עת לילה מאוחרת ברחוב 'יואל' שב'שכונת הבוכרים' הירושלמית. בנין ישיבת 'אור החיים' הסמוך, מואר באור יקרות, אחרוני הלומדים מתנתקים מספרי הלימוד, כשהם נערכים לאמירת סליחות ברוב עם. עיניהם הנוצצות מעונג הלימוד משדרות עייפות, אך סדר יומם טרם הגיע לסיומו, הם ננערים באחת וצועדים אל עבר ההיכל הגדול שבקומה העליונה – ההולך ונמלא בקצב הולך וגובר, משל שעה היא של צהרי היום.
לילה שני של סליחות, ההמונים נוהרים לכאן לבקשת סליחות ברוב עם, ממזרח, ממערב, מצפון ומים, משכונות העיר הרחוקות ואף מחוצה לה, נמשכים כולם אל האור.
מגוון של סגנונות: בני תורה, חלקם מבני הישיבה, חלקם נמנים על בוגריה, לצדם עמך בית ישראל – ישישים באים בימים, זקנים עם נערים, זה בא בכיפתו השחורה, זה במגבעתו, האחר ב'כיפת כותל' לבנה, משל היה זה יום חג עבורו, ועמם רבים אחרים וטובים בשלל גוונים. כולם זוכים כאן לייצוג נכבד.
עבור רבים מהם – נערי תיכון, שעדיין מצויים בעיצומו של אוגוסט למניינם על שלל פיתוייו, עצם ההגעה לכאן היא עצירה משטף החיים, וממה שהם מציעים עבורם. בעצם התייצבותם כאן הם אומרים 'אנו שייכים לכאן'.
מרוץ החופש טרם הסתיים, רבים מחבריהם עדיין שם. מחפשים לסחוט עוד טיפת הנאה, מן החופשה הכפויה שטרם כילתה את עצמה. הם נמשכו לכאן אל האור, אל עמדת ההטענה שתחבר רבים מהם אל החיים.
'אלול כבר נקש על דלתנו ואנו אנה אנו באים', אומרים הם לעצמם.
שעת חצות הולכת וקרבה, גרם המדרגות המוביל אל הקומה העליונה נעשה דחוס מרגע לרגע. בעודם מתנשפים, ניגשים המטפסים אל המדפים עמוסי הסליחות, מתנתקים מבן לוויתם הנייד, המחבר אותם אל העולם שבחוץ, קדים קידה כפי שלמדו בבית אבא, צועדים אל עבר ההיכל הגדול ותופסים את מקומם.
***
"הגעתי מקריית שמונה", משתף אותי ינון אוחנה – נער עול ימים, "אנחנו נמצאים עם המשפחה בבית מלון, החלטתי שאני רוצה להרגיש סליחות ב'אור החיים'". "אני מקרית גת", אומר לי דניאל, "הייתי כאן אתמול, החלטתי שאני נשאר. למה? טוב לי כאן, אני מרגיש כאן קרוב להשם!".
ההופעה החיצונית עלולה לבלבל, אבל עובדה, תיכף עם בקיעת קול השופר איוותה נפשם להימצא כאן. כמו רבים אחרים, דווקא הסליחות ב'אור החיים' עושות להם את זה. 'סליחות' יש גם בקרית גת, גם בקרית שמונה, אבל 'סליחות של אור החיים' יש רק בירושלים… מסתבר שכחמישה עשר אלף איש הממלאים את בנין הישיבה וסביבותיה מידי שנה ברגעי השיא של 'זכור ברית', אינם טועים.
***
"רבים וטובים", יאמר לי אחד מרבני הישיבה, "המכהנים כיום כמורי הוראה בכל מקומות פזורי בוגרינו, החלו את דרכם הודות להארה אלוקית שנצנצה בהם, והובילה אותם הנה לזכות לרגעים טמירים ונעלים של הרהורי תשובה. מי יודע מי מבין אותם שנמצאים כאן עתה, על תקן של 'מבקשי סליחה' לערב אחד, ימשיכו הלאה למחוזות רחוקים?".
"כך היא דרכו של ראש הישיבה, כך נסללה דרכה של הישיבה, יש מקום לכולם, וכל מי שמגיע הנה לבקש סליחה, אות הוא כי ראוי הוא גם לזכות למחילה, וממנה לסלילת דרך חדשה – הדרך קצרה".
***
שעת חצות הגיעה, דמותו הטמירה של הגאון רבי ראובן אלבז שליט"א, נראית בפתח. נערים גם זקנים מנצלים את הרגע, ניגשים לעברו, מושיטים יד לשלום וזוכים לרגע של הארת פנים. חלקם מרעיפים נשיקה על ידו המושטת להם, ופניהם הקורנות מאושר אומרות הכל. הוא ניגש אל התיבה, כשמאות המתפללים ממהרים להתרומם מכסאותיהם, עד אשר יתפוס את מקומו במרכז האולם.
ראש ישיבת אור החיים שליט"א, מגדולי מחזירי התשובה בדור בעלי התשובה, האיש שחולל מהפכה עולמית בקרב יהדות המזרח, מי שכבר מזה כחמישים שנה יורד אל העם, ומשיב בנים תועים אל חיק אבותם, אין מתאים ממנו לרדת לפני התיבה. מי כמותו מבין בסליחה ובתשובה?!
מלבדי, אני מזהה באולם יוצאי אשכנז נוספים, כמה מהם עטורי מגבעות חסידיות, חלקם מבני היישוב הישן. אפשר שזהו להם ביקורם הראשון כאן, אפשר שאימצו לעצמם מנהג של קבע – להימנות על מאחורי השבת – מקדימי הסליחות של אחינו בני עדות המזרח. כך או כך, נראה כי הם חשים כאן את מקומם הטבעי. הסגנון, כפי שאתרשם תיכף, אף הוא מוכר להם, ובקלות הם מצטרפים אל קהל ההמונים.
בכל סיטואציה אחרת, היה החיבור כמעט בלתי אפשרי, ולא רק בגלל הסגנון. ניואנסים רבים מבדילים בין 'טורנהיים' הירושלמי מזה שבעה דורות, לבין 'ליאור' ממעלה אדומים ו'יוגב' ממצפה רמון, אבל עובדה היא, וגם הם התכנסו כאן היום. הסתכלות שונה יש להם על העולם ועל עצמם, אולם, בקשת סליחה כך נראה, שווה לכולם, וגם אחינו האשכנזים מזדרזים ומקדימים לנצל את הזכות לבקש מחילה.
***
"שְׁפֹךְ שִׂיחָה, דְּרֹשׁ סְלִיחָה, מֵאֲדוֹן הָאֲדוֹנִים.
רְחַץ וּטְהַר, וְאַל תְּאַחַר, בְּטֶרֶם יָמִים פּוֹנִים.
וּמְהֵרָה, רוּץ לְעֶזְרָה, לִפְנֵי שׁוֹכֵן מְעוֹנִים.
וּמִפֶּשַׁע, וְגַם רֶשַׁע, בְּרַח וּפְחַד מֵאֲסוֹנִים.
אָנָּא שְׁעֵה, שִׁמְךָ יוֹדְעֵי, יִשְׂרָאֵל נֶאֱמָנִים."
כך פותח הגאון שליח הציבור, וקולו הרועם שנימת עייפות מצטברת – מתבצרת לה בגרונו, הופכת את הזעקה לנהמת ליל נעימה. קשה להישאר אדיש, קולו הרועם סוחף, וכשהזעקה הופכת לנחלת הכלל, רועם ההיכל כולו, ועיניי נתקלות בדניאל מקרית גת ובינון מקרית שמונה, כשעיניהם עצומות ונשואות אל אביהם שבשמיים.
'הלוואי עלי כאלו רגעי התקרבות לאדון הסליחות', אני מאחל לעצמי. לרגע נדמה כי שאלה מעיקרא ליתא: הם כאן, כי כאן מקומם. כי כאן נמצאת התשובה שלהם. הכי טבעי שרק אפשר. בשלב מסוים הופך רגש הקנאה להר געש מאיים המשתלט על המחשבה: 'הלוואי עלינו להתעורר כך בתחילתו של אלול…'.
'אפשר', אני מהרהר, 'שהשאלה הנוקבת מונחת בכלל לפתחי, אפשר שאלי מכוונת זעקתו של הגר"ר אלבז שליט"א: 'בן אדם מה לך נרדם'. המילים יחד עם המנגינה מדברים בעד עצמם, אווירה של תשובה ממלאת את ההיכל'.
"יבואו אליך הרוחות וכל הנשמה" – הוא זועק מנהמת ליבו, ומצליח לגעת בנקודה היהודית.
"רחמנא, אידכר לן…", הוא מתחנן ומתחטא לפני קונו בשליחות הציבור, וכולם משיבים כנגדו "בדיל ויעבור". הוא מיטיב לעשות את העבודה – עבודת השם, הוא יודע לרצות את קונו, וגם את קהל המתפללים.
***
"אַנְשֵׁי אֱמוּנָה אָבָדוּ/ בּאים בּכח מעשיהם
גִּבּוֹרִים לַעֲמֹד בַּפֶּרֶץ/ דּוֹחִים אֶת הַגְּזֵרוֹת.
הָיוּ לָנוּ לְחוֹמָה/ וּלְמַחְסֶה בְּיוֹם זַעַם
זוֹעֲכִים אַף בְּלַחֲשָׁם/ חֵמָה עָצְרוּ בְּשַׁוְּעָם
טֶרֶם קְרָאוּךָ עֲנִיתָם/ יוֹדְעִים לַעֲתֹר וּלְרַצּוֹת
כְּאָב רִחַמְתָּ לְמַעֲנָם/ לֹא הֱשִׁיבוֹתָ פְּנֵיהֶם רֵיקָם
מֵרֹב עֲוֹנֵינוּ אֲבַדְנוּם/ נֶאֶסְפוּ מֶנּוּ בַּחֲטָאֵינוּ
סָעוּ הֵמָּה לִמְנוּחוֹת/ עָזְבוּ אוֹתָנוּ לַאֲנָחוֹת
פַּסּוּ גוֹדְרֵי גָדֵר/ צֻמְּתוּ מְשִׁיבֵי חֵמָה
קָמִים בַּפֶּרֶץ אַיִן/ רְאוּיִים לְרַצּוֹתְךָ אָפֵסוּ
שׁוֹטַטְנוּ בְּאַרְבַּע פִּנּוֹת/ תְּרוּפָה לֹא מָצָאנוּ
שַׁבְנוּ אֵלֶיךָ בְּבֹשֶׁת פָּנֵינוּ/ לְשַחֶרְךָ אל בְּעֵת סְלִיחָתֵנוּ".
קשה שלא לחוש חלק מציבור שמתכנס לבקש יחד סליחה, ברגעים טהורים אלו של בין לילה לבוקר. המילים המהדהדות בהיכל בית המדרש הופכות לזעקה נוקבת, כשמסביב מאות רבות של בני נוער, שמראה פניהם מעיד עליהם, כי יכולים היו להמצא בשעת לילה מאוחרת זו באווירה ירודה בהרבה, מאשר זו המצויה כאן עתה. לרגע נדמה כאילו החיים כאן מתנהלים על פי קודים אחרים, כאילו אין את יום המחר.
***
תמו הסליחות שפתחו שערי שמיים, בעוד זמן קצר יחלו משכימי הקום לסליחות הנאמרות באשמורת הבוקר, למלאות את רחובות שכונת הבוכרים, בדרכם ל'מוסאיוף' הסמוך.
'אותם שעזבו את הכל והגיעו הנה בשעת ליל מאוחרת', אני מהרהר לעצמי, 'כבר יתקשו להמשיך בשגרת הלילה'. יום המחר, אני מעריך, גם הוא יזמן עבורם אי אלו תובנות, שיקשו עליהם לשוב אל המקום שממנו הגיעו הנה. מן הסתם יחפשו לעצמם תשובה. חלקם, כך מוכיחה הסטטיסטיקה של 'אור החיים', גם ימצאו אותה כאן…
***
תם לו הלילה ואתא בוקר, וגם הוא כמעט חלף, ב'סאטמר' ניתן עדיין למצוא יהודים עטורי טלית ותפילין, ב'מוסאיוף' כבר כמעט מנחה. הבדל של יום ולילה יש בין שעות הלילה של 'אור החיים' לבין שעות היום שלה.
אם בלילה אתו ובאו כולם, כל מי שמסוגל היה להרים קולו בתפילה, הרי שעתה חולפים בשערי בית המדרש בעיקר אותם שתוכם כברם.
בניגוד להיכל הגדול של מעלה המשמש לאמירת הסליחות – המצויד בכסאות פלסטיק לבנים המשתלבים יפה עם צבע הכיפה של רבים ממבקשי הסליחה, הרי שבית המדרש שלמטה הימנו מעוטר בפאר והדר, נאה ומטופח כיאה למשכן קבע.
מי שמגיע הנה, עשה זאת לאחר שכבר ביקש סליחה, התחרט על העבר, ואף עלה על דרך ישרה.
יש, כך אני נמצא למד, 'אור החיים', ויש 'ישיבת אור החיים'.
כדי לזכות להימנות על תלמידיה של הישיבה והכולל שעל ידה, אין די בהתעוררות רגעית – גדולה ככל שתהא. מי שהגיע לכאן – אות הוא כי חתם קבע. גם ה'ריתחא' שונה, כאן מי שעושה זאת, היא האורייתא. ומי שאורייתא קא מרתחא ביה, אות הוא כי הוא וקודשא בריך הוא חד הוא.
גם הם בקשו אמש סליחה, גם הם התקרבו, בניגוד לרבים אחרים, הם גם נותרו ללון בעומקה של הלכה.
מראה לומדי תורה בשקידה נפוץ הוא בימינו, ובכל זאת, הרעש הבוקע מבית המדרש הופך את המראות למעוררים לא פחות מאלו של ליל אמש, הרבה יותר. 'אור החיים', אני נמצא למד, היא בעיקר ישיבה וכולל גדול, שמקום נכבד מתבצר להם בין היכלי הישיבות המפארות את עולם התורה.
ישנם כאן ויוצאים מכאן תלמידי חכמים, שכל קשר בינם לבין אותם שהגיעו הנה במסגרת סיור סליחות מזדמן, הוא דמיון בלבד.
קשה לזהות בהם, בבני העליה הללו, את מבקשי הסליחה מליל אמש, אפילו לא דוגמתם. אף כי הם עצמם, חלקם הלא מבוטל, הגיעו הנה אך לפני שנה ושנתיים לשם בקשת סליחה חד פעמית.
יחד עם התשובה הם מצאו את מקומם כאן. מכאן ואילך הדרך היתה ועודנה סלולה עבורם.
***
יכול הייתי להסתפק בכך לשם השלמת התמונה. אלא שהזדמנות פז נקרתה בידי והשכלתי לנצלה לטובה.
הגאון שליט"א שעמו נועדה לי שיחה קצרה מבעוד מועד, העדיף לנצל את מעט הזמן העומד לרשותו, לטובת אמירת השיעור היומי. בקשתי ליטול את חלקי בתורתו, ונעניתי על ידו ברצון. "שנתי נדדה מעיניי", מבקש ראש הישיבה את סליחתי, וניכרים דברי אמת. העייפות של ליל אמש עדיין נשמעת בקולו.
משל לא חלפו להן כמה משמרות וכמה שעות שינה טובות מאז, על כמה וכמה ממבקשי הסליחות של הלילה שחלף, הוא ניצב על משמרתו. עול התורה על צווארו והוא עצמו עוסק בה תדיר.
"אין לו בכלל זמן", שח לי תלמיד בעת שאנו ממתינים לכניסתו של ראש הישיבה אל השיעור, "אלו הם ראשי התיבות של 'אלב"ז' – אבל על השיעור היומי הוא לא יוותר בשום אופן!", הוא מבקש לנחם אותי.
***
אז היכן הם בעלי התשובה? שאלתי את עצמי, תוך שאני תופס את מקומי בין שומעי השיעור – שתיכף עם כניסתו של ראש הישיבה, נפתח בסערה והפך להמולת לימוד של סוגיית 'אמה עבריה' בקידושין דף ד'. אמתין עם השאלה לסוף השיעור, ניסיתי להניח את סקרנותי ב'צריך עיון'.
"המגיד בבקשה, נחזור על הדברים של אתמול", מורה ראש הישיבה למחזיק בתפקיד הנחשק, שתיכף גורס את הגמרא ואת דברי רש"י.
"אתם שומעים מה שאומר המגיד?", מעורר ראש הישיבה את התלמידים – "איך היה מקום שאמה עבריה תיקנה כמו אישה, הלא היא קנויה לאדון רק קנין עבדות? מישהו יש לו תשובה? מה חשבה הגמרא בהו"א – לדמות אמה עבריה לאשה?"
"אולי אפשר להסביר זאת על פי דברי התוספות בדך כ"ב", נשמע קולו של אחד הצורבים מן הספסל האחורי.
"אולי על פי דברי הריטב"א בהמשך בדף ו', בנוגע ל'הרי את לעצמך…' ", מציע צורב נוסף.
"אתם שומעים מה שהריטב"א אומר", מלבה ראש הישיבה את האווירה, "לא אני, הריטב"א… אבל איך זה מסתדר, במחילה, עם דברי הגמרא בהמשך?", ומצליח להפוך את חדר השיעורים לאבוקת אש.
והשאלה, עד כמה שהצלחתי להבין, לא זו של ראש הישיבה, כי אם זו ששאלתי את עצמי בראשיתו של השיעור: אז היכן הם בעלי התשובה? נותרה בעינה.
***
"כבודו ידע", פונה אלי ראש הישיבה לקראת תום השיעור, "כל אלו שיושבים כאן, בדרך כלל, אולי אחד שניים יוצאים מן הכלל, הינם יוצאי יחידות מובחרות, רציניים מאוד, הם יצאו משם עם דיפלומה, גם השאר – הגיעו מתוך תיכונים חילוניים, היו מנותקים, תוך שנה – שנה וחצי, הם כבר שוחים בים התלמוד בצורה מדהימה, זה סיים כבר חמש מסכתות, זה שלוש, כולם כאן שווים לטובה".
מה מצאו בישיבה שאין בחוץ? אני מבקש לנצל את הפתח שפתח עבורי ראש הישיבה.
"הוא קצין, יוצא 'סיירת', הוא יענה לך", מצביע ראש הישיבה אל עבר אחד מן התלמידים, שנדרש מאמץ רב כדי לזהות בו את זהותו הקודמת.
"הוא בסך הכל עוד לא שנתיים כאן, שולט בכמה מסכתות, אני מציע לך לבחון אותו", מאתגר אותי ראש הישיבה.
"וזה יוצא חיל האוויר", הוא מצביע על היושב לצדו, שגם בו קשה לזהות כל סממן צבאי, מלבד אולי המשטר והמשמעות העצמית, שאותם השכיל לרתום לטובת מעמדו הנוכחי.
"אתה גם מ'חיל האוויר'?" פונה ראש הישיבה לתלמיד נוסף.
"נראה שהוא 'עף' בחומר", אני תורם את חלקי לאות הסכמה.
"שואלים אותי", אומר ראש הישיבה, "מה מושך אלינו רבים כל כך מ'חיל האוויר'? אני תולה זאת בכך שהם קרובים יותר לשמים, משם קל יותר להשקיף על הנעשה בארץ, על אפסיות החומר. פשוט, לא?!"…
***
"הרב גרינולד שואל מה החילוק – הוא שואל 'מה מצאתם כאן?'. לי אין תשובה, אולי אתם תוכלו לענות לו", מסייע לי ראש הישיבה בהבנת החומר הנלמד. "אחת שאלתי", משיב אחד הלומדים, "אין תשובה אחרת!". "חיינו במרוצה, לא באמת חיינו".
ובדיוק אלו זכו?
הגר"ר אלבז: "אלו הן נשמות מובחרות, מיחידות העילית של כלל ישראל, אני גם לא מבין איך זה עובד. עובדה, אנשים הופכים תוך תקופה קצרה – לשקדנים מופלאים. איך זה קורה? אין לכך הסבר טבעי. חבל גם לחפש. הם לומדים מתוך אהבה", הוא מרעיף עליהם מאהבתו הכובשת, "הם בולעים את התורה, אינם נותנים לי מנוח, מאתגרים אותי, השם יתברך אוהב אותם!".
"ואתה?", פונה ראש הישיבה אל לומד נוסף.
"אני לא הייתי בצבא… אני כאן מגיל חמש עשרה…", הוא מדגיש את מעמדו כבן ישיבה.
***
מה יכול ללמוד בן ישיבה שעריסתו מונחת בבית המדרש מן היושבים כאן?
הגר"ר אלבז: "למד אצלנו בחור צעיר החל מגיל ארבע עשרה, אביו ביקש שישב אצלנו. הוא למד בשקידה משך כשנתיים, ואז, בשלב מסוים, העולם שבחוץ קרץ לו".
"הם טעמו את העולם שבחוץ, אני לא", השיב במענה לשאלתי במסגרת שיחה שיזמתי עמו להבנת מצבו – "מה בעצם אתה מחפש בחוץ? הנה, אלו שיושבים כאן, הם מצטערים על מה שטעמו, הם שואלים את עצמם: 'מדוע בגיל 14 לא זכיתי להכיר את האמת?! הם אומרים לעצמם: 'כמה חבל שלא גיליתי את האור של החיים מוקדם יותר'… ואז אמרתי לבחור ביחס לאותם אלו שהגיעו מבחוץ: 'אתה מסתכל עליהם ואומר לעצמך: 'הוא נחשף, הוא היה שם, הוא נהנה… שאל אותם: 'נהניתם?' – מי שלא היה שם חושב שאפשר למצוא שם הנאה. איזו הנאה? רק משקעים! היום הם מנסים למלאות את המשקעים".
***
"ומתלמידי יותר מכולם", אומר ראש הישיבה, "זה מה שאני לומד מהתלמידים שלי – איך אדם יכול להפוך תוך שנה – שנה וחצי לבן-עליה. לא יאומן, איך הם מגשרים על פער של עשר שנות לימוד. הם פשוט בולעים את הגמרא, אינם מרימים את הראש ממנה. איך הם זוכים לכך תוך זמן כה קצר? חבל לחפש לכך הסבר טבעי. הכל סיעתא דשמיא. איך אומר הרמב"ם: '…אמש היה זה שנאוי לפני המקום משוקץ ומרוחק ותועבה והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד'… איך נהיים 'אהוב' ביום אחד? עובדה, כך הבטיח הקב"ה!".
"הם", אומר הגאון שליט"א, "אלו שיושבים כאן ושכמותם, מרגישים את האהבה הזאת. הקב"ה נותן להם להרגיש אותה, היא מציפה אותם, נותנת להם חכמה, דעת וזיכרון ובעיקר אהבה גדולה לתורה".
וזה בגלל שוויתרו על היקר להם?
הגר"ר אלבז: "יתכן. בעיניים של אז הם וויתרו, קח כל אחד מכאן – אם היה מתקדם, חותם קבע, היה מתקדם לקריירה מצויינת. הם גילו את האמת וחתמו קבע על חיי עולם. כך הם מרגישים. הנה הבחור הזה, אתה רואה, הוא מאילת, 'מה היה חסר לך שם?', מלא עולם הזה, הנאות מדומות. תראה איך הפנים שלו קורנות מאושר!".
איך מגיע לכאן בחור מאילת?
הגר"ר אלבז: "זכינו ותלמיד שלנו – שכבר עשה את הדרך משם לפני שנים רבות, חזר לשם לאחר שנות לימוד רבות, כשתוך כדי שהפך למורה הוראה. הוא חולל שם מהפך. הקים מוסדות מפוארים שבהם מתחנכים כשבע מאות תלמידים, ובקרוב אי"ה תיפתח שם גם ישיבה קטנה. היית מאמין? ישיבה באילת – שכל תלמידיה מבני המקום? לא יאומן מה שהוא חולל שם! הנה זה אחד מתוך פירות רבים שלו".
"אני יכול להגיד משהו?", מבקש אחד מהתלמידים את רשות הדיבור, "זה בגלל הראש. כשהראש טוב, כל השאר טוב, אנחנו רוצים להיות כמו הרב…", הוא מייצג את דעת היושבים בחדר.
הגר"ר אלבז לתלמידיו: "אל תורידו מעצמכם, יש לכם פוטנציאל. רק אל תרדמו בדרך. ממשו את הפוטנציאל. שנו את העולם, את הארץ בוודאי. אתם ראיתם עולם. אתם יודעים מה צריך לשנות", מתחנן בפניהם ראש הישיבה, "המשיכו להשקיע!", הוא מכה על קודקודם ואומר להם 'גדלו'…
***
"אני לא מבין מה השאלה בכלל", מבקש תלמיד את רשות הדיבור, "הלא הנאות התורה נשארות לאורך ימים, הן מלוות אותנו על כל צעד ושעל. מה יגיד מי שיצא החוצה? נשאר לו משהו מההנאה?"
"נהוראי, כשמו כן הוא" פונה אלי ראש הישיבה.
"אבל איך מגיעים למתיקות התורה הזאת שהרב מדבר אליה?", מעורר תלמיד את השאלה.
"עמל התורה והתמדה, תפילה, הרבה תפילות וקרבת השם… אין דרך אחרת", מנחה אותו ראש הישיבה.
"שאל אותי לא מזמן תלמיד ישיבה, בן למשפחה מכובדת", חותם את השיח הפורה אחד מן התלמידים, "איך וויתרנו על כל מה שמציעים לנו החיים בחוץ?, השבתי לו על כך: 'לימדו אותנו בישיבה – שאם לומדים ללא התלהבות, אין זה לימוד אמיתי. מי שזכה ללמוד רעק"א במתיקות שכזאת, הצליח להצית אש, מבין שאין לו מה לחפש בחוץ. אין שם כלום!".
"אני צריך להכין הרבה רעק"א…", חותם ראש הישיבה את הדיון המרתק, ומבקש מ'המגיד' לשוב לנקודה שבה פסק.
"בואו ונתפוס עוד משהו קטן, עוד הנאה מלימוד הגמרא", הוא חוזר יחד עם התלמידים לתלמודם.
יחד הם מאירים את העולם באור החיים.
(מתוך 'מוסף שבת קודש' אלול תשע"ח)
1/650