"ולא הריעותי את אחד מהם" (ט"ז, ט"ו)
הלל לימד את הנוכרי אשר רצה להתגייר את הכלל של "ואהבת לרעך כמוך" לכאורה היה צריך הלל ללמד את הנוכרי כדבר ראשון ויסודי את הכלל של "ואהבת את ה' אלוקיך" וכדברי הגמרא בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר "צדיק באמונתו יחיה" ביארו בספרי החסידות שאי אפשר להגיע לאהבת ה' אם לפני כן אין אוהבים את הזולת כדבעי.
רבי ישראל הגר שכינוהו בעל 'אהבת ישראל' בגלל המיוחדות שבו שהיה אוהב ישראל בכל מהותו, יסופר שהיה נוהג בכל ערב ללכת לטייל בלווית הגבאי שלו. פעם אחת הגיע בדרך טיולו עד בית גביר אחד, מנהל הבנק המקומי, שהיה מן המשכילים ולא היה מחסידי הרבי. כשהגיע לשם דפק על דלת הבית, וכאשר המשרת פתח את הדלת נכנס פנימה והגבאי אחריו הדבר היה תמוה בעיני הגבאי. הוא לא הבין כלל לשם מה נכנס הרבי לבית הגביר, אך לא העז לשאול לפשר הדבר. כאשר ראה בעל הבית את הרבי בא לביתו, חרד לקראתו וקבלו בכבוד הראוי, כי היה מנומס ובעל הליכות.
הגיש האיש לרבי כסא לשבת והרבי ישב במקומו מבלי להוציא הגה מפיו. בעל הבית לא הרהיב עוז בנפשו לשאול את הרבי עצמו לאיזו מטרה הוא בא לביתו, ועל כן פנה בלחישה אל הגבאי ושאלו לפשר הביקור. השיבו הגבאי כי גם הוא עצמו אינו יודע מאומה. אחרי זמן מה של ישיבה בדומיה קם הרבי מכסאו, נפרד מבעל הבית ויצא לדרכו.
בעל הבית הלך, מפני הכבוד, ללוות את הרבי, וליווהו עד ביתו. כשהגיעו לשם והגביר התכונן לחזור הביתה, לא התאפק עוד ופנה אל הרבי: "ימחל לי הרבי על שאלתי, הנה בביתי לא היה זה מן הנימוס לשאול משום מה כבדני בביקורו, אבל עכשיו, כאן, אולי יוכל לבאר לי את סיבת הביקור".
השיב לו הרבי: הלכתי לביתך כדי לקיים מצוה, וברוך השם שקיימתיה. תמה הגביר: "איזו מצוה?" רבותינו אמרו – השיב הרבי, כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע ובכן, אם אשב בביתי וכבודו בביתו, איזו מצוה תהיה, כשלא אומר את ה"דבר שאינו נשמע"? צריכים ללכת לבית האיש שאינו שומע ושם לא לומר לו, ואז תהיה המצוה כתיקונה. וכך עשיתי".
"אבל – אמר לו הגביר – יסלח לי הרבי, יגיד לי את הדבר, אולי אשמע". "לא – אמר לו הרבי – מובטחני בך שלא תשמע".
ככל שהרבי סירב להגיד לו את הדבר, כך גברה הסקרנות של הגביר יותר ויותר לדעת את הסוד, והפציר ברבי שיגלה לו את ה"דבר שאינו נשמע", עד שלבסוף נעתר לו הרבי ואמר לו:
"הנה אלמנה פלונית, העניה המרודה, חייבת לבנק של כבודו סכום כסף עבור המשכנתא של בתה. בימים הקרובים עומד הבית להמכר על ידי הבנק במכירה פומבית ואת האלמנה יוציאו החוצה. חפצתי לבקש מכבודו שימחל על החוב לאותה אלמנה, אבל לא אמרתי לו את בקשתי משום אותה המצוה שלא לומר".
"אבל – אמר הגביר בתמהון – דבר כזה אינו אפשרי. הלא החוב אינו חוב פרטי שלי אלא של הבנק, ואני אינני אלא מנהל של הבנק, אבל אינני בעליו, והסכום הוא של כמה מאות רייניש. ואם כן…", "הלא הוא הדבר אשר דברתי, שלא תאבה ולא תשמע" – אמר הרבי. במילים אלו סיים הרבי את השיחה ונכנס לביתו, והגביר אף הוא הלך לביתו. אבל, הדברים נכנסו כחץ ללבו של הגביר ולא נתנו לו מנוח עד שלבסוף הכניס מכיסו את כל החוב של האלמנה לקופת הבנק. והאלמנה נשארה בביתה.
* * *
אהבת ישראל של הרב מפונביז'
סיפר ת"ח אחד ביום שישי הלכתי במעלה גבעת הישיבה והנה עיניי רואות את הרב מפוניבז' הולך ועמו שני ילדים שמראה פניהם לא היה כשל ילדי העיר כשראה אותי הרב אמר לי שהוא הולך להראות לילדים את מוסדות הישיבה ניחשתי לפי מראה הילדים שהם בני גביר שכנראה הוא מתומכי הישיבה ולאות הכרת תודה טורח הרב להראותם את פרי נדבת אביהם הנכבד, טרחה שוודאי תארך זמן רב מאד מיד הצעתי לרב שאני אלך במקומו. לאחר שהפצרתי נענה הרב והסכים שאלך במקומו.
כך עשיתי. סובבתי עם הילדים בכל מוסדות הישיבה הם שאלו והתעניינו בכל פרט ופרט ואני הסברתי להם בסבלנות ואדיבות רבה, לאחר סיבוב שערך כשעתיים חזרתי אל הרב כדי לומר לו שקיימתי את רצונו והראתי להם את בנייני המוסדות כעת לאחר שכבר עשיתי שליחותו שאלתי את הרב מי אלו הילדים, אינני יודע השיב הרב, הם באו לחופשת קיץ בבני ברק וביקשו לראות את בנייני המוסדות ושמחתי להראותם. עד כאן מגעת האהבה אל ילדי ישראל.
רבי אלחנן ווסרמן עוזר לילד
אותו גאון ישראל וקדושו, רבי אלחנן ווסרמן היה נוהג כך לילדים שבשכונתו, גר ילד קטן כבן ארבע שלאהבתו 'לקופסת גפרורים' לא היה קץ, רבי אלחנן הרגיש בזה, ואמר לו שמדי פעם יכנס לביתו, ויאסוף עבורו קופסאות גפרורים ריקים, ולא אחת ביקש רבי אלחנן מתלמידיו, שקופסאות ריקים יתנו לו, ולא הבינו התלמידים לאיזה צורך, אך חזקה עליהם פקודת רבם, ובבית רבי אלחנן היה מתערם 'קופסאות' על גבי 'קופסאות', והילד היה נכנס, 'רבי אפושקאלע'… (קופסה) רבי אלחנן אמר לו, 'אפושקאלע… פושקאלאך גאנצע האב איך פאר דיר…' (קופסאות שלמות יש לי עבורך)
אותו קדוש ישראל שהיה מצטער כל יום על השניות שצריך לקשור נעליו, לא הצטער כלל על בקשת הפושקאלאך של הילד…
מתוך הספר (מידות והנהגות טובות)
2/615