אדם כי יקריב מכם קרבן לה'
השבוע נתחיל לקרוא ספר ויקרא שעוסק בענין הקרבנות, לדאבון לבנו כיום אנחנו לא זוכים להקריב קרבנות, אבל ישנם שני עניינים שמזכירים את ענין הקרבנות, הא' היא התפילה שהיא כנגד הקרבנות, כמו שנאמר ונשלמה פרים שפתינו, והשני הוא ענין ההקרבה העצמית, כמו שנאמר אדם כי יקריב 'מכם', אמנם אנחנו לא זוכים להקריב קרבן להי"ת, אבל אנחנו כן יכולים וגם צריכים, להקריב לו את עצמנו, לבטל את רצוננו מפני רצונו.
הספור הבא מתאר את שני העניינים, גם את ענין התפילה, וגם את ענין ההקרבה העצמית לרצונו של הי"ת, ואותו שמעתי מהגאון רבי זונדל שטרן שליט"א רבה של קהילת פרושים 'בית מאור' ברמת שלמה, והוא שמע זאת מאמו, ששמעה א"ז מבעלת המעשה אמו של הגאון הגדול רבי בצלאל ז'ולטי זצ"ל.
היה זה בירושלים בתקופה בה פרצה מגיפה של מחלת עיניים קשה, רוב החולים במחלה זו התעוורו ולא היתה תרופה למחלתם, היה אז הנער בצלאל ז'ולטי בן 10, ילד יתום מאביו שאמו האלמנה גידלה אותו לבדה במסירות עילאית, כבר אז נכרו בו כישרונותיו העצומים, ואהבתו לתורה לא ידעה גבולות, הוא ניצל כל רגע ללימוד תורה, ואכן עלה ונתעלה. מכריו נבאו לו גדולות, וציפיות רבות ציפתה ממנו אמו, היא חשה תחושת שליחות כי הנה הם מגדלת בביתה את גאון הדור הבא.
בלבה פנימה התפללה אמו כל העת שרק לא תפגע בבצלאל שלה מחלת העניים, הרי הוא משתמש איתם לצרכים כ"כ נעלים, כל עתידו תלוי בעיניו, אך מנהיג העולם רצה אחרת והנה יום אחד בצלאל חוזר לביתו מהתלמוד תורה, ובפיו בשורה מפחידה 'אמא!! כואבות לי מאוד העיניים', האם אמרה בלבה 'אשר יגורתי בא', אבל מי יתן ואולי זהו כאב שיחלוף, נקווה שלא מדובר במחלת העיניים הקשה, וכמו כל אם יהודייה נשאה תפילה לבורא העולמים שהכאב יחלוף כלעומת שבא.
למחרת חוזר בצלאל מהתלמוד תורה, והנה עיניו נפוחות מאוד. ראתה זאת האם ומיד נבהלה להביאו אל הרופא, בודק אותו הרופא ופניו לא בישרו טובות, בצער רב הוא מספר לאם המודאגת שבנה היקר חלה במחלת העניים המדוברת, אין הרבה מה לעשות וככל הנראה הוא עומד להתעוור בימים הקרובים, ואכן כך היה בצלאל זולטי הילד המוכשר אשר ניצל עד עתה את כל רגעיו ללימוד התורה נתעוור.
האם לא ידעה את נפשה מרוב צער, כל חלומותיה מגדלותה של בנה נגוזו, איך יוכל עתה ללמוד את התורה הקדושה אותה כ"כ אהב, הרי לא הספיק ללמוד ממנה כי אם מעט, בצרתה הגדולה החליטה האם שהיא הולכת לתפוס אומנות אמותיה, והכינה את צעדה ללכת לבכות אצל 'רחל אמנו', לתפילה זו לקחה את בנה בצלאל, ובהיותו כבר עוור שמה אותו בעגלת תינוק, וכך הלכה מהעיר העתיקה בירושלים עד לקבר רחל מרחק הליכה של שעתיים שלמות, בהגיעה לקבר רחל פרצה בזעקות שבר להקב"ה שיחוס וירחם על ילדה הקט, ויחזיר לו את מאור עיניו, שהרי כל חפצו ונפשו הוא להמשיך לעסוק בתורתו הקדושה.
אל תפילותיה של האם הצטרף הילד בצלאל ובזעקות שבר מעמקי נפשו ביקש מריבון העולמים 'והאר עיני בתורתך', וכך אמר הילד: 'הקב"ה אני רוצה לבקש ממך בקשה, ואני רוצה שרחל אמנו תקשיב ותשמע אף היא את בקשתי, אני מוכן להקריב את מאור עיני, ולוותר שלא אראה לעולם את אימי היקרה שאני כה אוהב, אני מוכן אף לוותר ולא לראות יותר את חבריי, גם את המאכלים אשר אוכל מהיום והלאה מסכים אני שלא לראות, את כל העולם היפה שבראת - הקב"ה אני מוכן להקריב ולא לראות יותר לעולם, אבל על דבר אחד אינני מוכן לוותר, אני רוצה לראות את תורתך הקדושה, אני בסך הכל ילד קטן שלא הספיק ללמוד הרבה רק כמה פרקים במשניות ובגמרא, תורתך הקדושה גדולה ורחבה היא, אני רוצה להמשיך ללמוד אותה ולשם כך חייב אני את מאור עיני חזרה', וכך הילד הקטן מירר בבכי קורע לב, אמו מספרת שדמעותיו של הילד יצרו מעין נחל ארוך שזרם על למצבת קבורתה של רחל אמנו, וכך תוך כדי בכיות רמות נרדם הילד על העגלה שנאה אותו לקבר רחל, ואמו החזירה אותו לביתם כשהוא עדיין ישן שינה עמוקה.
למחרת בבוקר מתעורר בצלאל, והנה הוא מבקש מאמו ללכת לתלמוד תורה, אך אמו התפלאה מאוד איך תלך ילדי החמוד, הרי אינך רואה דבר, ענה לה בצלאל הקטן 'אמא ברוך ה' רואה אני היטב, וכבר חשקה נפשי ללכת ללמוד תורה', הבינה האם שנעשה כאן נס ותפילותיהם שבקעו מעומק ליבם הטהור נשמעו לפני כסא מרומים, אך מתוך כוונה לשמור על בריאות בנה ביקשה ממנו שבמקום ללכת לתלמוד תורה יבוא איתה אל הרופא כדי שיבדוק שאכן המחלה נעלמה והיא לא תשוב אליו עוד, אך הילד התעקש שלא ללכת אל הרופא, אלא רצונו היה עז ללכת לתלמוד תורה, וכה הוא הסביר לאמו, 'קיבלתי במתנה מאת הקב"ה את מאור עיני בחזרה, אינני יודע כמה זמן אני עוד אזכה לראות, לכן חייב אני לנצל כל רגע ורגע ללימוד התורה הקדושה, כי מי יודע כמה זמן עוד אראה', וכך גם בימים הבאים התעקש הילד שלא לבזבז זמן כדי ללכת להיבדק אצל הרופא.
ברבות הימים גדל הילד ובצלאל נהיה הגאון רבי בצלאל, ושמו הלך לפניו, והתפרסם בקרב רבים בבהירות תלמודו, עומק סברותיו ופלאי התמדתו, כאשר היו באים אל אמו ומשבחים אותו בפניה, היתה אומרת להם 'אינכם יודעים כמה דמעות עלו לו לר' בצלאל כדי להגיע להיכן שהגיע'.
השבוע נתחיל לקרוא ספר ויקרא שעוסק בענין הקרבנות, לדאבון לבנו כיום אנחנו לא זוכים להקריב קרבנות, אבל ישנם שני עניינים שמזכירים את ענין הקרבנות, הא' היא התפילה שהיא כנגד הקרבנות, כמו שנאמר ונשלמה פרים שפתינו, והשני הוא ענין ההקרבה העצמית, כמו שנאמר אדם כי יקריב 'מכם', אמנם אנחנו לא זוכים להקריב קרבן להי"ת, אבל אנחנו כן יכולים וגם צריכים, להקריב לו את עצמנו, לבטל את רצוננו מפני רצונו.
הספור הבא מתאר את שני העניינים, גם את ענין התפילה, וגם את ענין ההקרבה העצמית לרצונו של הי"ת, ואותו שמעתי מהגאון רבי זונדל שטרן שליט"א רבה של קהילת פרושים 'בית מאור' ברמת שלמה, והוא שמע זאת מאמו, ששמעה א"ז מבעלת המעשה אמו של הגאון הגדול רבי בצלאל ז'ולטי זצ"ל.
היה זה בירושלים בתקופה בה פרצה מגיפה של מחלת עיניים קשה, רוב החולים במחלה זו התעוורו ולא היתה תרופה למחלתם, היה אז הנער בצלאל ז'ולטי בן 10, ילד יתום מאביו שאמו האלמנה גידלה אותו לבדה במסירות עילאית, כבר אז נכרו בו כישרונותיו העצומים, ואהבתו לתורה לא ידעה גבולות, הוא ניצל כל רגע ללימוד תורה, ואכן עלה ונתעלה. מכריו נבאו לו גדולות, וציפיות רבות ציפתה ממנו אמו, היא חשה תחושת שליחות כי הנה הם מגדלת בביתה את גאון הדור הבא.
בלבה פנימה התפללה אמו כל העת שרק לא תפגע בבצלאל שלה מחלת העניים, הרי הוא משתמש איתם לצרכים כ"כ נעלים, כל עתידו תלוי בעיניו, אך מנהיג העולם רצה אחרת והנה יום אחד בצלאל חוזר לביתו מהתלמוד תורה, ובפיו בשורה מפחידה 'אמא!! כואבות לי מאוד העיניים', האם אמרה בלבה 'אשר יגורתי בא', אבל מי יתן ואולי זהו כאב שיחלוף, נקווה שלא מדובר במחלת העיניים הקשה, וכמו כל אם יהודייה נשאה תפילה לבורא העולמים שהכאב יחלוף כלעומת שבא.
למחרת חוזר בצלאל מהתלמוד תורה, והנה עיניו נפוחות מאוד. ראתה זאת האם ומיד נבהלה להביאו אל הרופא, בודק אותו הרופא ופניו לא בישרו טובות, בצער רב הוא מספר לאם המודאגת שבנה היקר חלה במחלת העניים המדוברת, אין הרבה מה לעשות וככל הנראה הוא עומד להתעוור בימים הקרובים, ואכן כך היה בצלאל זולטי הילד המוכשר אשר ניצל עד עתה את כל רגעיו ללימוד התורה נתעוור.
האם לא ידעה את נפשה מרוב צער, כל חלומותיה מגדלותה של בנה נגוזו, איך יוכל עתה ללמוד את התורה הקדושה אותה כ"כ אהב, הרי לא הספיק ללמוד ממנה כי אם מעט, בצרתה הגדולה החליטה האם שהיא הולכת לתפוס אומנות אמותיה, והכינה את צעדה ללכת לבכות אצל 'רחל אמנו', לתפילה זו לקחה את בנה בצלאל, ובהיותו כבר עוור שמה אותו בעגלת תינוק, וכך הלכה מהעיר העתיקה בירושלים עד לקבר רחל מרחק הליכה של שעתיים שלמות, בהגיעה לקבר רחל פרצה בזעקות שבר להקב"ה שיחוס וירחם על ילדה הקט, ויחזיר לו את מאור עיניו, שהרי כל חפצו ונפשו הוא להמשיך לעסוק בתורתו הקדושה.
אל תפילותיה של האם הצטרף הילד בצלאל ובזעקות שבר מעמקי נפשו ביקש מריבון העולמים 'והאר עיני בתורתך', וכך אמר הילד: 'הקב"ה אני רוצה לבקש ממך בקשה, ואני רוצה שרחל אמנו תקשיב ותשמע אף היא את בקשתי, אני מוכן להקריב את מאור עיני, ולוותר שלא אראה לעולם את אימי היקרה שאני כה אוהב, אני מוכן אף לוותר ולא לראות יותר את חבריי, גם את המאכלים אשר אוכל מהיום והלאה מסכים אני שלא לראות, את כל העולם היפה שבראת - הקב"ה אני מוכן להקריב ולא לראות יותר לעולם, אבל על דבר אחד אינני מוכן לוותר, אני רוצה לראות את תורתך הקדושה, אני בסך הכל ילד קטן שלא הספיק ללמוד הרבה רק כמה פרקים במשניות ובגמרא, תורתך הקדושה גדולה ורחבה היא, אני רוצה להמשיך ללמוד אותה ולשם כך חייב אני את מאור עיני חזרה', וכך הילד הקטן מירר בבכי קורע לב, אמו מספרת שדמעותיו של הילד יצרו מעין נחל ארוך שזרם על למצבת קבורתה של רחל אמנו, וכך תוך כדי בכיות רמות נרדם הילד על העגלה שנאה אותו לקבר רחל, ואמו החזירה אותו לביתם כשהוא עדיין ישן שינה עמוקה.
למחרת בבוקר מתעורר בצלאל, והנה הוא מבקש מאמו ללכת לתלמוד תורה, אך אמו התפלאה מאוד איך תלך ילדי החמוד, הרי אינך רואה דבר, ענה לה בצלאל הקטן 'אמא ברוך ה' רואה אני היטב, וכבר חשקה נפשי ללכת ללמוד תורה', הבינה האם שנעשה כאן נס ותפילותיהם שבקעו מעומק ליבם הטהור נשמעו לפני כסא מרומים, אך מתוך כוונה לשמור על בריאות בנה ביקשה ממנו שבמקום ללכת לתלמוד תורה יבוא איתה אל הרופא כדי שיבדוק שאכן המחלה נעלמה והיא לא תשוב אליו עוד, אך הילד התעקש שלא ללכת אל הרופא, אלא רצונו היה עז ללכת לתלמוד תורה, וכה הוא הסביר לאמו, 'קיבלתי במתנה מאת הקב"ה את מאור עיני בחזרה, אינני יודע כמה זמן אני עוד אזכה לראות, לכן חייב אני לנצל כל רגע ורגע ללימוד התורה הקדושה, כי מי יודע כמה זמן עוד אראה', וכך גם בימים הבאים התעקש הילד שלא לבזבז זמן כדי ללכת להיבדק אצל הרופא.
ברבות הימים גדל הילד ובצלאל נהיה הגאון רבי בצלאל, ושמו הלך לפניו, והתפרסם בקרב רבים בבהירות תלמודו, עומק סברותיו ופלאי התמדתו, כאשר היו באים אל אמו ומשבחים אותו בפניה, היתה אומרת להם 'אינכם יודעים כמה דמעות עלו לו לר' בצלאל כדי להגיע להיכן שהגיע'.