הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א, ראב"ד 'העדה החרדית', התבקש פעם לשאול את פי ה'חזון איש' אודות שידוך שהוצע לבחור בן תורה, בת ישראל ממשפחה טובה שאביה התחייב להחזיק את הזוג כמה שנים לאחר החתונה, והבת אמרה: "אני מוכנה להקריב את עצמי קרבן בשביל שבעלי יוכל לשבת וללמוד".

"ושמרת לעשות ככל אשר יורוך"   (י"ז, י')

הגאון רבי אריה לייב גורביץ זצ"ל, ראש ישיבת גייטסהד, מסר פעם שיעור לתלמידיו, ובמהלכו הוציא אחד הבחורים סוכריה מכיסו והכניסה לפיו. רבי אריה לייב שהיה נתון בעיצומה של ריתחא דאורייתא ומלא חיות, נרעש והוכיחו: "תסלח לי יקירי! אבל אינני מבין אותך, וכי התורה אינה מספיק נעימה וערבה בפיך כדי שתזדקק לסוכריה כדי להמתיקה?!".

אמחיש לכם דוגמה נפלאה מהי הערכה לתורה: בדור שעבר הכרתי יהודי חשוב מאוד, מתמיד ותלמיד חכם עצום, רבי משה דויטש שמו, ששימש כאחד מראשי כולל 'חזון איש' בבני ברק. אבי מורי שליט"א שמע מעדים נאמנים תלמידי מרן ה'חזון איש' זצוק"ל, כי ה'חזון איש' התבטא עליו בהערכה יוצאת דופן. פעם אמר עליו: "אילו משיח היה בא הייתי ממליץ לו את רבי משה כמי שראוי לשמש כדיין בלשכת הגזית…".

כותלי כולל 'חזון איש' יעידו על ההתמדה העצומה שלו. בתור ילד הייתי נכנס מדי פעם לכולל ומתבונן על השקדן המופלא הזה; הוא היה מגיע הראשון לכולל מדי בוקר ועוזב אחרון בלילה… תפקידו הקבוע היה סגירת חשמלי ההיכל בשעות הקטנות של הלילה.

פעם הגיע רבי משה לבית ה'חזון איש', ובדיוק יצא אז אחד מבאי ביתו הרה"ג רבי יוסף צבי שטיגל שליט"א. פניו של רבי יוסף צבי צהבו ועיניו ברקו מאושר, היה ניכר עליו כי יצא מסופק ומרוצה מהביקור. רבי משה שיער כי בטח זכה רבי יוסף צבי לשמוע חידושים נפלאים בחדרו של ה'חזון איש', ולכן יצא כה מאושר.

בהיותו 'מבקש' עצום הוא ניגש אל רבי יוסף צבי לברר זאת: "רבי יוסף צבי! נראה כי שמעתם כעת מה'חזון איש' דברי טעם, לכן האושר נסוך על פניכם?!". ורבי יוסף צבי השיב בנימת אכזבה: "אוי, רבי משה! כמה חבל שלא אוכל כעת להרצות בפניכם את החידוש הנפלא ששמעתי מה'חזון איש', כיון שאני ממהר לתפוס את האוטובוס לירושלים שאמור להגיע בעוד דקות אחדות… בלי נדר אשמיע לך אותו בהזדמנות אחרת…".

היה זה בזמנים בהם היה אוטובוס לירושלים אחת ליום, והיה מעלה נוסעים רק בתחנה אחת בכל בני ברק, היכן שהיום תחילת רחוב חזון איש, מרחק לא מבוטל מבית ה'חזון איש'. לכן נאלץ רבי יוסף צבי להמשיך בדרכו בצעדים חפוזים ולא להיענות לבקשתו של רבי משה.

רבי יוסף צבי הגיע לתחנה כולו מתנשם, ולתדהמתו עומד שם רבי משה דויטש וממתין לו. התנצל רבי משה בפני רבי יוסף צבי: "הזדרזתי לרוץ בדרך עקיפה, כי קיוויתי שיישארו כמה רגעים עד בוא האוטובוס, ובינתיים אוכל לשמוע מפיכם את חידושו של ה'חזון איש'…".

זוהי דוגמה נפלאה לאדם שידע להעריך תורה, שידע להוקיר כפי ערכו הראוי כל חידוש, כל דבר תורה ודבר שמועה. הוא לא היה מסוגל להתאפק ולהמתין עד הפעם הבאה שיפגוש את רבי יוסף צבי…

 

הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א, ראב"ד 'העדה החרדית', התבקש פעם לשאול את פי ה'חזון איש' אודות הצעת שידוך שהוצע לבחור בן תורה, בת ישראל ממשפחה טובה ועשירה, שאביה התחייב להחזיק את הזוג על חשבונו כמה שנים לאחר החתונה.

הבחור שאל את המוצעת האם לאחר תום הזמן שאביה התחייב לכלכל אותם היא תדרוש ממנו לצאת לעבוד לפרנסתו? היא השיבה: "לא! אני מוכנה להקריב את עצמי קרבן בשביל שבעלי יוכל לשבת וללמוד", והתבקש רבי משה לשאול את פי ה'חזון איש' מה דעתו לגבי שידוך זה?

השיב ה'חזון איש': "אם אצלה זה נחשב 'הקרבת קרבן' אין זה זיווג שמתאים לבן תורה אמתי, כי בן תורה זקוק לאשה שתהיה מאושרת בשותפות שלה עם תורת בעלה, ולא שתסתכל על לימוד התורה כהפסד וכהקרבת קרבן".

זוהי התחושה המתבקשת כלפי התורה, להרגיש אושר ולהביע הערכה מתוך הבנה שאין סגולה כתורה.

ענין זה שייך גם בשאר חלקי העבודה. כמה אומלל הוא האדם שאינו מכיר בסגולתו ואושרו ומקיים את רצון ה' יתברך בקרירות ואדישות.

הגאון הצדיק רבי דוב יפה זצ"ל, משגיח ישיבת 'כפר חסידים', היה רגיל לומר: "אנשים מחפשים נואשות סגולות שונות וענינים, אך יש לזכור כי 'והייתם לי עם סגולה' – להיות עבד ה' יתברך, היא סגולת כל הסגולות!".

כשהתגוררתי בירושלים הכרתי את רַבִּי מֵאִיר לִיבֶּרְמַן זַצַּ"ל, שֶׁהָיָה מִצַּד אִמּוֹ בֶּן דּוֹדוֹ שֶׁל מָרָן הַ'חֲזוֹן אִישׁ' זַצַּ"ל, ושימש בצעירותו את גאון הדור מרן רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי זצ"ל בווילנה. הוא סיפר לי, כי זכה פעם לנסוע עם מרן ה'חפץ חיים' זצ"ל בעגלה אחת, וכשבאו לווילנה קודם שירדו מהעגלה ביקש ה'חפץ חיים' לשלם לנהג, ואמר בשפתו: "לשם מצוות 'ביומו תיתן שכרו'".

רבי מאיר תיאר לי את המחזה כך: "כל הדרך היה נראה ה'חפץ חיים' רגוע ושלֵו, פניו עטו ארשת של רצינות מסוימת. אך ברגע שהזכיר בשפתו מצוה זו היה נראה כי נהפך בן רגע למיליונר… הוא היה נרגש ופניו זרחו מאושר…".

אדם כמו ה'חפץ חיים' שהכיר את ערך המצוות, ידע מה יקרו מעשיו!

 

רחישת כבוד למוסרי התורה

עוד נקודה חשובה: חלק ממהות קבלת התורה היא הערכה למוסרי התורה, שהתלמיד יכבד את רבו ואת דעתו, וגם חלילה אם יש לו ביקורת או אי הבנה עליו, הערכה, הערצה והכניעה כלפי הרב אמורות להעפיל על כך. תלמיד הלומד אצל רב ואינו מכבדו כראוי, או שקיים בו זלזול פנימי כלשהו ברבו, חסרים לו כלים כדי לזכות בתורה. כי רק כאשר קיימת הערכה וכבוד אמתיים לרב מסוגל התלמיד לזכות לקבל ממנו.

ידועים דבריו של מרן הגאון רבי שמעון שקאפ זצ"ל בהקדמת ספרו 'שערי יושר', שהסביר את דברי חז"ל (בבא קמא ר, ב), שכאשר שאל רב חסדא את רמי בר חמא שאלה תלמודית, פשט לו את השאלה ממשנה. שאלו רבי חסדא – לאיזו משנה כוונתו? השיבו רמי בר חמא: "כאשר תשמש אותי אגלה לך". לקח רב חסדא את סודרו של רמי בר חמא וקיפלו, ואז נעתר לגלות לו לאיזו משנה התכוון.

מסביר רבי שמעון את הענין כך: בדבר שצריך עיון ויגיעה תלויה ההצלחה אם מאמין המתלמד במעלת מלמדו, אז אם לא יבין בפעם הראשונה יתלה החיסרון בעצמו ויוסיף אומץ להתייגע בשנית ואז יבין, אך אם אינו נכנע לרבו ואינו מאמין במעלת מלמדו כשלא יבין בפעם הראשונה ידחה מיד ויתלה את אי הבנתו באשמת רבו, ולא יחפש באמת להבין את הענין. לכן רצה רמי בר חמא שרב חסדא יעשה לו פעולה של שימוש כדי שיכניע עצמו לפניו, וכך יעמיק עיונו כתלמיד הרוצה להתלמד מהרב.

הרי מבואר בחז"ל כי הדרך להשיג תורה היא רק על ידי כניעה לרב, על ידי שמכיר התלמיד בערך מלמדו ויודע את מעלתו, הוא שם לבו להעמיק בדבריו, ללמוד ממנו עוד ועוד, וכך משיג את מעלת החכמה.

מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל היה רגיל לומר: "הצינור לקבלת התורה בדורנו,הוא מאותו רב שממנו זוכים לקבל תורה, כי הוא קיבל מרבו והוא מרבו עד קבלת התורה על ידי משה רבנו במעמד הר סיני, וכשאדם חלילה בז לרבו או מזלזל בו הרי זה כאילו בז ומזלזל במשה רבנו ותורתו".

(מתוך 'אוצרותיהם אמלא' – בהר)