כמסוגל, הסגולה המוכרת של 9 הדקות מובאת בספרים קדמונים. רבי חיים ויטאל מזכיר את ספר 'ברית מנוחה' בספרו, ובו מופיעה הסגולה: "קבלה יהיה בידך שהשנה התשיעית שנה מובחרת, החודש התשיעי הוא חודש טוב מן הטובים וחודש רצון, ויום התשיעי לחודש המובחר שבכל החודש, ושנה תשיעית של יום שעה טובה ומובחרת משעות היום – והיא מוכנה מאוד להצלחה, צינור לכל השפע".
בספר מצויין גם כי המקור לסגולה הוא מזמן התנאים, ונאמרה ברוח הקודש.
גם הרמב"ן זיע"א הזכיר את המספר 9 כמסוגל, וכך כותב: השעה התשיעית היא שעת ששון ושמחה, היא שעת המנחה. ודע כי השנה התשיעית ליובל היא השנה המובחרת, וחודש התשיעי הוא החודש הטוב והרצון, ויום התשיעי לחודש מובחר מכל ימי החודש, ושעה התשיעית מובחרת מכל השעות".
הרבי מסלונים כתב: קבלה תהיה בידך שהחודש התשיעי הוא חודש טוב מן הטובים, וחודש רצון, והיום התשיעי בחודש המובחר שבכל החודש, והשעה התשיעית של היום היא המובחרת מכל שעות היום, ושעה זו מוכנה להצלחה ובה צינור השפע, והנולד בשעה זו יעלה לגדולה ויצליח בלי ספק".
סגולת השעה התשיעית ביום התשיעי בחודש התשיעי: 9 דקות שביום ט' בכסלו. בשנה זו (תשפ"א) תחול ביום רביעי ט' בכסלו (25.11.2020) בין השעות: 13:41-13:50.
***
לפניכם סיפור שפורסם לפני זמן לא רב, אודות ישועה שבאה בע"ה בעקבות הסגולה;
מספר יהודי אברך יקר, שהוא מטבעו לא כל כך אוהב סגולות וכל מיני דברים מהסוג הזה, לא מבזבז יותר מידי הרבה זמן על רגשות. "לפני כשבע שנים התוועדתי לראשונה לענין הזה של 'השעה התשיעית ביום התשיעי בחודש התשיעי'. אני מודה כי התייחסתי אל זה כאל עוד סגולה מערימת הסגולות, ולא הסכמתי להתייחס לזה במיוחד. עם השנים ראיתי שאחרים מחבריי הקפידו להתפלל בשעה הזו, לא זלזלתי כמובן, אך בליבי פנימה הייתה לי מין הסתייגות כזו לגבי הסגולות כולן. לפני שלוש שנים, כשהגיע היום המסוים הזה, ט' כסליו תשע"ד, אמר לי החבר שלי כי יש מקור מהימן של הרה"ק רבי חיים ויטאל זי"ע, על עת הרצון בדקות אלו. השנה היתה שנת תשע"ד. הזמן שנקבע היה 13:44 עד 13:53. איך אני זוכר את זה? תיכף תדע.
הייתי בדרך לביתי, לפתע צלצל הטלפון הנייד שלי. עניתי. על הקו היה גיסי, הוא דיבר בלחש, כמו אחד שנמצא במקום שאסור לדבר. 'תראה, אתה חייב לעזור לי'. 'מה קרה?', אני שואל אותו. 'אנחנו נמצאים אצל פרופסור מחו"ל. זה תור שנקבע לפני כמה חודשים. אני לא רואה שאני יכול לצאת ולהגיד את התפילה בתשע הדקות המסוגלות, תעשה טובה ותגיד בשביל הבן שלי'. ידעתי שאנצל את עת הרצון לתפילה. הרי מה לא עשיתי בשביל אחייני הסובל?!
בנו של גיסי, אברך חשוב מאוד מאוד, כלומר אחייני, נאבק במשך שנתיים במחלה הידועה רח"ל. כל המשפחה נכנסה למערבולת. אחותי שתחי' וגיסי נכנסו ויצאו בבתי חולים ל"ע, נסעו לחו"ל וחזרו, והילד סבל וסבל. 'אבל', הספקתי לומר, ברם השיחה נותקה. ידעתי שאני אתפלל בזמן הזה. הרי מה לא עשיתי בשביל הילד הזה, מלבד התפילות בבוקר ובערב בקברי צדיקים, עשינו אני וב"ב 'חסד בגופו', ואירחנו בכל יום את ילדי אחותי – אחיו של החולה, לפעמים לשבועות שלמים. אם זה מה שחשוב לו, אני אעשה את זה אפילו בלי לחשוב פעמיים…
הסתכלתי על השעון. השעה 13:38. יש לי בדיוק 6 דקות להיכנס לבית הכנסת הסמוך, ולהתפלל בכוונה בתשע הדקות הללו. השעה 13:44 מגיעה, ואני מתחיל לומר פרקי תהילים. אני חושב על האחיין שלי, ומרגיש כמו אחד שמלבד התפילה, מקריב משהו מאוד מהותי למען החולה. ייאמר לזכותי שלקחתי את התפקיד ברצינות, ממש כמו שגיסי יקירי היה עושה אילו יכול היה, ואפילו ביתר דביקות, ממש נסחפתי לתוך התפילה וה"צעק ליבם אל ה'". לפתע שמעתי דפיקות על כתפי, זה היה חברי. "אתה יכול להמשיך ולהתפלל, אבל רק שתדע, אתה מתפלל כבר רבע שעה, כלומר תשע הדקות ועוד שש דקות נוספות". ממש לא שמתי לב שחולף הזמן, סיימתי עוד 2 פרקי תהילים ויצאתי מבית הכנסת לכיוון הבית.
אני רק יוצא והטלפון מצלצל. הבנתי שגיסי יצא מהפרופסור, ושמחתי לענות לו ולספר שהתפללתי למען בנו החולה. אבל הקולות שבקעו מהנייד היו קולות של בכי היסטרי. לקח לי כמה דקות להבין שזו הרבנית שלי. "מה קרה?", שאלתי. "אתה לא מבין מה קרה כאן", היא אומרת. מסתבר שהבן יקיר שלי שיחי', בן החמש, טיפס אדן החלון, בו אימו של הילד- הרבנית שלי, נוהגת לתלות כביסה. כשהסורג היה פתוח, הוא עמד על החלון, וכשאימו של הילד באה, הוא נבהל ופשוט נפל למטה!
אנחנו מתגוררים בקומה הרביעית. אמו של הילד – הרבנית שלי, רצה היסטרית לחלון, והסתבר שהוא הצליח לאחוז בידיו, את חבלי הכביסה של הדירה מתחתינו בקומה השלישית, והתנודד כשהוא תלוי על ידיו. אשתי הצליחה לגלות תושיה. היא אמרה לו: "מוטי, תסתכל עלי לא למטה, ותחזיק חזק בכבלים. אל תעזוב אפילו לרגע!!!". מוטי צעק לה: "אני נפלתי למטה!" , והיא משיבה לו: "ברוך השם, אתה לא נפלת עד למטה, ואם תחזיק חזק מישהו יציל אותך". במקביל, החלה לצעוק בהיסטריה: "הצילו!". למטה החלו אנשים להתאסף ולנסות להבין מה קרה כאן, ואיך פותרים את הבעיה. בדקות הבאות עמדה אימו של הילד ושוחחה עם הילד. הוא אמר שידיו כואבות, והיא אמרה לו שלא נורא, שיתגבר ותוך כמה דקות מישהו ייקח אותו מהדירה…
בינתיים כיוונה את הצופים ברחוב אל שם המשפחה המתגוררת בקומה מתחתנו. עברו עוד 2 דקות, ומישהו ירד להגיד שהם לא פותחים!!! הבן שלי מתנודד על החבלים ואמו של הילד חושבת להתעלף, ולמטה אנשים מתרוצצים ולא יודעים מה לעשות עם עצמם. כמה אנשים סחבו מזרונים, אבל הם בפירוש לא הספיקו במקרה של חלילה נפילה. לפתע החל נער רזה ואתלטי לטפס על המרזב במהירות. הוא טיפס קומה אחת וקומה שניה, ולכולם היה ברור שאין לו שום תכנון מה הוא עושה כשהוא מגיע. אבל הנער הגיע עד הקומה השלישית, התמקם על אדן החלון, אחז יד אחת בסורגיו, התכופף ופשוט אחז את הילד שלי, והעלה אותו ביד אחת אליו. כך הם ניצבו כמה דקות, הנער, כשהוא תופס את הסורגים ביד אחת ואת בני ביד השניה, ורגליו עומדות על בלימה…
תוך כמה דקות מצאו שכנה שיש לה מפתח לדירה מתחתנו. זו פתחה ואדם נוסף פתח את הסורגים בזהירות נטל את בני הקטן ולאחר מכן קפץ הנער פנימה, ירד למטה וזכה לתשואות. "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו", אני אומר. "מתי כל זה קרה?" – "ממש לפני עשר דקות זה נגמר!", היא אומרת.
הזמן שחלף בין הנפילה של בני לחילוצו – 9 הדקות בהן התפללתי עבור אחייני!!!
בקיצור, בבדיקה מדוייקת שערכנו לאחר מכן, הזמן שחלף בין הנפילה של בני לחילוצו – היה חופף לגמרי לתשע הדקות הללו, שבהן התפללתי בכל ליבי ומאודי על אחייני, ובהן התנודד לו בני יקירי בין השמים לארץ. ילד קטן, שרוב הסיכויים שלא היו עומדים לו הכוחות לאחוז 9 דקות בידיו על חבל כביסה. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה, אילולא סיבבה ההשגחה העליונה, שאמצא את עצמי מתפלל בצעקה וזעקה לאבינו שבשמים בכל כוחי…
(מתוך עלון 'אש החסידות' מאמר מאת הרה"ג חיים מאיר כץ שליט"א, ר"מ בישיבת ויזניץ אשדוד, וממשפיעי 'אש החסידות')
1/548