הגבאי שלא יכל להישאר אדיש מול הזעקות האיומות, חזר והוציא נר נוסף והניח ליד תשעת הנרות הדולקים, לעילוי נשמת הנער חיים בן רבי צבי…

הרב ישראל מאיר שושן

"וְשָׁרַץ הַיְאֹר צְפַרְדְּעִים וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ" (שמות ז', כח')

בפרשת השבוע מסופר על הצפרדעים שנכנסו לחדרי משכבם של המצרים, למיטותיהם למשארותיהם…
במסכת פסחים מספרים לנו חז"ל הקדושים על חנניה, מישאל ועזריה שקפצו לכבשן האש ומסרו את נפשם. מה היה הכח המניע, שדחף אותם למסור נפש ולקפוץ לכבשן האש? נשאו קל וחומר בעצמם, מן הצפרדעים במצרים.

צבא הצפרדעים התחלק לפלוגות. כל פלוגה קבלה פקודה. היו פקודות נעימות לביצוע, כמו להכנס למיטה של פרעה, אך היו מקומות קשים לביצוע, כמו תנורי המטבח. הצפרדעים לא היססו, הם קיבלו את הפקודה "ובתנוריך", וכביכול אמרו: "ריבונו של עולם, הורית לנו להכנס לתנורים – באש ובמים נעבוד אותך!" וחיש קפצו אל תוך התנורים הלוהטים.

אמרו לעצמם חנניה, מישאל ועזריה: "הצפרדעים מסרו נפש – אנו, על אחת כמה וכמה…" וקפצו אף הם לכבשן האש.
כותב המלבי"ם: אלמלא ניתנה תורה – היינו לומדים גזל מנמלה, צניעות מחתול ועוד. כל בעל חי מעביר מסר. רץ כצבי, עז כנמר – כל גן החיות מלמדנו מוסר…
את המסר של מסירות נפש מלמדת הצפרדע.

בתוך כל יהודי ויהודי קיים כח אדיר של מסירות נפש, בדומה לצפרדע.

ברוסיה היתה עיירה יהודית עם קהילה מכובדת. בעיירה היו כל הצרכים היהודיים, בית הכנסת, מקווה, חיידר ועוד. כשהיה המגיד הירושלמי הרב יעקב גלינסקי זצ"ל צעיר לימים, סיפר לו רב העיירה הישיש, שבהיותו ילד גרו בעיירה כ500 משפחות, מתוכם 300 משפחות נוצריות
ו200 משפחות יהודיות.

רדיפות הנוצרים ועלילות הדם, שהיו נחלת היהודים באירופה באותה תקופה, לא פסחו גם על העיירה הרוסית הקטנה. ביום בהיר אחד, בין מנחה למעריב, כשהיה בית המדרש מלא במתפללים – פרצה המשטרה הנוצרית, ותפסה עשרה יהודים כשרים – כבני ערובה.
העצורים הובאו למנזר, ששכן קרוב לבית הכנסת. תנאי דרקוני הוצב בפניהם: אם תוך שלושה ימים תסכימו לטבול לנצרות, ר"ל – תשוחררו, ואם לאו – תוצאו להורג!!
הקהילה שהיתה כמשפחה אחת, הוכתה בהלם, אבל ירד על בתי היהודים.

"ביום השלישי", מספר רב העיירה, "כשהלכתי ברחובות היהודים, גיליתי מודעות ענק המזמינות את כל יהודי העיר, גברים נשים וטף, לעצרת תפילה ענקית שתתקיים בבית הכנסת, כ-3 שעות לפני מועד פקיעת האולטימטום.
הייתי אז ילד בחיידר. הגענו לעצרת התפילה, בכל פינה ישבה כיתה אחרת עם רבם, בחורי ישיבה קטנה, בחורי ישיבה גדולה, אברכי כולל, חייטים, סנדלרים, זקנים. בית הכנסת היה מלא עד אפס מקום.
עזרת הנשים גם היא היתה מלאה, אימהות, סבתות, נערות וילדות, כולן הגיעו, ממש כמו ביום כיפור בשעת תפילת נעילה.

רב העיירה התעטף בטלית, נעמד ליד ארון הקודש הפתוח, ופתח בדבריו: "רבותי, התאספנו פה היום, כי בעוד שלוש שעות יעמידו את עשרת האחים שלנו במבחן, בנסיון של 'ואהבת אל ד' אלוקיך… בכל לבבך ובכל נפשך', אפילו נוטל נפשך. הבה נתפלל עליהם, שיהיו להם כוחות הנפש והעוז לעמוד בניסיון, וחלילה לא לטמא את נשמתם הטהורה. שיזכו להישאר בקדושתם וימסרו את נפשם על קידוש השם. לשם כך, יש צורך בתפילת רבים, שיקבלו את הכוחות המתאימים!!"
"אחים יקרים!" זעק הרב, "בואו נתפלל עליהם שיהיו להם כוחות לעמוד בניסיון!"
כל הקהל פרץ בבכי, והתאחד בתפילה עמוקה, תוך בכיות קורעות לב, על אחיהם היהודים.

לאחר כשעה, עלה הגבאי על בימה וקרא: "בפקודת המרא דאתרא, נעשה כעת הפסקה קצרה, ונדליק נרות נשמה לעילוי נשמתם של אחינו העצורים במנזר הסמוך, כי סמוכים ובטוחים אנו שוודאי ימסרו בקרוב את נפשם, וכבר מעכשיו תאיר נשמתם הזכה והטהורה.
הנר הראשון יהיה לעילוי נשמתו של המתמיד, ראש החבורה, האברך בן ה 55, רבי חיים בן רבי אברהם. קירות בית המדרש ספגו את קול תורתו ואת הנעימות שלו", היה זה מעמד פרידה מרבי חיים, רווי דמעות.
מעזרת הנשים נשמע קול בכיין של בנותיו: "אבא, אבא…." וכל הקהל הצטרף לבכי.

דקות ארוכות נדרשו על מנת להרגע מהדלקת הנר הראשון, וכך המשיכו להדליק את שאר הנרות, כשבכל הדלקה נערכת פרידה מן השבוי, שבקרוב ימסור נפשו על קידוש השם.
סה"כ הודלקו 9 נרות. ומה עם העשירי? אף אחד לא שאל שאלות.

הנידון העשירי היה נער בן 17, חיימק'ה העגלון.

חיימק'ה היה בן יחיד להוריו, שלא המשיך בלימודיו, אמנם הקפיד על שלוש תפילות בבית הכנסת מיד יום, אך ללמוד לא היה בכוחותיו.
הוא הפך להיות עוזר לעגלון, ובהמשך נעשה בעצמו לעגלון. הכל שיערו, כי חיימק'ה ודאי יישאר בין החיים, הוא כנראה לא יעמוד בניסיון.

לפתע, התקרבה אישה יהודיה אל מעקה עזרת הנשים, והתחילה לילל ולבכות: "אנא, כבוד הגבאי, אני אמא של חיימק'ה, אני מתפללת עליו, על בני היחיד שחס ושלום לא יטמא את נשמתו, למה אתם מתייאשים ממנו?! אנא, הדליקו נר גם עבורו, ודאי יהיה לו הנר לזכות, ואתם קהל קדוש, העתירו על בני יחידי, שיזכה אף הוא לעמוד בנסיון העקידה, ויקבל את הכוח ללמסור את נפשו על קידוש השם".
הקהל געה בבכיה עצומה לנוכח בקשתה של אמא יהודיה, אמא מדורות קודמים…

הגבאי שלא יכל להישאר אדיש מול הזעקות האיומות, חזר והוציא נר נוסף והניח ליד תשעת הנרות הדולקים, לעילוי נשמת הנער חיים בן רבי צבי…
הנרות דולקים, ונחלי דמעות נשפכים…
התפילות והזעקות נמשכו למול ארון הקודש הפתוח…

הגיעה השעה היעודה. ובמנזר, הגיע הכומר לעשרת השבויים, כשבידו חרב חדה. העמיד את כולם בשורה ופנה לשבוי הראשון בנסיונות שכנוע: "אתה אינך אדם צעיר, וכבר סבא לנכדים, בעל משפחה, ילדיך ודאי מחכים בבית, יש לך משפחה שממתינה לך, טבילה אחת פשוטה, ואתה גומר עם כל העניין…"

רבי חיים מסתכל עליו בלעג, ומתיז בבוז: "האם נראה לך שכאן הם החיים האמיתיים? להוי ידוע לך, שכאן זה רק הפרוזדור, האמת נמצאת למעלה, בעולם שמעבר לכאן, כאן זה רק חלום, שם נמצאים החיים, כל ימי הייתי מצטער מתי אזכה לכזו הזדמנות, ובכזו קלות רוצה אתה שאוותר עליה??"

הכומר מבין שהיהודי הזה לא ייכנע, ומורה להוציאו להורג.

ניתנה לו הזכות הבינלאומית לבקשה אחרונה, ורבי חיים בן אברהם מוציא מכיסו את האבנט, הגרט'ל שחסידים חוגרים בזמן התפילה, ונראה לעיני חבריו ככהן גדול ביום הכיפורים. הוא צועק את הברכה האחרונה: "ברוך אתה ד' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לקדש שמו יתברך ברבים", וכל חבריו עונים בזעקה: "אמן!"
ומשיב את נשמתו בטהרה ליוצרו.

הכומר השתולל מזעם, איזה עם קשה עורף…
הוא ניגש בכעס לשבוי הבא ואומר לו: "ראית את הטרגדיה לנגד עיניך, אולי תשנה כיוון…"
אך רבי דוד מתעקש כמובן, ואינו מוכן לטמא את נשמתו עבור חיי שעה.
המחזה שב וחוזר על עצמו, הוא מברך בקול רם וחבריו עונים בזעקה "אמן".

וכך מוסרים את נפשם בזה אחר זה כל תשעת השבויים. לזעמו של הכומר אין גבול.
נותר העשירי, נער רך לימים. חיימק'ה העגלון, אותו השאיר הכומר אחרון. נער בן 17 שראה וחווה במו עיניו את הרצחם של תשעת הקדושים. פונה אליו הכומר במתק לשונו, ומנסה לשכנעו: "כל אלו שנהרגו השאירו זכר אחריהם, אך אתה, נער צעיר, בן יחיד להוריך, לא תרצה להשאיר זכר להוריך? טבילה אחת ואתה חופשי לנפשך!…"

חיימק'ה הטהור מיישיר אליו מבט עז, ואומר בקול צלול ובטוח: "יהודי קדוש נולדתי, ויהודי קדוש אמות!!" והוא מתכונן למותו בקדושה ובטהרה. הוא מברך בקול רם את הברכה ומלאכי השרת עונים אחריו: "אמן"…
והעשירי קודש – נהרג אף הוא על קידוש השם.

הכומר השתגע מכעס, כיצד זה יהודים פשוטים וחלשים, מתגברים בקלות שכזאת על הכומר החזק, שגם החוק עומד לצידו, זה פשוט לא ייתכן!!!
בכעסו כי רב, הוא שולח את גופותיהם של הנרצחים בתוך שק, ומצווה על נערו להשליכם אל תוך בית הכנסת, למען יראו וייראו!…

סיפר הרב הזקן לרבי יענקל'ה גלינסקי: "כאמור, הייתי אז ילד בן עשר, עמדתי בבית הכנסת ליד הנרות הדולקים וליד אבי. ולפתע, בלי הודעה מוקדמת, התנפץ חלון בית כנסת, ושק מוכתם בדם הושלך פנימה אל ההיכל. התפילות כולן נדמו באחת, דממת מוות הושלכה בקהל. ניתן היה למשש את הפחד והאימה, הכל הבינו מה מכיל השק.

לאחר דקות ארוכות של שקט, הופרה הדממה. אמו של חיימ'קה ירדה במהירות להיכל בית הכנסת וזעקה: "איפה השק? אני חייבת לראותו במו עיני!"
בדחילו ורחימו ניגשה אל שק הנרצחים, פתחה אותו, כשלנגד עיניה מראות נוראים, ותרה אחר דבר מה, ואז, בקריאות שמחה היא צועקת: "הנה חיימק'ה שלי, הוא מסר את נפשו!!!" היא נשקה לגופתו המתה, וקראה בקול: "יידלאך! הערט אויף צו דאווינען, הייבט אן טאנצן בשמחת תורה! יהודים הפסיקו להתפלל! תרקדו כמו בשמחת תורה! חיימק'ה שלי מסר את נפשו על קידוש השם!"
קשה להבין ובלתי ניתן לתאר את עוצמות הרוח של אמא יהודיה.

למות על קידוש ד' – זה דבר עילאי ונשגב, משאת נפשו של כל יהודי מאמין וטהור, אך המוות הוא ענין חד פעמי, אי אפשר למות יותר מפעם אחת, קשה מזה, לחיות על קידוש ד'.
לחיות, זה כבר עניין אחר, אומר דוד המלך: "כי עליך הורגנו כל היום."

יהודי עומד על המשמר בכל רגע ובכל שעה, לא לדבר לשון הרע, לשמור על העיניים, לשמור על האוזניים, לשמור על המחשבה, לשמור על סדרי הלימוד הקבועים, לברך בכוונה, תפילות במניין, לעשות את רצון ה' בכל רגע ורגע, בכך הוא מקדש את השם בחייו.
כמה גדול העניין של לחיות על קידוש ד', מאה פעמים ביום יש להרוג את היצר הרע, זוהי תכלית חייו של כל יהודי.

יעזור הקב"ה שנזכה לקיים הלכה למעשה, את הכח העוצמתי של מסירות נפש, בכל מצוה ומצוה. ואתם הדבקים בד' אלוקיכם חיים כולכם היום.