"הגיע אלי חולה שכל המערכות בגופו קרסו, מצבו היה אנוש ונותרו לו רק מספר ימים לחיות. אמר לי הרופא: 'החלטתי בעצמי לנסוע אל רבי משה פיינשטיין לשמוע  את דעתו'. כששמע את הדברים, זלגו עיניו של רבי משה דמעות. במשך קרוב לעשרים דקות ישב ובכה"

"מָה ה' אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה'…" (דברים י', י"ב)

"וידוע מה דרשו חז"ל (מנחות מ"ג, ב') מן הכתוב הזה: שחייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, שנאמר: 'מה ה' אלוקיך שואל מעמך', אל תקרי 'מה' אלא 'מאה', כלומר מאה ה' אלוקיך שואל מעמך" (רבינו בחיי).

על סגולת אמירת מאה ברכות בכל יום, כתב הטור (אורח חיים סימן מ"ו) בשם רב נוטראי גאון, וזה לשונו: "כי בכל יום היו מתים מאה נפשות מישראל, ולא היו יודעים על מה מתים, עד שחקר והבין ברוח הקודש, ותקן להם לישראל ק' ברכות". ובלבוש (שם ס"א) הוסיף: "שהיה מפני שלא היו משבחין ומברכין כראוי לה' יתברך, על כל טובותיו שהשפיע עליהם".

על חשיבות אמירת הברכות בכוונה, היה אומר רבי יהודה צדקה זצ"ל: יהודי שחי כשבעים שנה, יכול לכאורה להגיע בימי חייו לכדי שניים וחצי מיליון ברכות, אבל רק לכאורה. הבה נראה, כאשר מגיע אדם לבית דין של מעלה, לאחר שמלאו ימיו ושנותיו, מגיעים קרונות ענקיים, ובהם מיליוני הברכות שאמר אדם בימי חייו. מה רב ועצום כוחן לזכות את האדם בדין, כמה יכולות הן לעזור ליהודי הניצב בפני בית דין של מעלה!

אבל כאשר מתחילים להוציא את הברכות מן הקרונות ולעמוד על טיבן, מתברר שרבות רבות מהן אינן יכולות להועיל, כל אלו שנאמרו בחצי פה, במהירות רבה, ללא כוונה, ללא מחשבה, ללא תחושת הודיה. כל אלו שספק נאמרו ספק לא נאמרו, שהתעסקו בדברים אחרים בשעת אמירתן, כל הברכות הללו ניצבות מבוישות. כאשר בוררים את הברכות שנאמרו בכוונה הראויה, בשמחה ובדבקות בה', מוצאים רק כמה ברכות. בשביל כמות כזאת של ברכות, אין צורך בקרונות, די בכמה שקים…

בעודנו כאן בעולם העשייה, עוד היכולת בידינו למלא קרונות, ולדאוג לכך שה"סחורה" תהיה אכן משובחת!

● ● ●

כתב בעל "יסוד ושורש העבודה", וזה לשונו: "מעיד אני על עצמי, שנזהרתי מאד מאד לחנך בברכות הנהנין ושאר הברכות, אף שלא היו יכולין עדיין לדבר כראוי, וברכתי עמהם בעצמי על כל אכילה ושתייה, גם ברכת המזון. ומדבר זה היה לי התענוג יותר מכל התענוגים שבעולם, שגרמתי בזה נחת ליוצרינו ובוראנו יתברך ויתעלה".

בספר "רפואה והלכה" מובאת תשובתו של רבי משה פיינשטיין זצ"ל, ובה הוא מבאר את מעלתן של הברכות. וכך מספר המחבר: "פגשתי רופא דתי, שעלה ארצה מארה"ב, שאלתי אותו על הרקע שהביאו לחיות כיהודי, והוא סיפר לי דברים כהוויתם, מה חולל בו את המהפך בחיים: 'הגיע אלי חולה שכל המערכות בגופו קרסו, מצבו היה אנוש ונותרו לו רק מספר ימים לחיות. הרופאים הבכירים העריכו שבניתוח מסובך ומורכב, ניתן להותירו עוד כמחצית השנה בחיים. הניתוח היה יקר מאד, וגם מנת הייסורים הממתינה לו היתה גדולה מאד. הצגנו את הבעיה בפני המשפחה, והמתנו להכרעתה. ביקש החולה עצמו, שהיה מתלמידי רבי משה, להפנות את השאלה לרבו'.

"הוסיף הרופא: 'החלטתי בעצמי לנסוע אל רבי משה לשמוע ממקור ראשון את דעתו. הגעתי אל רבי משה והצגתי לפניו את ההתלבטות הקשה. כשמעו את הדברים, זלגו עיניו של רבי משה דמעות. במשך קרוב לעשרים דקות ישב ובכה. שנים לא שמע אודות תלמידו זה, וברגע שנודע לו מצבו הרפואי, בכה ללא הפוגה. 'מה לעשות?', היתה השאלה. ביקש רבי משה שהות של יום לחשוב ולהחליט. למחרת הורה לבצע את הניתוח, באומרו: 'אנחנו נתפלל לרפואתו ונבקש בשבילו שנים ארוכות', והוא הוסיף והסביר, 'חצי שנה הוא יזכה לענות אמן על מאה ברכות, מלאך יווצר מכל אמן, כל מלאך יצטרף לפמליה של מעלה ללמד עליו זכות'".

● ● ●

אל רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל,  הגיע תלמיד חכם מופלג שהיה חולה מסוכן לא עלינו, ושאלו במה להתחזק כדי לעורר רחמים על עצמו בעת צרתו. אמר לו רבי שלמה זלמן: "אמנם איני ראוי להגיד לאחרים, אבל אומר לך מה אני הייתי עושה אילו הייתי במצב דומה: אני הייתי מחזק את עצמי באמירת מאה ברכות, שתהא אמירת 'ברוך' כמו שצריך, ואמירת 'אתה' כראוי, וכן אמירת שם ה' בכוונה הראויה. אם אצליח בזה, הרי זה עבורי החיזוק הגדול ביותר".

אותו תלמיד חכם הוסיף וסיפר, שבשעה שאמר רבי שלמה זלמן את הדברים הנ"ל, נעשו פניו בוערות כאש. עוד העיר, שרבי שלמה זלמן היה אז בשנת חייו האחרונה, ואף על פי שהיה ידוע שבמשך כל ימי חייו, בירך את כל הברכות בכוונה עצומה, ואנשים היו באים להאזין לברכותיו, בכל זאת היה מוסיף חיזוק על חיזוק בזה עד סוף ימיו, משום שאין שיעור למדרגות של כוונת המח והלב בברכות.

(מתוך "להתענג בתענוגים")