"וְיֶאֱתָיוּ כֹל לְעָבְדֶךָ"
זכיתי לשמוע כמה פעמים מרבינו, אודות הפה הקדוש של הח"ח, שככל היוצא מפיו יעשה.
רבינו מביא רבות מה שכותב 'חובת הלבבות': "החסיד רואה בלי עינים ושומע בלי אוזנים", ואת זה ראינו אצל ה'חפץ חיים'.
ה'חפץ חיים' נתקיים בו 'ככל היוצא מפיו יעשה', והטעם לכך, מפני שמירת פיו ושקידת תורתו, שהיתה גדולה עד למאד [ואף שהיו עוד מתמידים, אבל לא זכו לשמירת הפה כהח"ח].
כמו שסיפר בנו שכשחזרו מנסיעה הביתה, תיכף ומיד לקח הסטנדר ושקע בתוך הגמרא.
הח"ח היה איש קדוש, והג"ר אלחנן וסרמן זצ"ל ב'קובץ שיעורים', כשמביא מרבותיו, כותב "מו"ר זצ"ל", והיחיד שכותב עליו 'קדוש' – זה הח"ח.
וכן מספר, שקבוצה של בחורים מראדין באה להפרד ממנו לפני שנוסעים לישיבת מיר. ואמר להם: "כשתחזרו כבר לא יהיה שמור לכם מקומכם בישיבה ללמוד ולישון", ולא הבינו מה כוונתו, הרי באו להפרד ממנו לשלום, שהרי עוברים ללמוד לישיבת מיר, ואיך יחזרו? ולבסוף לא עברה חצי שנה וכולם חזרו [לא נקלטו במיר], וכבר הפסידו את מקומותיהם…
הגרא"ז מלצר זצ"ל שלח את מרן הגרא"מ שך זצ"ל, לבקש ברכה מהח"ח עבור בתו שתיפקד בזש"ק, וברכם ונפקדו. לאחר זמן שאל הגרא"ז את הגרא"מ: "איך הח"ח אמר? שיהיה ילד או ילדים בלשון רבים?", וא"ל שאמר בלשון רבים. אמר: "א"כ אז יהיה להם עוד!". וכך הווה שנולד להם עוד ילד.
הגר"י אברמסקי זצ"ל שוחרר מסיביר בעיו"כ בשעה 9 בבוקר, והגר"א וסרמן זצ"ל פגשו וסיפר לו, שבשעה זו הח"ח זצ"ל אמר שלא עזר להם לגויים כלום, והרב דסלוצק השתחרר.
ור' אלחנן זצ"ל הסביר הענין שזו לא היתה נביאות, אלא הקב"ה הניח בפיו מה שצריך להיות!
הגאון רבי מרדכי שולמן זצ"ל סיפר, שבתקופת מלחמת העולם הראשונה היה ה'חפץ חיים' שולחו לראות בעתון מה החדשות ולומר לו. כשהיה הגר"מ חוזר, היה ה'חפץ חיים' אומר לו את כל החדשות מעצמו, והגר"מ השתומם על כך מהיכן יודע, ולא סיפר הדברים שסבר שלא יאמינו לו. עד שראה בסידור הגר"א בברכת 'יוצר' שמפרש מה שאומרים "ואשר משרתיו כולם עומדים ברום עולם" וגו' שהכוונה מפני שמשרתיו כולם עומדים ברום עולם, שומעים מאחורי הפרגוד את שעתיד להיות, ואח"כ משמיעים בקול ומכריזים את דברי אלוקים חיים וכו', והם יודעים ומכריזים ברום עולם, ע"ש. והבין שהח"ח שמע את הכרזת המלאכים…
כשה'חפץ חיים' הגיע לגיל שמונים, אמר שעד עכשיו חשש שאם ימות צעיר, עלול לגרום חילול ה' שכ"כ הרבה לכתוב על שמירת הדיבור, וכתיב "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב נצור לשונך מרע" וגו'. ועכשיו שנעשה בן שמונים, כבר אינו צעיר, ושמח.
סיפר יהודי מכפר סבא, שלמד בראדין אצל ה'חפץ חיים', [שהתחיל ללמוד שם בתקופה שעדיין לא היו שם אף עשרים בחורים] שפ"א התאונן מישהו ל'חפץ חיים', שנצטנן, אמר לו ה'חפץ חיים' שאין הצינון היום אלא שכבר נצטננה תפילתו בראש השנה…
שבט תשע"ד: רבינו דיבר שבמשך החיים של בן אדם תמיד יש לו יום הדין, כשנולד – איך הוא יתפתח, בבר המצווה שוב יום הדין – איך יגדל, בשמונה עשרה לחופה – שוב יום הדין, ואח"כ שיהיו לו ילדים, וכו' כל ימי חייו.
תפילה וברכה
בספרי רבינו ישנם דברים רבים, נפלאים וגבוהים, על עבודת התפילה. בחרנו להעתיק כמה קטעים מפנקס שכתב רבנו לעצמו, ומזה נלמד גודל דרגת קדושת רבינו בעבודת התפילה ובכלל עבודת ה', וכן רשימה שרשם רבינו לעצמו, כמה מצוות שיש בברכה ראשונה של שמו"ע.
בזמן שאדם עומד בתפילה (וכן בכל המצוות, אלא דבתפלה יותר עלול להתרגש אם אך ישים לב), יהי' נדמה בעיניו דכל העולם עומד ומצפה עליו, דבלי זה יחסר לכולם אור או מזון או מים וכל מיני דברים, והוא צריך לפרנס כולם, דבמעשיו הוא משפיע ומכריע בזה כל העולם לכף זכות, ומה שיותר יכוון ותצא תפילה יותר מעומקא דלבא, יותר יוכרע העולם לחסד, על ידי שיושפע שפע בכל הבריאה כולה לחסד.
להרגיל עצמו להרגיש אושר בשעת תפילה וכן בלימוד התורה ובכל המצוות, ולכל הפחות בשעת תפילה.
אין לנו מושג מהו גודל הענין של עניית 'אמן'. משל לאחד שלוחץ על איזה כפתור כאן, והמכונה כותבת במקום אחר לגמרי, כן העונה 'אמן', עונה כאן ופועל הרבה למעלה.
למחרת ימים נוראים אמר רבינו ברגש רב: "כאשר שרים כל הקהל ביחד בתפילת ימים נוראים את הקטע 'ויאתיו כל לעבדך' יש בזה קידוש ה'!".
רבינו אמר למחרת יו"כ: "הקטע שבתפילת ימים נוראים 'ויאתיו כל לעבדך', יש שם תוכן נפלא ודברים מיוחדים מאד, וכן 'קל אדון', וכן ב'אנעים זמירות', יש דברים נפלאים".
כשנכנסתי אליו לפנות בוקר אמר לי רבינו בדמעות: "אתה מביא איתך דברים טובים, שאתה אומר את הברכות בקול כדי שיענו 'אמן', כמה הקב"ה חפץ בברכה, אם המקלל את ה' חייב מיתה, אז מי שמברך את ה', להיפך, גדול הדבר! אין לתאר כמה אדם צריך לשמוח, שזוכה להגיד ברכה [וא"ל, הסתפקתי אם אני צריך לכוון בשם השם אדון הכל כשאתה אומר, אבל מסתמא אתה מכוון]".
אדמו"ר חסידי אמר שיש ללמוד מתינוק, שכשרוצים איזה דבר צריך לבכות לה'.
אמר רבינו: "בזמן האחרון חשבתי דכשאני זוכה לברך, הרי זה מרגש ומשמח, איך בנ"א הקטן הזה זוכה לדבר! נתאר לנו אם יעשו אסיפה והמלך יושב בתוכה ויבוא אחד ויאמר: 'אני רוצה לברך את המלך', בוודאי לא בנקל יקבל רשות לזה, כל ברכה וברכה – אושר שאין לדמות איזו הנאה, עוד ברכה ועוד ברכה!
"יש שמו"ע ברכות שאותן תיקנו לומר ביחד, ברכות השחר למשל זה כ"א לחוד, שמו"ע תיקנו ביחד, כל הברכות שאדם זוכה לברך את הקב"ה. איזה אושר, כל כך צריך לשמוח כשזוכה לברך את המלך!".
שאלו לרבנו היכן להתפלל על גדולי ישראל, השיב רבינו: "ב'אלוקי נצור'".
בחור מישיבה קטנה שאל לרבינו, איך עובדים שהתפילה לא תהיה 'מצוות אנשים מלומדה'? השיב רבינו: "אם יעבוד שיהנה מהתפילה לא תהיה מלומדה!". [והביא דוגמא מאחד שמאריך מאד בתפילה כיוון שנהנה מהתפילה].
(קטעים נבחרים מתוך הספר 'צדיק כתמר יפרח')