"הבעיה היא לא בריבוי המוזמנים, אלא בהוצאת כמויות של כסף על פאר והדר מיותר, אלפי שקלים מיותרים על סידורי פרחים ומנות ומזכרות ובגדים יוקרתיים…"

בס"ד

הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א

הכל בתוך הראש

כשהגיעו חשבונות כרטיסי האשראי לרובם ככולם של היושבים בציון, לאחר תקופת הקורונה, התברר מפירוט החשבון שלמעט אי אלו קניות דחופות ומאוד נצרכו, יחד עם תשלומי 'הוראות קבע' שונות, כמעט לא רכשנו כלום. פה ושם נרשמה לה קנייה נחוצה, שהגיעה הבייתה במשלוח או נרכשה בקניה מהירה מחוץ לבית, אך זהו, פחות או יותר.

ברור שישנם מוצרים וקניות רבות שלא קנינו בגלל כורח השעה והחשש לצאת החוצה, אך בכל זאת, ישנה תחושה של רבים וטובים שהסתדרנו היטב ללא הרבה קניות ומוצרים שבימים כתיקונם היינו קונים, כי 'לכולם יש', כי 'היה מבצע' או כי 'בכל מקרה הייתי במרכז המסחרי, אז…'.

הקניות בתקופת הנגיף, או יותר מדוייק, אי בהלת הקניות, עצרה אותנו והוכיחה כי ישנם כל כך הרבה דברים שאנו יכולים להסתדר בלעדיהם. אם כך, מדוע חלק מאיתנו מנסים להשיג אותם כעת, להשלים את 'מצבורי הקניות'?

בשעת המלחמה נע ונד הסבא מקלם זי"ע, שהה בבית מט לנפול וחי בתנאים קשים. מדי פעם השיג פיסת לחם וכך חי הוא, עד לסיום המלחמה. הסבא זצוק"ל כתב מכתב לבנו ותיאר לו עד כמה שש ושמח לגור באותו בית מט לנפול, בתת תנאים, ועד כמה הרגיש ערבות ושמחה מכל פיסת לחם שהשיג, הרבה הרבה יותר משבתו בביתו המרווח והנעים, הרבה יותר מהסעודות שאכל בביתו, ארוחות משביעות וטעימות. הכיצד?  תהה הסבא, הרגשתי טעם גן עדן בכל פיסת לחם?

והוא הסביר:

"זה משום שתועלת האכילה היא להשבעת הרצון. לכן כל עוד ששולחנו של אדם ערוך לפניו, ובדעתו אשר כל מה שהיה לפניו – חייב היה להיות כן, יש לו גם מקום לטרוניות ותרעומות על מה שהיה עדיין חסר לו. אבל אם אין בדעתו ובמחשבתו שיהיה לו סעודה גדולה, הרי הוא נהנה ושמח גם על דבר מועט שמצא ואוכלו. לכן בשעת מלחמה, שמחים אף בפת חריבה ויבשה".

הסבא מקלם מסביר לפי רעיון זה את מאמר הגמרא (ברכות יח ב), ש"כל העולם כולו ניזונין בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין, מערב שבת לערב שבת". ר' חנינא בן דוסא הרגיש שכל מה שיקבל מהקב"ה, הכל הוא נדבה וחסד ושום דבר לא חייבים לו. לכן היה שבע גם ממעט חרובים, "כי אינו מצפה לשום דבר, ויכול ליהנות ולשבוע אף מאכילה מועטת".

כשאנחנו הולכים ל'קידושא רבא' בשבת בבוקר, אנחנו מצפים למנת קוגל אטריות ומלפפון חמוץ, הערינג וכמה עיוגיות. אם יהיה גם, במפתיע, קוגל תפוחי אדמה, נרגיש ממש שבעים… אם נלך לחתונה של חבר מהכולל ונצפה לאכול משהו בבר המקובל, ולפתע נוזמן להתיישב ולאכול רבע עוף, שניצל ותוספות, נהיה שבעים להפלא, ונרגיש לא שגרתיים. אך אם נלך לחתונה של הגביר העשיר ונקבל מנת 'בר' פשוטה, נחוש תחושת החמצה…

הווי אומר: הכל נמצא בתוך הראש שלנו…

הגאון רבי משה שוואב זצ"ל (מערכי לב ד' לו) מצטט את דברי הסבא מקלם ומעיר שתופעה זו מצויה אצל בני תורה, שאף ביתם בנוי ומרוהט בפשטות, שמחים הם בכך, כי הם מבינים ומרגישים שהכל בחסד ה' יתברך, ואין להם רצונות גדולים שצריכים להשביעם. לכן שבעים ומאושרים הם אף במיעוט.

כך בביגוד ובמזון, באירועים וחתונות, בקניות וביציאות נופש. בעצם כל דבר גשמי. ניתן דוגמא: שני אחים תאומים. שניהם חיתנו בן באותו זמן. האחד חיתן באולם פשוט והרגיש מצוין מעל ומעבר, ואילו אחיו, שחיתן באותו האולם בשיוק, הרגיש מושפל ומבוזה. ומדוע? הראשון חי בסביבה בה כולם מחתנים באותו האולם. בכולל האברכים בו הוא לומד, מחתנים בשמחה באולמות פחות מפוארים. ואילו שכניו וידידיו של אחיו מחתנים באולמות הרבה יותר יוקרתיים ומפוארים. לכן הוא חש לא מסופק. רע לו שהוא לא 'כמו כולם'.

בן ישיבה הלומד בישיבה בה רוב הבחורים רוכשים כובע ב- 300 שקל, מרגיש שמח מאוד כשהורין רכשו לו כובע ב-250 ₪, ואילו אחיו, הנמצא בחברה בה לא קונים כובע בפחות מ-700 ₪, ירגיש גרוע בכובע של 500 ₪. אדם שציפה, מכל סיבה שהיא, למשהו גדול ויקר, ירגיש גרוע במשהו פחות מזה. אך חברו שלא ציפה לכלום, יתמוגג מתשורה/משכורת/מתנת בר מצוה שקיבל ממישהו שלא ציפה או משהו שלא חיכה לו.

וכשאנו חשים מאוכזבים, רעבים, חסרים ולא מסופקים, נתבונן: האם זה חיסרון אמיתי, או שפשוט ציפינו למשהו אחר, כזה שיש לאחרים? האם זה באמת חסר לנו, או שאנחנו מרגישים חסרים בגלל שלשכנים או לחברים שלנו יש יותר?

כדאי לנו להקיף את עצמנו באנשים שמסתפקים במועט. לא רק מסיבות רוחניות, אלא גם למען השקט הנפשי שלנו.

מטבע הדברים, כמעט כל טור שבועי ב'יתד' גורר עימו תגובות. אך לא בכל יום אני זוכה שאחד ממרביצי התורה החשובים והנודעים מתקשר להגיב.

הטור האחרון, בו הובעה התייחסות לסגנון החתונות והשמחות הראוי, גרר תגובות לא מעטות. אחד ומיוחד מהמגיבים נודע בשערים כמרביץ תורה מפורסם, שאמר כך: "כבר בחז"ל כתוב שעם ישראל ערך סעודות גדולות בשמחת הנישואין, ומובא ששקדו ג' ימים על הכנת הסעודת החתונה ו'חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה' (כתובות י א). כששולחים הזמנות לכל הידידים והקרובים הרחוקים, יש בכך מעלה גדולה, שאנו מראים שכל אחד מהם חשוב לנו וראוי ליחס לבבי מאיתנו. כשלכל שמחת חתונה מגיעים מאות אנשים, אפילו רק כדי לאחל 'מזל טוב' ולאכול חתיכת עוגה מהבר, יש בכך מעלה גדולה של השתתפות בשמחת הזולת. גם המזמין מראה שהוא שמח שנגיע לשמוח איתו וגם המשתתפים מראים שאכפת להם ושהם טורחים ומגיעים לשמוח בשמחתו, אפילו לכמה דקות. הכרתם אולי את הגרש"מ דיסקין זצ"ל?"…

"כן!", הופתעתי, "הייתי תלמיד קרוב. למדתי איתו בחברותא שלש שנים והישיבה בה אני מלמד נקראת 'משאת מלך' ע"ש ספריו"…

"אם כך, שתדע לך שהגרש"מ דיסקין זצ"ל היה מזמין עשרות ידידים לכל אירוסין של בניו ובנותיו, אולי אפילו מאות מוזמנים. לא ישבו ואכלו שם הרבה, אבל כולם הגיעו בכזאת התלהבות, בשמחה על שהגרש"מ דיסקין עצמו מזמין אותם לשמוח איתו… האוכל לא היה בכלל הנושא, אלא התחושה ששמחים לשמוח איתו"…

"הבעיה היא לא בריבוי המוזמנים", אמר מרביץ התורה שליט"א, "אלא שמוציאים כמויות של כסף על פאר והדר מיותר, אלפי שקלים מיותרים על סידורי פרחים ומנות ומזכרות מיוחדות ובגדים יוקרתיים לכל המשפחה, בסכומים שרק עולים משמחה לשמחה. הכל לערב אחד, רק בגלל שהאחרים קונים כך, וחבל.  הנושא הוא לשמוח במה שיש ולא לקנות מה שאין ולהתגלגל לאחר מכן עם החובות, רק בגלל שכך מקובל בין אנשי 'העולם הזה'.

צריך לשנות דפוסי חשיבה. אם אבא יילמד פחות שעות, בכמות ובאיכות, בגלל שקנינו משהו מיותר, אז השמחה אינה שלמה. אנו, כשני תורה, חייבים להפנים מה עיקר ומה מאוד טפל.

(יתד נאמן. י"א סיון תש"פ)