"וַיַּאֲמֵן, הָעָם; וַיִּשְׁמְעוּ כִּי-פָקַד יְהוָה" (ד' ל"א)
בשכונת 'זכרון משה' שבירושלים, התגורר הראב"ד של העדה החרדית רבי ישראל יעקב פישר זצ"ל, והוא סיפר סיפור מענין על האדמו"ר רב יואליש מסאטמאר זצ"ל, שאני זכיתי – ואני מודה על כך להשי"ת – ללחוץ את ידו בעת שהיה כאן בביקור בירושלים לפני שנים רבות:
פעם אחת הזדמנה לידו מצות פדיון שבויים. יהודי נכלא בבית הכלא של גויים, והיה חשש גדול של פיקוח נפש. האדמו"ר הגיע לעיר, בה התגוררו שני יהודים עשירים. בין שני היהודים האלו התגלעה מחלוקת אודות סכום כסף עצום, חמישים אלף דולר, שהיה מוחזק בידי ראובן, ושמעון טען שהכסף שייך לו. כל מי שניסה לשים קץ לויכוח ולעשות איזושהי פשרה בין השנים – נכשל. כל אחד מהם טען בלהט: כולה שלי.
כששמעו השנים שהאדמו"ר מסאטמאר הגיע לעירם, הסכימו השנים לפנות אל איש האלוקים הזה, ואת אשר יורה להם לעשות – יעשו! הרצו לפניו את טענותיהם, והאדמו"ר פסק: ראובן המחזיק בכסף, ישבע שהכסף שלו ויפטר!
אלא שהויכוח לא תם. ראובן טען כי מימיו לא נשבע שבועה, אפילו על אמת. שבועה היא דבר חמור מאד, והוא נרתע מאד מלהישבע. אולם את הכסף הוא לא מוכן לשלם, שכן במישור העקרוני יש באפשרותו להישבע ולהיפטר, למה אפוא יכריח אותו שמעון להישבע ולעשות דבר שהוא אינו נוהג לעשות… ושמעון טען לעומתו: "לא מענין אותי שום דבר! אם אתה לא רוצה להישבע, תהא הסיבה אשר תהא – תשלם!".
פנה ראובן לשמעון ואמר לו: "הנה, האדמו"ר נמצא כאן לערוך מגבית לצורך פדיון שבויים. חז"ל קוראים למצוה הזאת 'מצוה רבה' (בבא בתרא ח ע"א) מה דעתך שנתרום את הסכום הזה למגבית? במקום שאתן לך את הכסף – אתן אותו לאדמו"ר. שמעון הסכים. המגבית נפתחה בהצלחה רבה והאדמו"ר קיבל חמישים אלף דולר, תוך שהוא מרעיף ברכות על ראשם…
אלא שביציאתם פרץ ביניהם ויכוח חדש: למי מהם נזקפת המצוה? ראובן טען שהמצוה שלו, שהרי הוא נתן את הכסף. שמעון טען שהמצוה שלו משום שראובן לא נשבע, ועל פי דין הוא חייב לשלם לו את הכסף, ואם כן הכסף שלו… החליטו השנים לפנות שוב אל האדמו"ר, כדי שיכריע בויכוח החדש: של מי המצוה?
האדמו"ר חשב לרגע ואמר: כרגע איני יודע עדין של מי המצוה, אולם אני כן יודע ש'מצוה – גוררת מצוה'. מי מכם שיתרום עוד חמישים אלף דולר – יוכיח בכך שהמצוה הראשונה היתה שלו, והיא שגררה את המצוה השניה"…
כל אחד משני הגבירים מיהר להוציא עוד חמישים אלף דולר כדי להוכיח שהמצוה הראשונה היתה שלו, והמגבית הסתימה בהצלחה עצומה. או אז אמר להם האדמו"ר: "מעתה בודאי המצוה של שניכם!".
מיהו "בעל בטחון" אמיתי
הסבא מנובהרדוק, רבי יוסף יוזל הורביץ זצ"ל, היה חותם בראשי תבות: ב.ב.
כולם כאן מכירים שראשי תיבות של ב"ב הוא בבא בתרא, אבל למה יחתום בבא בתרא? וכי בבא קמא הוא לא ידע? יש עוד פיענוח לראשי התיבות הללו: בני ברק, אבל הוא לא היה גר בבני ברק…
את ראשי התיבות ב.ב. – שכתב הסבא על עצמו – איש לא יכול לכתוב על עצמו זולתו: בעל בטחון! תחת אפו של שלטון הקומוניסטי הוא יסד ברוסיה ארבעים ישיבות, עם אלפיים תלמידים, ובלי גרוש בכיס!
אתאר לכם איך זה היה נראה, כשהוא היה צריך לנסוע ברכבת לאיזשהו מקום כדי לייסד שם ישיבה:
הוא היה מגיע לתחנת הרכבת, מתיישב על הספסל שעליו ישבו כל הממתינים לרכבת, ידיו שלובות זו בזו, והוא רגוע.
אדם שישב לידו פנה אליו ושאל: "קנית כרטיס?".
"לא", השיב הסבא
"למה"?
"כי אין לי כסף".
"מדוע, אפוא אתה יושב כאן?".
"מה זאת אומרת מדוע? כי אני צריך לנסוע!".
"אבל אי אפשר לנסוע בלי כרטיס!".
"אינני דואג. עד שהרכבת תסע – יהיה כרטיס"…
הרכבת היתה נוהגת לעשות שלושה צפצופים בצפצוף הראשון היו כולם עולים, בצפצוף השני היו עולים אחרוני הנוסעים, ובשלישי – הדלתות נסגרות באופן אוטומטי, אין אפשרות יותר לעלות!
והנה, הרכבת הגיע לרציף והשמיעה את הצפצוף הראשון. איש שיחו של הסבא מיהר לעלות, עם יתר הנוסעים, והתישב ליד החלון, מביט בסבא שנותר לשבת על הספסל רגוע…
אבל הוא לא היה רגוע כלל ועיקר, הוא קרא לסבא מבעד לחלון: "מדוע אינך עולה?".
"כי אין לי כרטיס".
"למה לא קנית?"
"כי אין לי כסף".
"אם כן למה באת לכאן?".
"כי אני צריך לנסוע".
"אבל אי אפשר לנסוע בלי כרטיס!".
"אם אני רגוע – מדוע אתה לא רגוע? כבר אמרתי לך: עד שהרכבת תסע – יהיה כרטיס"…
והנה נשמע כבר גם הצפצוף השני. אחרוני הנוסעים מיהרו לעלות לרכבת, וכבר עומד להשמע הצפצוף האחרון…
ממש בשניה האחרונה, לא יאומן כי יסופר, הגיע ביעף לתחנת הרכבת בן אדם ושאל: "למי אין כרטיס?" וזרק לידיו של הסבא כרטיס… הרכבת השמיעה את הצפצוף השלישי, והסבא הצליח להכנס פנימה דרך סדק צר שעוד נותר, והרכבת יצאה לדרכה…
הסבא התישב ליד אותו אדם, וזה פנה אליו ואמר לו: "אני לא מבין אותך! תאר לעצמך שהאיש הזה לא היה מגיע, או אפילו מגיע, אבל מאחר בשניה אחת – איך היית נוסע?"
"אוי, שוטה שבעולם!" חיך הסבא. "במקום שתראה בעיניך עד כמה גדולה היא מעלת הביטחון – אתה שואל שאלות של הבל… הלא תבין? אם הוא היה מאחר בשניה – גם הרכבת היתה מאחרת בשניה"…
כזה היה הסבא מנובהרדוק!
רבי יעקב גלינסקי זצ"ל היה אף הוא מתלמידיו, והוא נהג לספר כיצד חנכם הסבא שלא לפחד מכלום, לא להתבייש מכלום, רק מהקב"ה!
שנה אחת בימי חיי – מספר הרב גלינסקי זצ"ל – הקומוניסטים הארורים תפסו אותי ובהגיע חנוכה שהיתי במחנה עבודה, ביחד עם שמונים גויים. טיכסתי עצות בנפשי כיצד אדליק נרות חנוכה.
פתאום נפל לי רעיון בראש: בתקרת החדר היתה עששית נפט. ניתן להגביר, או להחליף, את עצמת הפתילה על ידי סיבוב בכפתור. ישבתי בכלא הסוביטי, בחדר אחד עם שמונים גויים, והחילותי להתפלפל עם עצמי: האם על ידי שאסובב את הכפתור ואגביר את עצמת הפתילה, נחשב לי הדבר שהדלקתי נר חנוכה?
פסקתי לעצמי: כן! אם בשבת, מי שיעשה זאת רחמנא ליצלן, יחשב למבעיר אש בשבת, מדוע לא יחשב לי הדבר שהדלקתי נר חנוכה?…
הבעיה הגדולה שלי היתה, אמר הרב, שאני נמוך מאד… כולכם רואים ויודעים על כך… איך אגיע עד לתקרה לסובב את הכפתור?
למזלי הרב, כל האסירים הגויים רחשי כבוד כלפי… הם העריכו מאד את העובדה שלא אכלתי את מנת הבשר הזעומה שהגישו לנו, והייתי מסתפק רק באכילת הירקות. הם ראו אותי מתפלל כל היום וכיבדו אותי משום כך. בלית ברירה סיפרתי להם את כל הענין וביקשתי את עזרתם.
הם הסכימו מיד, ואחד מהם, בריון, שני מטר גובה, שודד מועד, הרים אותי על הכתפיים, והחזיק ברגלי שלא אפול…
ברכתי בקול רם את שלושת הברכות… עשיתי פרסומי ניסא לפני גויים… הרי חז"ל (שבת כא ע"ב) אמרו מצותה עד שתכלה רגל מן השוק. ועדכמה? עד דכליא ריגלא דתרמודאי", שלפי אחד הפרושים הכונה לגויים.
אולם, כשבאתי לסובב את הכפתור, ולהגביר את האור – העששית כבתה! חושך מוחלט השתרר בחדר… הבריון זרק אותי מעל כתפיו, וכולם החלו לצעוק ולדפק על הדלתות…
כעבור שתי דקות הופיעו עשרה סוהרים, עם נשק שלוף בידיהם, ושאלו בקול מאיים: "מי כיבה את העששית?" שמונים אצבעות הופנו כלפי… נלקחתי אל המפקד, ששאל אותי: "אתה כיבית את המנורה?".
"כן" השבתי.
"המעשה שעשית חמור מאד! עברת על חוק מספר כך וכך בספר החוקים. העונש הקבוע על עבירה זו הוא: מאסר שלוש יממות בצינוק".
צינוק הוא חדר קטן מאד, מלוכלך ושורץ עכברים, שאין אפשרות אפילו לשכב בו. כל הזמן צריך לעמוד על מקום אחד, בלי אפשרות לזוז…
כששמעתי את פסק הדין, החילותי לקפוץ משמחה, לרקוד: "תודה רבה לך, ריבונו של עולם! תודה רבה לך שהכנסת אותי לצינוק"! התחלתי לשיר עם כל ההתלהבות: "ברוך אלוקינו"…
האיש חשב שיצאתי מדעתי… "מדוע אתה כל כך שמח"? שאל. "ככל הנראה אינך יודע מה זה צינוק"…
"עד שכבודו שואל אותי למה אני כל כך שמח", השבתי, "ישאל אותי, תחילה, מדוע כיביתי את המנורה?".
צודק. בסדר. מדוע כיבית את המנורה?".
"הלא תבין", התחלתי להסביר, והקב"ה יסלח לי על השקר שהוצאתי מפי… הייתי במצב של פיקוח נפש… "יש בדת שלנו מצוה, המובאת בשולחן ערוך, שיש לשבת שמונה ימים בצינוק… חשבתי לעצמי: כיצד אוכל לקיים את המצוה? ואז החלטתי לעשות מעשה: לכבות את המנורה, שכן ידעתי כי העונש הקבוע בחוק על העבירה הזאת הוא ימי צינוק. אני שמח שאוכל לקיים את המצוה שלנו"…
"אם כך – תשכח מזה", השיב. "אנחנו הקומוניסטים לא נעזור לך לקיים מצוות… אתה לא נכנס לצינוק בשום פנים ואופן! שוב לחדרך"…
"היה זה נס החנוכה הפרטי שלי", סיים הרב גלינסקי את סיפורו.
(חלק משיחה, מתוך הספר 'דורש טוב' חנוכה)