הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים (דברים א, יג)
ביום י"ז שבט תשל"א התקיים מעמד ההכתרה של הגאון רבי חיים פנחס שיינברג זצ"ל לרבה של קרית מטרסדורף, כאשר חשובי תושבי הקריה חותמים על כתב הכתרה. לאחר ההכתרה נכנסו למעונו כמה מרבני השכונה ושאלו, היות ורבינו נמצא כל היום בישיבה אולי כדאי לפתוח חדר מיוחד שייוחד לבית הוראה בשעות מסוימות ביום. רבינו ענה באופייניות, שהוא אכן החליט להקדים שוב בשעות הערב לביתו במטרסדורף, אך לגבי שעות קבלת קהל אינו צריך לכך, שכן כאשר קיבל על עצמו את עול ההוראה פירושו של דבר שהוא מסור לגמרי לציבור בכל עת וכל שעה.
באותו מעמד דיבר רבינו מילים קצרות ברגש רב, מתוכן קיבלו הנוכחים תשובה לשאלה, מדוע הסכים להתמנות למורה הוראה. הוא סיפר שכאשר התמנה ה"נודע ביהודה" לרבה של פראג נכנסה אשה תוך כדי מעמד ההכתרה והציגה שאלה מורכבת. הוא ניסה לומר לה שהזמן אינו מתאים לזה ואולי תכנס מאוחר יותר, אך היא אמרה: סוף סוף יש לנו רב וברצוני לשאול.
היא שאלה, והנודע ביהודה ענה ומכל הכיוונים התערבו והקשו. לפתע נעצר הנודע ביהודה ושתק. כששאלוהו לפשר שתיקתו ענה: השאלה לא היתה ולא נבראה! הציבור היה מופתע, הם אכן ידעו שהדבר אינו נכון, אך איך הוא יודע, היש לו רוח הקודש? אמר להם הנודע ביהודה: כאשר רב בישראל נשאל שאלה יש לו סייעתא דשמיא מיוחדת לענות, ראיתי שאין לי את אותו כח הרבים והבנתי שאין זו שאלה אמיתית. חזר רבינו הגרח"פ לענין בו התחיל ואמר: עד היום הייתי בהלכה בגדר יחיד, עכשיו כשנתמניתי למורה הוראה שלכם אזכה לסייעתא דשמיא של כל הציבור. בזה הייתי מעונין ולכן הסכמתי להיענות לבקשתכם.
משועבד לציבור
אכן מאותו יום שקיבל על עצמו את עול ההוראה היה מסור כל כולו לציבור בדרגה מופלאה שלא נשמע כמותה, מדי יום ביומו הקדיש זמן יקר, זמן שתמיד היה מחושב ומדוד לרגעים ומסר לתועלת הציבור, בכל יום ויום הגיעו עשרות יהודים, לאו דווקא מתושבי הקריה, מי בשאלה הלכתית ומי בדין תורה או בוררות עם חברו ואף בבעיות של שלום בית וחינוך וכדו' ורבינו בסבלנותו שומע היטב ומנסה בכל כוחו לעזור, גם אם היה הלה קשה הבנה או טרדן בלתי נלאה לא איבד את סבלנותו לשמוע אותו ולהסביר לו שוב ושוב את שנצרך היה לשמוע.
גם אם צריך היה לצאת לשמחה וכדו', כאשר היציאה התעכבה עד עתה מסיבות שונות, וכבר עמדו בפתח הבית ולפתע הופיע שואל, מסוגל היה לחזור עמו לחדר ולשמוע את אשר בפיו בסבלנות ואורך רוח, כאילו יש לו את כל הזמן עבורו. סיפר רבי אברהם מילר שזכה לשמש את רבינו, ארע פעם שמיהר מאוד לצאת מהבית וכל הנהגתו אמרה הזדרזות , לפתע מישהו התקשר עם שאלה ורבינו ענה לו בכל הסבלנות, הלה דרש כנראה סבלנות מיוחדת שיסבירו לו שוב ושוב ורבינו עונה במלוא הסבלנות ומסביר בנעימות בפעם הרביעית בלי שהוא משדר שום לחץ, אך מאותו רגע שהוריד את השפופרת, שוב ראינו כמה הוא ממהר.
דלת ביתו לא היתה אף פעם נעולה, כאשר המטרה היא שתושבי הקריה ועמך ישראל יוכלו תמיד לדפוק ולהכנס. סיפר אברך שהגיע פעם בשעה מאוחרת מאוד ודפק בעדינות ולא פתחו ולכן לא נכנס. למחרת התייעץ איתו באותו ענין וסיפר שהיה בלילה ודפק ולא פתחו, הגיב רבינו ואמר לו בפעם הבאה תדע שנכנסים ואפשר להעירני ואף להתקשר בכל עת ושעה. לימים התעוררה לאותו אברך שאלה הלכתית דחופה והוא התקשר בשעה שלוש לפנות בוקר ורבינו ענה מיד. אברך נוסף סיפר שרבינו אמר לו שהוא יכול להתקשר בכל שעה משעות היממה, לפליאתו האם רב בשכונה משועבד לציבור בכל שעות היממה רבינו ענה שלא, אולם- הוסיף: כאן יכול אתה להכנס מתי שתרצה.
כאשר היו נכנסים ורבינו נרדם בכסאו על תלמודו או שנכנס לנום את מנוחת הלילה, ניגשה הרבנית מיד להעירו וכאשר נחרדו השואלים, האם עבורי יש להעירו, השיבה על אתר שהוא ביקש בנחרצות להעירו ולקרא לו מיד כשצריכים לו ללא שום עיכוב. גם כשהיו טלפונים הרים בזריזות בעצמו ולא ציפה שאחרים ירימו גם אם רבים היו בחדר.
(מתוך מגדלתו ומרוממתו)