בפרשתן (פרק לב) נאמר בארוכה כל 'פרשת בני גד ובני ראובן', שבתחילה ביקשו 'אם מצאנו חן בעיניך יתן את הארץ הזאת לעבדך לאחוזה אל תעבירנו את הירדן' (פסוק ה) ולאחר שהוכיחם משה 'האחיכם יבוא למלחמה ואתם תשבו פה (פסוק ו) וכו' אמרו (טז-יח) 'גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו, ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל… לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו', על כך השיב להם משה (כ-כב) 'אם תעשון את הדבר הזה, אם תחלצו לפני ה' למלחמה ועבר לכם כל חלוץ את הירדן לפני ה', עד הורישו את אויביו מפניו, ונכבשה הארץ לפני ה', ואחר תשבו… והיתה הארץ הזאת לכם לאחזה לפני ה'. שוב ענו ואמרו בני גד וראובן (כה-כז) 'עבדיך יעשו כאשר אדוני מצוה… ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה' למלחמה כאשר אדוני דובר', עד כאן לשון הכתוב.
וכל המעיין בפסוקים אלו יתמה, אם כבר אמרו אנחנו נחלץ חושים, מדוע הוצרך משה לחזור שוב על כל דבריהם, והיה יכול לומר להם בקצרה שאכן רק בתנאי זה תקבלו את עבר הירדן, והקושיא תגדל שבעתיים לאיזה צורך חזרו בני גד וראובן שוב על כל דברי משה, ולא אמרו שמקבלים על עצמם ותו לא, והדבר אומר דרשני.
ומיד 'תיקנו' את דבריהם, לכן חזרו ואמרו כמו שהם עומדים בראשית דבר – ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה', ולא די בזה, אלא משה רבינו חזר ואמר כן לפני כל 'ראשי המטות' ב'תנאי כפול', אם יעברו בני גד ובני ראובן אתכם את הירדן כל חלוץ למלחמה לפני ה'. כי אכן זה סוד ההצלחה, לזכור בכל דבר וענין שהכל בידי ה', מידו הכל ומידו נתנו לו.
גם כשהאדם שרוי בעת חשיכה, אם יזכור "שם ה'", שידע שכל הקורות עמו מיד ה' באו אזי תזרח עליו השמש. וכאמור בפרשתן (ל ב) "וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר ציווה ה' ", וביאר הרה"ק מחמעלניק זי"ע (הובא בארץ החיים להגר"ח ליבערזהאן מערכת אות א') כאן למדנו, שבשעה שרואים אדם מישראל שדרך הצלחתו נוטה למטה ('מטות' מל' נוטה, וגם רומז למי שיורד 'מטה מטה') לא יזעף ליבו ולא יאבד אמונתו בה', אלא יקבל את הכל באהבה ושמחה, ויאמר זה הדבר אשר ציווה ה' – כך גזרה חכמתו יתב"ש.
וידע נאמנה שכל מה דעביד רחמנא לטב עביד, ויברך על הרעה מעין הטובה בשמחה. ומסיים הרה"ק מחמעלניק זי"ע וכאשר יעשה כך אני מבטיחו שיעלה על במתי ההצלחה אי"ה (יש שביארו, 'ראשי המטות', מלשון 'נטייה', וכלומר ש'ראשי המטות' הוא גופא הדבר אשר ציווה ה', כי התכלית הוא להטות ולכופף עצמו 'א בייג' מתוך הכנסה אל הקב"ה.)
סיפר הרה"ח ר' יוסף מאיר זיידל ז"ל (שהיה דר במקסיקו) שזכה להיות ב'שולחן' (טיש) האחרון שערך הרה"ק ה'אמרי אמת' זי"ע בפולין קודם המלחמה. ובאותו טיש חילק הרב שיריים לכל קהל הקודש, ולר' יוסף מאיר לא נתן ולא ידע רי"מ את נפשו מדוע 'מדלג' הרבי עליו ואינו נותן לו מה'שיריים', משנגמר הטיש פנה אל הגה"ח ר' גד'ל – כן קבלת, לא קבלת, העיקר שהרבי חשב עליך… מה עלה בסופו של דבר, שכל אותו השורה שיקבלו שיריים מהרבי נתעלו לשמי מרום תוך זמן קצר- בימי המלחמה ה"י, וחסיד זה היה היחידי מביניהם שנשאר בחיים.
וללמדנו, פעמים שנראה לו לאדם שהוא מרוחק – איש איש בדיליה ברוח או בגשם, והוא מרגיש שכביכול 'דילגו' עליו מן השמים- לכולם יש פרנסה ורק לו לא נתנו, לכולם יש בנים ובנות ולא לו, לכולם יש נחת מיו"ח ואילו הוא נשאר מאחור וכו' וכו' עליו לדעת, א. 'העיקר שהקב"ה חשב עליך', ב. בוודאי כל זה אינו אלא לטובתו השלימה להחזיקו ולהחיותו.
פעם בישר אחד ממקורבי הגה"ק החזו"א זי"ע לרבו שנולד לו בן למזל"ט, וכה אמר לו 'מגיע לי (ס'קומט זיך מיר א)מזל טוב', חזר החזו"א על דבריו בנימת הערה 'מגיע לך… מגיע לך… כאומר, הרי הקב"ה אינו חייב מאומה לא לך ולא לאיש מבני עולם (מעשה איש, ח"ב מערכת 'אמונה וביטחון').
וכבר אמר אחד מגדולי דורנו, הנה אנו אומרים 'אמת מלכנו אפס זולתו', הכל יודעים ומאמינים ש'אמת מלכנו', אבל כל אחד שואל 'היכן אני בתמונה' (וואו בין איך אין ד'בילד), תשובתו 'אפס זולתו'- אינך נמצא כלל בתמונה הכל רק מלכנו בלבדו.
כי כך הוא דרכו של אדם – לב טיפש ונשחץ – אם לא ישריש בקרבו את האמונה לזכור בכל עת כי אין לו משלו מאומה והכל מן שמים, הרי מיד כשימלאו אסמיו שבע כבר ישכח ויביט על כל קנייניו כ'שלו', ואוי למי שיזכירנו כי עד לאחרונה (או יותר) היה כאחד העניין (ואז הכיר היטב כי הוא זקוק בכל רגע לחסדי שמים), ידועה המליצה מעשה באיש עני ואביון שהיה דר בקצה היער בבית נוטה ליפול, פעם הציע לו אחד מידידיו בעל חנות שיקנה אצלו 'כרטיס להגרלת הלאטער"י"' (לוטו) אמר לו העני וכי שוטה אתה, כשנקלע לידי באיזה דרך 'שווה פרוטה' אקנה בה מעט לחם לעוללי הרכים ולא כרטיסי הגרלה.
ריחם עליו ידידו והציע לו את דמי ההגרלה כהלוואה שאם ירוויח בלוטו ישיב לו את ההלוואה. ואכן, באישון ליל ראה הידיד שעני זה זכה באלפי זהב וכסף… מיד החיש פעמיו לבית העני שכבר ישן היה בעמקות נפלאה להודיעו על ה'זכיה' הגדולה שנפלה בחלקו שנעשה לעשיר העיירה, בלב מלא התרגשות דפק על הדלת – תחילה בדפיקות שלוות ושקטות, משלא נענה דפק בחזקה ביידעו שוודאי רצון בעה"ב שיקיצנו משנתו להודיעו בשורה טובה זו.
עד שבשעטו"מ ניעור הבעלים, ניגש את הדלת ב'בגדי שינה' פתח סדק צר בדלת, ושאל את האורח מה רצונך… ענה לו ידידו 'רציתי לבשרך כי זכית בהגרלת הלוטו'.. תוכ"ד נשתנה קולו של בעה"ב והחל גוער בו, ממילא כל בני העיר אינם יודעים מכם, אבל אתה הרי יודע כי הנני 'עשיר העיירה', וכי כך נוהגים ב'חוצפה' כזאת לדפוק בבית העשיר באישון ליל.. ותוספת דברים אך למותר, כי כאן נראה תכונותיהם הנוראות של בני האדם (אם אינם מתקנים מידותיהם), עדיין יושב הוא בביתו הרעוע המט ליפול, וכבר 'שכח' הכל, והינו גוער במי שבא להיטיב לו ולבשר לו 'בשורה טובה' אודות עשירותו.
ידוע שרבי ישראל סאלאנטער זי"ע הקים את 'בית המוסר' משום מעשה שהיה, וזה דבר המעשה, שני ידידים היו שלפרנסתם שמשו כסנדלרים פשוטים, והיו מרוויחים בקושי את מטה לחמם. עבור ימים ואחד מהם עלה לגדולה והתעשר עושר רב, במרוצת הזמן נתעלה ונתגדל שמו של העשיר ונתמנה ל'ראש הקהל' עד שכבר שכחו הכל (וגם הוא עצמו) מעניותו לשעבר… ויהיה היום, ו"ראש הקהל" שידך את בנו עם בתו של רב העיירה, שמחת הנישואין נערכה ברוב פאר והדר במעמד רבנים וקהל רב לכבודו של עשיר דנן, כל זה היה לצנינים בעיניו של רעהו שנשאר בסנדלריותו ועניותו, הלה שכולו אכול קנאה היה החליט לעשות מעשה…
בעמוד החתן והמחותנים תחת החופה ניגש אל ה'עשיר' הושיט לפניו 'נעל' ושאלו האם יוכל מע"כ לתקן לי נעל זאת, כאומר… לא ישכח מר ש'בעצם' אינו אלא סנדלר פשוט, כמוני כמוך… כשמוע העשיר בקשה זאת, מתבייש בושה וכלימה 'וכדי בזיון וקצף', ונפל ארצה מתעלף, ובאותו מעמד נפח את נשמתו והשיבה ליוצרו מרוב צער וכלימה. באותה שעה עמד רבי ישראל ויסד את בית המוסר ללמד את בני ישראל עבודת המידות כיצד.
היה אומר הגר"ח רבי נטע ציינווירט זצוק"ל, העולם סוברים שהטעם לפתיחת 'בית המוסר' היה כשראה רבי ישראל 'השחתת המידות' של העני עד היכן היא מגעת… אך לא כן הוא, שהרי 'השחתה' כזו נדירה היא למאוד, ואין חוששין לדבר שאינו מצוי. אלא סיבת הדבר היא מחמת העשיר דווקא, מדוע איבד עשתונותיו, ולא יכול היה לסבול מעט בושה – עשירות יש לך, כבוד יש לך, לראש הקהל נתמנית. גם בנחת זכית, השתדכת עם הרב, וכשכל כך היטיב ה' עמך, מה לך מתעלף בשל אמירה מטופשת של העני המסכן… אדרבה עליך לקחת את הנעל מידו ולרקוד עמה, בהודאה לה' שהרים אותך מאשפתות… מדוע הספקת לשכוח לגמרי ממצבך הקודם…
כתב הרה"ק מקאמרנא זי"ע (בחומש היכל הברכה) על הפסוק בפרשתן (ל ג) 'לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה', שהוא מלשון 'מייחל' ומקווה, ואמר הכתוב 'לא יחל דברו'- היינו דיבורי תפילה, שלא יהיה מקווה שתפילתו תפעל פעולה, אלא יגש אל התפילה בדרך וודאות – שבוודאי ככל היוצא מפיו (בתפילתו) יעשה הקב"ה, ואפילו היוצא מפיו בסתמא – ללא דביקות אלא אמירה בעלמא גם זאת יעשה הקב"ה.
וכה זעק הרה"ק ה'ברכת אברהם' זי"א (בתוך כדי אמירת פרק צ"א שבתהילים 'יושב בסתר' וכו' לאחר הדלקת נר חנוכה), 'יקראני ואענהו', דוד המלך מגלה את אוזנו, שהקב"ה עומד ומכריז, 'יקראני ואענהו', רופט מיר און איך וועל אייך ענטפרען, און פארוואס ענטפערט עד נישט, וייל מ'רופט איהם נישט'… (בתרגום-) בני אהובי, קראו אלי ואענה אתכם, אמלא כל רצונכם לטובה, ומדוע נראה לפעמים שאינו 'עונה' כי אכן אינו קורא אל ה'. ואין הכוונה שאינו 'מתפלל' כלל… אלא אף אם מתפלל אך אין זה מתוך הכרה וההרגשה כי רק על ידי התפילה תגיע אליו הישועה, דוגמת המבקש טובה מחברו באופן שרק בידי חבר זה היכולת לעזרו.
פעם נסע הגה"צ רבי יהודה לייב קאסטלניץ זצוק"ל (אביו של הרה"ק הרמ"ח סלאנים זי"ע), מטבריה לחו"ל את בית רבו הרה"ק ה'דברי שמואל' זי"ע והיתה הנסיעה קשה ומשברת עצמות, תחילה היה נוסעים ביבשה מטבריה ועד חיפה, משם הייתה הנסיעה בדרך אניה בלב ים עד לאודסה, ומשם שוב ביבשה ברכבת הקיטור עד לגרונדא, ומשם לבית הרבי. אחר כל טלטולי הדרכים הגיע רי"ל בשעטומ"צ לחצר הקודש והסתופף בצילא דמהימנותא תקופת זמן כשהוא נהנה מזיו השכינה…
בדרכו חזרה על הרכבת מגרונדא לאודסה והוא זקן וחלוש, ומתייסר בייסורי חולי מעיים הרגיש רי"ל כי גברו ייסוריו למעלה ראש ואי אפשר לו לסבול, והיה גונח ונאנח מרוב ייסוריו, נתיישב לצידו יהודי נשוא פנים שניסה לשאלו מיהו ומה מעשיו, ומדוע היה גונח כ"כ, משראה היהודי כי ייסוריו קשים ומרים פסק מלשאלו שאלות מיותרות, ורק אמר לו 'ווארט' מצדיקי אמת, הנה כתיב (תהילים פט כז) 'הוא יקראני אבי אתה, קלי וצור ישועתי', כי הנה בכל מצב שיהודי נמצא בו, אם יעורר בקרבו לדעת כי הקב"ה הוא אביו אוהבו ומתוך כך יבוא לקרוא – הוא יקראני אבי אתה – בזעקת 'טאטע'ניו העלף' (אבי אבי עזור לי והודיעני), אזי קלי וצור ישועתי – יחיש לו הקב"ה ישועה שלימה במהרה (ותתהפך מידת אלוקים – הדין לרחמים וישועות).
הדברים נכנסו בליבו של רי"ל והחל זועק מקירות לבבו טאטע'ניו העלף, ומיד שככו כאביו וכל ייסוריו נמוכו כלא היו… וכן נמשך כל זמן נסיעתו ברכבת- במשך 'מעת לעת' שלם. ואך עלייתו על האוניה היתה בדרך פלא, שלא ידע איך ישא בעצמו את כל חבילותיו ומטלטליו מהרכבת לאניה, והנה הצץ לנגדו נער שסייע בעדו להעביר את כל החפצים ללא בקשת תמורת ממון, אך על האניה חזר כל עת הנסיעה טאטע'ניו העלף… טאטע'ניו העלף… והיה רי"ל מספר כי מעולם לא הייתה לו נסיעה בלב ים קלה כאותה נסיעה, הים היה רגוע מבלי רוחות סערה, ומשהגיע לחיפה וירד מהאניה על היבשה מצא מיד נער ישמעאלי שלקחו בפרדו לביתו בטבריה, וכל אותה עת ישב רי"ל וחזר בעצמו 'הוא יקראני' אבי אתה – טאטע'ניו העלף שתהיה הנסיעה כראוי ובנקל'… וכל הטובות הללו עבור קריאתו 'טאטע'ניו העלף' שוב ושוב, ומשבאו קרא הערבי לעומת 'מקבלי הפנים' הבאתי לכם את ה'טאטע'ניו' שלכם…
(קטעים מלוקטים מתוך באר הפרשה – מטות תשע"ט)
