשלם לאברכים בזמן. ברם, המשגיח לא הסתפק בבכי. את רגשות הכאב הוא החליט להעביר לאפיק חיובי, לתפילה מקירות הלב אל בוראו.
עמד הגרא"א דסלר בתפילה וביקש מאתו יתברך שישלח לו ישועה כדי שמקום התורה המיוחד הזה בגייטסהד לא יתמוטט. בתפילתו הזכיר מן הסתם את העובדה שהוא עושה את הדברים למען כבודו יתברך ואין לו בכך כל נגיעה עצמית. כך עמד במשך דקות ארוכות והתפלל שיעזרהו השי"ת למען כבוד שמו.
והנה, הוא מוחה דמעותיו ויוצא מתא הטלפון אל הרחוב, ואת מי הוא פוגש שם צועד לעברו? אכן כן… לא אחר מאשר היהודי שחיפש זה עתה! אך שמע הלה על מצוקתו של הכולל ועל המצב הקשה אליו נקלע, נענה מידית ותרם בו במקום את מלוא הסכום הנדרש.
לימים, כאשר הזכיר הרב דסלר את דברי זקנו, רבי ישראל סלנטר, שאמר שבקשות אשר מבקשים מהקדוש־ברוך־הוא לצרכים רוחניים אינן חוזרות ריקם (ראה ב'ספר חסידים' סימן קלא), הביא לכך דוגמה מהתפילה ההיא בתא הטלפון, שנענתה על־אתר והניבה תוצאות ממשיות.
גדול עד מאוד הוא כוחה של תפילה, אולם ישנם תנאים בהלכה כיצד להתפלל כראוי כדי שתעלה התפילה ותפעל את פעולתה.
אין מי שלא מכיר את דברי ה'משנה ברורה' (בסימן נא ס"ק כ) שכתב וזה לשונו: "שלא ידלג שום תיבה, ולא יבליעם, אלא יוציא מפיו כאילו מונה מעות".
הגאון רבי ברוך דוב פוברסקי שליט"א, ראש ישיבת פוניבז', סיפר פעם מעשה באדמו"ר אחד שהיה משתדל להחדיר בלב חסידיו את קיום ההלכה הזו, ועורר אותם במאוד שלא לרוץ בתפילתם אלא להוציא את המילים במתינות כמונה מעות.
והנה, בין החסידים היה עשיר גדול אחד שהיה רגיל לסיים את תפילת שמונה־עשרה במהירות עצומה. קרא לו הרבי והעיר באוזניו שהיה מן הראוי שיתחיל לשנות את סגנון תפילתו ויתפלל קצת יותר באריכות כמונה מעות. "הרי גם אתה תודה לי, שכאשר הנך סופר את שטרות הכסף אינך עושה זאת במהירות", אמר לו הרבי.
השיב העשיר לרבי באומרו שאצלו אין הדברים פועלים בדרך זו, "וכשאני עוסק בספירת הכסף הנני עושה זאת במהירות רבה מאוד". כדי להמחיש את הדבר הוציא העשיר חבילה גדולה של שטרות כסף והחל למנותם במהירות, תוך שהוא אומר לרבי: "הנה, כך אני מונה מעות, ולכן גם התפילה שלי נעשית במרוצה"…
לקח הרבי את חבילת השטרות מידיו של העשיר וערבב בתוכה שטרות מסוג אחר, ביניהם גם שטרות של מדינה אחרת, ואמר לחסיד: "עכשיו תספור את המעות ותאמר לי כמה כסף יש כאן בחבילה הזו"… הכל מבינים שבמצב כזה כבר אי אפשר לספור במהירות, וזמן רב חלף עד שהצליח החסיד למנות את כל השטרות ולערוך את הסיכום הכללי.
אמר לו הרבי: "גם בתפילה ישנן כוונות שונות ועניינים שונים ומרובים, ולמשל – בשם המורה על 'אדנות' צריך לכוון כך, בשם 'אלוקים' אחרת, וכן כל כיוצא בזה. ואם כן, כשם שספרת את שטרות הכסף השונים לאט, כך מן הראוי שתנהג גם בתפילה".
אחד מגדולי התורה סיפר לי מעשה שהיה בשני אנשים שהיו חברים טובים מתקופת ילדותם – אחד מהם הפך ברבות הימים למנהל ישיבה, והשני פרש לעסקים והיה לעשיר גדול.
לימים נאלץ מנהל הישיבה לצאת לאסוף כסף להחזקת הישיבה. בדרכו הוא נקלע למקומו וקהילתו של חברו העשיר, אשר שמח מאוד לקראתו, וכיון שהיה זה בערב שבת הזמינו להתארח בביתו למשך כל השבת.
בליל שבת הלכו שניהם להתפלל בבית הכנסת של הקהילה. בהיכנסו אל ההיכל המפואר הבחין מנהל הישיבה האורח שבני הקהילה נוקטים במנהג שלא היה מורגל אליו, והוא שהתפילה מתנהלת בצעקות רמות, הרבה מעבר למה שמקובל בכל קהילות ישראל.
בבואם הביתה לסעודת ליל שבת שאל העשיר את אורחו כיצד נראית לו הקהילה, והאם לדעתו צריך לשפר ולחזק דבר־מה. השיבו מנהל הישיבה, שהקהילה מתנהלת בדרכי יושר והא לא מצא פגם כלשהו שיש לתקנו; "אבל תסביר לי", הוא פונה לעשיר, "מדוע נוהגים אצלכם לצעוק בקול כל־כך חזק במשך כל התפילה? מהיכן לקחתם את המנהג הזה?".
התחמק המארח העשיר ממתן תשובה, ובינתיים הגישה עקרת הבית ממטעמיה, ובין לבין התענגו בעל הבית ואורחו בדברי תורה ובהעלאת זיכרונות מימי ילדותם, כך שהשאלה ההיא נשכחה לחלוטין.
למחרת חזרה התמונה על עצמה, כאשר במשך כל תפילת שחרית נשמעו צעקות רמות מבית הכנסת, והדבר מאוד הפריע למנהל הישיבה בתפילתו.
בבואו לסעודת שחרית של שבת הציג פעם נוספת את השאלה בפני מארחו העשיר, אך זה התחמק שוב ולא השיב. וכך גם בסעודת שלישית לאחר תפילת מנחה.
במוצאי שבת קודש, מיד בתום ההבדלה, התכונן האורח הנכבד לצאת לדרכו, ונפרד בלבביות מרובה מחברו שאירחו בטוב טעם ודעת.
לפני שיצא את הבית ביקש מנהל הישיבה מהמארח שיחזיר לו את הפיקדון שהשאיר אצלו בערב שבת, ובו הון רב מאוד שכבר הצליח לאסוף למען ישיבתו בקהילות היהודיות שעבר בהן.
"פיקדון?! על מה אדוני מדבר?!", פקח העשיר עיניו בתימהון.
"הפיקדון שהפקדתי בידך לפני התקדש השבת. וכי אינך זוכר על מה מדובר?!", תמה מנהל הישיבה בקול.
והעשיר בשלו: "יסלח לי חברי הטוב, אינני זוכר שהפקדת בידי דבר־מה"!
"מה?! אינך זוכר?! מה קרה לך?!", מזדעק מנהל הישיבה.
"לא. אינני זוכר מאומה", משיב המארח.
החל האורח לתפוס שהוא בצרה גדולה. מדובר היה בפיקדון יקר־ערך ובו עשרות אלפי דולרים במזומן שהצליח לאסוף לאחר מאמצים מרובים, ולפני כניסת השבת לא ידע היכן להחביאו ומסרו לידי בעל הבית מתוך הנחה שחבר טוב שכזה לבטח לא ימעל בפיקדון.
והנה עכשיו מתברר לו, לחרדתו, שהחבר ההוא מתקופת הילדות חמד את הממון הרב, שכח את כל הידידות שביניהם, ואינו מתכוון להשיב לו את האוצר.
משהבין כי כלו כל הקיצין ובעל הבית אינו מתכוון להשיב לו את הכסף, הרים מנהל הישיבה את קולו וצעק לעבר בעל הבית: "רשע שכמותך, היכן כל הכסף שלי?! כיצד הנך מעז לעשות לי כדבר הזה, במיוחד כשמדובר בכסף קדוש שנאסף עבור הישיבה?!".
צעקותיו של מנהל הישיבה היו כל־כך חזקות עד שנשמעו גם מחוץ לבית, אבל המארח אינו מאבד עשתונות ופונה אל חברו מנהל הישיבה בשאלה: "יסלח לי מנהל הישיבה, מדוע אתה צועק, האם אינך יכול לדבר יותר בשקט?!".
"חצוף שכמותך! כיצד אני יכול לדבר בשקט כשאתה עושה לי דבר נורא שכזה ומכאיב לי בצורה כה איומה", המשיך מנהל הישיבה להזדעק.
ואז התחלף לפתע מראה פניו של המארח וחיוך רחב התפשט על פניו. הוא ניגש לכספת, הוציא את הפיקדון בשלמותו, הגיש למנהל הישיבה המופתע, ואמר: "ישמעו אוזניו של כבודו מה שפיו מדבר. כשכואב – צועקים! נו, אם כן מדוע התפלאתם כל־כך למראה בני הקהילה שלנו הצועקים בתפילה?! הם מרגישים שכואב להם, ויודעים שבאמצעות התפילה תהיה בידם אפשרות לרפא את כל תחלואיהם וכאביהם, ולכן הם צועקים" – – –
בדיוק כך צריך להתייחס כל יהודי לתפילה. להרגיש שניתנת לו אפשרות לשפוך את הלב לפני אביו שבשמים, לספר על כל מה שכואב לו, ולבקש מאתו שיחוס וירחם עליו.
(מתוך הגדה של פסח 'חישוקי חמד')