יעקב א. לוסטיגמן
ידוע ומפורסם היה בקרב יהודי תוניס דבר גדולת מעלתו של הגאון הקדוש רבי אברהם בן מוסא, אשר בקי היה בכל מכמני התורה, ומופלג בחכמת הנסתר.
ביום מן הימים היה רבי אברהם הולך בדרכים, והנה שקעה עליו השמש בקרבת העיר תוניס. סר רבי אברהם לכפר קטן השוכן בסמוך למקום בו עומדות היו רגליו, והנה בית אכסניה של יהודי תמים וירא שמים ניצבת בפניו.
חרד בעל הבית חרדה גדולה לכבודו של הצדיק שביקש לשהות בבית מלונו, וכיבדו בכל מיני כיבודים, האכילו והשקהו ואף הציע לו מיטה מהוגנת כיאה וכיאות לכבודה של תורה. המארח הנדיב פרש לשנת ליל לאחר יום עבודה מפרך, ואילו האורח הקדוש התיישב על הכר שהונח על הארץ, והחל להגות בתורה הקדושה.
באישון ליל, עת היו הכל שקועים בשנתם, נשמעו לפתע דפיקות רמות על דלת הבית. הבעל מיהר לגשת אל הפתח כדי להבין מה פשר הדפיקות הרמות. מעבר לדלת הכבדה הוא שמע ישמעאלים המדברים בשפתם, וכששאל לרצונם מיהרו להודיע לו כי אם לא יפתח להם את הדלת, הם ימשיכו בניסיונותיהם לפרוץ אותה, עד שיעלה הדבר בידם.
"הגענו הנה כדי לקחת את כל כספך", בישרו לו השודדים בקול מלא רשע ושנאה, "אם תאפשר לנו לעשות זאת ללא עמל וטורח, נשאיר לך את נפשך לשלל, אולם אם תאלץ אותנו להמשיך ולהלום בדלת עד שנצליח לפרוץ אותה, רע ומר יהיה גורלך".
חיוור כסיד ורועד מפחד התייצב בעל הבית בחדרו של רבי אברהם בן מוסא שעדיין שיקע עצמו בלימוד התורה. רבי אברהם שמע את הדברים, ומיהר להרגיע את בעל הבית: "אל דאגה", אמר לו הצדיק, "שומר מצווה לא ידע רע, התייצב וראה את ישועת ה', כי קרובה היא לבוא".
"היש ברשותך מעט ערק למזוג לי לכוסית קטנה?" שאל רבי אברהם את בעל הבית המבועת, "כן בוודאי", מיהר הלה להשיב ועד מהרה הגיש לרב את המשקה המבוקש בידיים רועדות מאימתן של הדפיקות שהלכו והפכו תכופות וחזקות יותר מרגע לרגע.
עצם הצדיק את עיניו ובירך בקול ובמתינות: "ברוך אתה… מלך העולם, שהכל נהיה בדברו". העשיר השיב "אמן" בקול רועד וזקף את אוזניו בהפתעה. הדפיקות הרמות פסקו כהרף עין, קול דממה דקה השתרר מעבר לדלת שסדקים ראשונים כבר החלו להפציע מתוכה.
"רבי קדוש, אכן ראינו בישועת ה', הדפיקות פסקו, והשודדים נעלמו כלא היו", אמר בעל הבית בשמחה גדולה. רבי אברהם השיב אליו את רוחו, והורה לו לשוב ולעלות על יצועו.
עברה שעה והנה שוב נשמעות חבטות עזות מכיוון הדלת. הפעם כבר ידע בעל הבית את אשר יעשה. הוא מיהר לגשת אל הרב ובידיו כוסית עם מעט ערק. שוב עצם הרב את עיניו ובירך בכוונה גדולה על המשקה, ושוב פסקו החבטות והקריאות מעם הדלת.
כך חזר המעשה על עצמו מספר פעמים, כשבכל פעם מנסים השודדים לפרוץ את הדלת, רבי אברהם מברך 'שהכל נהיה בדברו', והללו נעלמים להם, עד הפעם הבאה…
הבוקר האיר והנה נשמעות דפיקות חלושות על גבי הדלת. בעל הבית הציץ מחלון ביתו וראה שלושה ישמעאלים כשכלי פריצה בידיהם השמוטות לצדי גופם, וכתמים של דמים מסאבים את הכתונות שלגופם.
מיהר לגשת אל רבי אברהם, וסיפר לו על אשר ראו עיניו: "חוששני שהללו החליטו להערים עלי ולגרום לי לפתוח להם את הדלת כדי שיוכלו להכות בי באגרוף ברזל ולקחת ממני את כספי ואת חיי", שח בדאגה עמוקה.
אך רבי אברהם עודד אותו לפתוח את הדלת: "הסר דאגה מלבך", אמר לו הרב, "הם לא יעזו לגעת בך לרעה".
הדלת נפתחה והשודדים כאחד כרעו לפניו ברך וביקשו את סליחתו: "בכל פעם שדפקנו הגיע לפתע כח עליון והדף אותנו למרחקים עצומים מביתך", סיפרו לו השודדים בדמעות. "הרגשנו שכח שמימי מעיף אותנו, נפלנו ארצה ונחבטנו שוב ושוב. בתחילה ניסינו את מזלנו פעם אחר פעם, עד שהבנו שאכן זוכה אתה להגנה של כח עליון, ועל כן באנו לבקש את סליחתך ולהתחנן לפניך שלא תעניש אותנו על מעשינו הרעים".
העשיר הבהיר להם כי הכח העליון ששמר עליו היה הצדיק שבירך ברכה בכל פעם כשהם ניגשו לשבור הדלת. והללו מיהרו לפול לפני רגליו של הצדיק ולהתחנן מלפניו על נפשם, לבל ייענשו ממרומים על מעשיהם.
"אתם לא תענשו על המעשה שעשיתם", בישר להם הרב, "אבל זאת בתנאי שתשמרו על יהודי זה מכל משמר, תגנו עליו מפני חבריכם הישמעאלים, ותשתדלו בכל כוחם להיטיב על כל יהודי שתפגשו מכאן ולהבא. והיה אם לא תשמעו לדברים האלו אשר אנוכי מצווה אתכם היום, ענוש תענשו ותקבלו את המגיע לכם על מעשיכם הרעים".
הגזלנים מיהרו להתחייב בפה מלא כי יצייתו להוראותיו של רבי אברהם, ופנו מעמו כשברכיהם נוקשות זו לזו מרוב פחד ובעתה. וליהודים היתה אורה ושמחה.