אך נכנסים לשכונת 'מאה שערים' בירושלים, ומיד רוח ירושלמית חמימה מרעידה את מיתרי הלב. הבתים נמוכי הקומה לצד האנשים הגדולים שהילכו בסמטאות, ניחוח החלות מהמאפיות הייחודיות לצד ריח המאכלים המסורתיים, מראה הילדים הרכים והזכים המשתובבים בחצרות כשלצידם יהודים מבוגרים מתהלכים על מקלם, אלה מבטאים על קצה המזלג את האווירה היהודית הייחודית, התוססת והאהובה שמגלמת השכונה.
אך לא תמיד היתה השכונה עליזה ותוססת כל כך. לפני יותר ממאה שנים, כאשר רוב הציבור היהודי רוכז בתוככי העיר העתיקה, נעשה מאמץ רב להרחיב את ההתיישבות היהודית אל שכונת מאה שערים וסביבתה. קהילות שונות שרצו לעודד את ההתיישבות במקום, רכשו חלקות קרקע במחירים זולים, בנו עליהן בתים, והחכירו אותם בתשלום סמלי או השאילו אותם בחינם ליהודים שביקשו להתגורר בבתים הללו.
כך הוקמו 'מיני שכונות' כמו בתי נייטין, בתי ויטנברג, בתי אונגרין, בתי אורנשטיין, ועוד. בזמננו קשה להאמין, כיצד באותם ימים ניתנה לאנשים זכות לקורת גג בירושלים רבתי חינם אין כסף. כל מה שנדרש מהם היה להשתתף בפעילויות הקהילה – כמו שיעורי התורה, להגיע מוקדם לשעות התפילה הקבועות, וכיוצא באלה .
באחת מהשכונות הללו התגורר גם זקני, רבי דוד בטלמן זצ"ל. רבי דוד היה יהודי עובד השם משכמו ומעלה, מחנך בחסד עליון, דייקן ומסודר. אין פלא כי עמד בהצלחה בדרישה להקדים לבוא לבית הכנסת לפני התפילה. אם כולם נדרשו להגיע כעשר דקות לפני התפילה, הרי שמעולם לא קרה שהוא לא התייצב כרבע שעה ויותר, לפני שעת התפילה.
כגבאי בית הכנסת שימש יהודי שמאורעות החיים הפכו אותו לנרגן וקצר רוח. הוא נחשב אדם קשוח, שניהל את בית הכנסת ביד רמה, תוך הקפדה על דיוק בזמנים ועמידה בדרישות. המתפללים ידעו על אופיו זה של הגבאי, והשתדלו להימנע מהיתקלויות עמו, בפרט בנושאי האיחורים לתפילות.
לימים חלה רבי דוד במחלה קשה, והקושי להתארגן בשעת בוקר מוקדמת גרם לכך כי הגיע לתפילה בתחילתה או באיחור מה, בניגוד לנדרש להגיע עשר דקות לפני התפילה. לא היה זה מחוסר רצון, אלא מתוך החולי שהכביד מאוד על ההתארגנות בבוקרו של יום.
והנה, אך מסתיימת התפילה, ניגש אליו הגבאי ושופך עליו מקלחת צוננת: 'האינך מתבייש? וכי זו צורת התנהגות לאחר לתפילה כאילו לא קרה כלום? והלא אתה מקבל מאתנו דירה חינם אין כסף, כל מה שמבקשים ממך הוא להתייצב מוקדם לתפילות בבית הכנסת. נראה לך סביר שתגור בדירת לחם חסד?'
רבי דוד השפיל עיניו בבושה. אמנם לא שיער שהגבאי ידרוש בשלומו ולסיבת איחורו המוצדקת, אך בוודאי לא ציפה לשיחת מוסר רושפת אש כלפיו, לעיני כל הקהל. הגבאי לא נרגע, והמשיך להצליף: 'זו חוצפה איומה, שאי אפשר לעבור עליה לסדר היום! הנה לנו עוד אברך צעיר, עוד לא בן שלושים', אמר והצביע על רבי דוד המסמיק ומחוויר חליפות, 'שלא יודע מה זו מחויבות, ואין לו ערכים לזמן מדוייק!'
הגבאי הוסיף לירות בו חיצים מילוליים פוגעניים, וכל אותה עת מושפל רבי דוד לעיני כל ואינו עונה דבר. ידוע ידע, כי גם אם יצטדק ויאמר שהיה חולה – הדבר לא ישכך את זעמו של הגבאי הקשוח, ובוודאי לא יתרום להרגעת המהומה. בלית ברירה נאלץ לעמוד כאחרון הנאשמים ולשמוע את נאצות הגבאי, המשפיל אותו לעין כל בהאשמות חמורות אך נטולות שחר.
הגבאי סיים את שיחת המוסר החוצבת והלך להכין לעצמו כוס תה להרגיע את מיתרי הקול שהתאמצו מעל ומעבר… רבי דוד נותר מושפל, מקווה שהאדמה תבלע אותו מרוב בזיון.
חלפו מספר דקות, והנה, שוב שב הגבאי להיכל בית הכנסת. 'רבותיי!' הכריז בקול רם, 'הסתיים מלאי התרופות שלי, ואני צריך ללכת לבית המרקחת בעיר העתיקה לרכוש תרופות חדשות, אך אין לי כח. מי שיכול לעשות עבורי טובה וללכת במקומי לעיר העתיקה – נא יודיעני!'
בית הכנסת כבר החל להתרוקן, רבי דוד היה מהאחרונים שעוד גלגלו את התפילין, ולא רחוק ממנו ישב הגבאי ושתה מכוס התה בשלוות בוקר. אך סיים רבי דוד לגלול את התפילין, והנה הוא ולא אחר ניגש אל הגבאי. 'בוקר טוב', אמר בלבביות, 'אני יכול ללכת להביא את התרופות. הבה לי בבקשה את המרשם ואסור לבית המרקחת, כדי שהתרופות הנחוצות יגיעו בזמן'.
מתי המעט שנותרו בבית הכנסת, הביטו ברבי דוד בהתפעלות מהולה בהערצה. הלא טרם חלפו דקות ספורות מאז נזף בו הגבאי לעין כל, ביזה אותו והשפיל את כבודו לעפר, והנה רבי דוד – הוא ולא אחר – מתנדב לסייע לו ולהביא לו את התרופה ממרחקים במאמץ לא פשוט?!
אך הגבאי, לא שת לבו לכל זאת. 'הנה', אמר בפשטות, 'זה המרשם, וזה הכסף עבור התרופות. תקנה ותביא לי הביתה, בסיידר? ועוד פעם לא לאחר!' שב והזהיר…
רבי דוד יצא לדרכו בריצה, על אף מחלתו. כחצי שעה של ריצה רגלית לבית המרקחת, ועוד חצי שעה הדרך חזרה. יותר משעה של מאמץ, למען יהודי שפגע בו אנושות אך לפני שעה קלה. מכל מתפללי בית הכנסת, דווקא רבי דוד הוא שיצא לדרך, הוא שהעניק את מיטב עיתותיו למען הגבאי שנזף בו, הוא שרץ בזריזות למען מי שהשפיל אותו ופגע בו בצורה כה קשה, וללא כל סיבה.
כשחזר, רגע אחרי שהעביר את התרופות ליעדן, ניגשו אליו כמה ממתפללי בית הכנסת. 'רבי דוד!' קראו בהתפעלות, 'עד היכן הדברים מגיעים? אפשר להיות קשה לכעוס ונוח לרצות, אפשר להתפייס בקלות, אבל להתאמץ כך מעל ומעבר? לרוץ כעלם צעיר למען מי שפגע בך באופן כה קשה? לא רק לסלוח ולמחול, אלא גם לפעול למענו ולטובתו באותו היום?'
רבי דוד חייך את חיוכו האצילי, והשיב בפשטות: 'ראו נא, אני נוהג שכל אימת שמישהו פוגע בי, אני ממהר למחול לו. אבל הגבאי, שפגע בי בצורה כה קשה, שהשפיל וביזה אותי לעין כל ללא עוול בכפי – חשתי כי אינני מסוגל למחול לו, אני פשוט לא מצליח… הייתי חייב להתאמץ למענו, לרוץ בשביל להיטיב לו, למצוא דרך להעניק לו עם הרבה מאמץ – ובכך אתחבר אליו ואוכל למחול בלב שלם, למחוק את הפגיעה מההיסטוריה שלי!'
רבי דוד מלמד אותנו: המחילה לא אמורה להיות קלה, לפעמים הפגיעה קשה מנשוא, והמחילה קשה משאול. ועדיין – כדאי מאוד להתאמץ, להתחבר, להגיע למצב שנוכל למחול ולסלוח, כי המחילה חשובה וכדאית!
(פניני פרשת השבוע, הובא בגיליון דרישה וחקירה)