שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר (שמות כז כ)
כותב האור החיים הק': "שמן זית" רומז לתורה הק' – מה השמן מאיר לעולם כך התורה; "זך" – שצריכים לעסוק בתורה לשמה; "כתית" – שצריכין לעסוק בתורה ולכתת גופם וכחם…".
סיפר הגאון רבי חיים יעקב לוין זצ"ל, כי בשעתו כשלמד בישיבת קמניץ אצל הגאון רבי ברוך בער זצ"ל, התכנסו פעם כמה מבחירי הישיבה בחדרו של הגאון זצ"ל והתעוררה קושיא עצומה בסוגיא. ניסו ליישבה, זה בכה וזה בכה, וכל התירוצים נדחו, הקושיא היתה כחומה בצורה.
בתוך כך נכנס ראש הישיבה לחדר, וראה שהכל מוטרדים ומצחיהם חרושים קמטים. "במה אתם עוסקים?" שאל. הרצו בפניו את הקושיא החמורה, וכשמעו, ענה על אתר תשובה נפלאה בעמקותה! חקר חקירה, הביא ראיה, והאיר את הכל באור יקרות. התבהרו הפנים, נעלמה הקדרות: אין שמחה כהתרת הספקות!
ברם עתה, קדרו פניו של ראש הישיבה. בדאגה עקבו אחריו כשפסע בחדר הלוך ושוב כשידו על מצחו, עמד ליד השלחן ואמר בקול שבור: "טעיתי, בני היקרים. הריני מודה ומתוודה שנהגתי שלא כשורה", אמר בצער וחרטה שלא ייאמנו.
ובעוד הם משתאים, הסביר: "חז"ל הקדושים אמרו, אם יאמר לך אדם: לא יגעתי ומצאתי אל תאמין" כי אין התורה נקנית אלא ביגיעה! כל ידיעה בה, כל הבנה והשגה, חייבים לבוא מתוך יגיעה! והנה אך שמעתי את הקושיא ומיד השמעתי עליה תשובה. לכאורה, תירוץ נאות הוא, חריף ונפלא, אבל חז"ל מעידים שאין להאמין לכך, לוואי שלא נכשלתי בגילוי פנים בתורה שלא כהלכה, שהעושהו אין לו חלק לעולם הבא"!
הותיר את התלמידים המומים, והתחיל להלך בחדר הלוך ושוב, עיניו יוקדות כלהבות והוא מעיין בקושיא ביגיעה עצומה. כעבור עשר דקות תמימות של מחשבה מאומצת אורו עיניו: "ברוך השם", קרא, "יגעתי ומצאתי"! בואו שימעו את התירוץ על הקושיא החמורה!" היטו אוזן קשבת, וראש הישיבה החל להרצות את התשובה וחזר מילה במלה על התירוץ הקודם… אך לא היה מה להשוות. הפעם נאמרו הדברים באש עצורה, בהתלהבות עצומה. הפעם היה זה תירוץ של יגיעה.
(אגשמאקע ווארט מתוך 'תורת חיים')