"וְאֶת הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה" (שמות כ"ו, א')
חג הסוכות ממשמש ובא, צל קדושת הסוכה מתפשט וכובש אחריו את היקום כולו. קולות פטישים הולמים בחדוותא דמצווה, קרשים בכל הגדלים והצורות נגררים בכל פינה. אף אל הבית שבקצה סמטת חנן הגיעו שניים מנכדיו של הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצוק"ל לבנות בעבורו את סוכתו.
ישב רבינו בחדרו ועסק בתורה, ייגע את מוחו בהבנת דברי הגמרא הקדושה, וקולו התרונן ברחבי הבית. שני הנכדים עסקו בעבודתם. קולות המולה מילאו את חלל הבית, ונתערבבו קול הלמות הפטישים בקול הלימוד המרנין. יחדיו עלו השמימה כקרבן כליל ועולה, ולא הפריעו קולות הבניה, וגרירת הקורות והדפנות, את קול ניגון הלימוד במאומה.
סיימו השניים את עבודתם וניגשו אל חדרו לברכו לשלום. עמדו קרוב אליו, ולא שם לב לנוכחותם, נתקרבו עוד, הזיזו כיסא או שניים, או אז הרים את עיניו, ראה אותם ופטרם לשלום.
נסתיים זמן הסדר הקבוע, והגיע הזמן הקצוב לאכילה החפוזה. הרים רבינו את עיניו והופתע. סוכתו עומדת מול עיניו, מתנוססת על תילה בשלמותה.
"אה, בנו סוכה?" הפטיר לעצמו.
כה שקוע היה בלימודו, עד כדי איבוד החושים. קול הקדיחה והמולת המלאכה לא הגיעו לאזניו.
•••
היה זה יום שגרתי בביתו של רבינו. ישוב היה על כסאו, ראשו שקוע בגמרא והיא ממלאת את כל הוויתו.
במטבח התקלקל הכיור, מים דלפו מצדדיו והוא נזקק לתיקון דחוף. בני הבית הזעיקו בעל מלאכה שיתקן את הכיור הדולף. הגיע בעל מלאכה עם ציודו הנלווה, והחל לעשות את מלאכתו. כשהחל לקדוח עם המקדחה בקיר התעוררה בעיה, רבינו שקוע עתה בעיונו, יתכן שקול רעש הקידוח יפריע את לימודו.
החל בעל המלאכה במלאכתו, קדח בעדינות, ניסה להמעיט מעוצמת הרעש כדי לא להפריע לקול הלימוד הנעים המתנגן בחלל הבית. עד מהרה ראו כולם שאין כל צורך במאמצים, רבינו שקוע בלימודו ואינו שומע מאומה. עסק העובד במלאכתו שעות רבות, קדח והקים קול רעש גדול, גרר את הכיור הישן, והביא חדש תחתיו, והיה הבית מלא בפסולת והמולת מלאכה רועשת.
כיון שנסתיים ה"סדר" והגיע זמן התפילה, קם רבינו ממקומו, יצא מחדרו וראה את ההמולה והלכלוך. הוא תמה והתעניין לרגע לפשר הדבר, הראו לו את כיור המטבח הדולף וסיפרו לו על החלפתו בחדש. רבינו, ששמע זה עתה לראשונה שמשהו קרה בבית, הסתכל על הכיור והפטיר: "אה, החליפו כיור? זייער פיין!" [טוב מאד!]
בני הבית עמדו נדהמים. קול רעש שהדהד עד קצה הרחוב, הרעיש כאן במלא עוצמתו. הבית היה מלא בהמולת מלאכה, ואילו רבינו, שקוע היה בלימודו, ולא שמע ולא ידע מאומה.
הלא רק עתה התיישבתי ללמוד
היה זה בליל שבת, רבינו קם בשעה הקבועה ללימודו בעיצומו של ליל, בעוד היקום כולו נם את שנתו, והשקיע את עצמו כליל בתורה הקדושה. ניגון הגמרא וקדושת שבת המלכה חברו יחדיו למראה הוד שאין כמותו עלי אדמות.
מתיקות הלימוד הדהדה היטב, שיטות הראשונים ודעות האחרונים נפרשו במלוא בהירותם. רבינו ישב עם עצמו ולמד בקול וברעננות כבחור צעיר, הסביר לעצמו את דברי הגמרא כאילו ישב לצדו חברותא. השעות חלפו ביעף, ויהיו כרגעים אחדים באהבתו את התורה.
שעת לפנות בוקר הגיעה, רבינו זקוק היה לצורך בריאותו לשתיה מרובה, והנכד השומר בתורנות על הסב הגדול, ועומד הכן לשמשו, הכין עבורו כוס קפה, בשעה היעודה כמקדמת דנא. בחרדת קודש הגיש את הכוס אל השולחן.
רבינו הרים את מבטו, התבונן בו כאינו מבין ושאלו: "מדוע הקדמת להכין את הכוס? הלא רק עכשיו התיישבתי ללמוד?"
תוך שהיה שקוע בעיונו כליל, לא שם לב שעברו כבר כמה וכמה שעות!
התעמקות בשניים מקרא ואחד תרגום
אם סבורים אנו שהתעמקותו של רבינו בתורה, עד שלא חש בסובב, התרחשה רק כשהוא שקוע בסוגיה עיונית, הבה נסכית ונאזין לתיאורו של חתנו הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א:
כשנכנסתי פעם לביתו של מו"ח, ראיתי שהוא עוסק ב'שניים מקרא ואחד תרגום'. והנה על כח עיונו המופלא של מו"ח כשעסק בש"ס ופוסקים, לא צריך להאריך בדיבור. הראיה הברורה ביותר לכושר העיון הנדיר שלו היא מתוך העובדה שכאשר ישב ועיין בסוגיה פלונית, אי אפשר היה להוציאו לעולם מהריכוז העצום בו הוא נמצא. אפשר היה לעמוד לידו משך שעות והוא אפילו לא שם לב לכך.
ואני לתומי חשבתי שכאשר מו"ח עוסק ב'שניים מקרא', אין הדברים כך, וכח העיון שלו במקרה זה לא כל כך גדול. שהרי אחרי הכל מדובר 'רק' ב'שניים מקרא'… אבל, המחזה שנגלה לנגד עיני באותה שעה היה בבחינת 'מאה עדים' לאהבת התורה המופלגת המוטבעת בנפשו של רבינו. עשר דקות תמימות עמדתי לידו והוא לא הרגיש בי, אלא המשיך לעסוק ב'שניים מקרא'.
ומה שהפליא אותי יותר מכל היתה העובדה שבאותו שבוע עמדו בפרשת 'פקודי', החוזרת על ענייני המשכן, שנאמרו כבר בפרשיות תרומה ותצוה. והנה שומע אני את מו"ח חוזר על הפסוקים העוסקים בקלעי החצר, בעמודים ובאדנים, ובמסך לשער החצר, המיתרים והיתדות, והקול מתנגן מפיו בנעימות שאי אפשר לתאר!
אני עומד וממתין שמו"ח יבחין בי, אבל הוא ממשיך להתרונן בלהט על מיתרי החצר ויתדותיה, והמילים יוצאות מגרונו בחשק אדיר שכזה, בתאווה ובתשוקה, בערגה ובכיסופין לנותן התורה. ופלא הפלאים היה, שבמשך כל אותן עשר דקות למד מו"ח פסוקים ספורים בלבד! הדבר היה אצלי בבחינת הבלתי יאמן, ותמהתי מה הוא מכוון באותם פסוקים שכבר נקראו בפרשיות הקודמות… הלכתי לחפש במפרשים בפרשת 'פקודי', כדי לבדוק האם יש שם עניינים נשגבים שעליהם נסובה מחשבתו של מו"ח, ולא מצאתי משהו מיוחד לא ברמב"ן ולא ב'אור החיים' הק'.
ומו"ח ממשיך להתנגן, וכולו אש-להבה. כי מי שמעריך ומחשיב את התורה, יודע את ערכה של כל מילה בתורה, גם אם תהיה זאת מילה בפרשת 'פקודי'.
כל מילה היא קודש קדשים.
(מתוך 'גדולה שמושה')