הבחור שלמד איתו, הזמינו לשבת קודש בירושלים. דורון ניאות לקבל את ההזמנה, לא לפני שקיבל התחייבות ברורה מפיו של הבחור, ש"לא יקשור אותו לשולחן כל השבת, כמו שקושרים את כל הדתיים"…

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" (שמות כ"ה, ב')

חז"ל עומדים על הלשון "ויקחו לי", שהרי לכאורה מתאים היה יותר לומר: "ויתנו לי"? והם מבארים, שיש כאן בחינה שהקב"ה כביכול אומר: "קחו אותי עמכם", וזה לשון המדרש (שמות רבה לג, א):

"אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: 'מכרתי לכם תורתי – כביכול, נמכרתי עמה, שנאמר: 'ויקחו לי תרומה'. משל למלך שהיה לו בת יחידה, בא אחד מן המלכים ונטלה. בקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו. אמר לו: 'בתי שנתתי לך, יחידה היא, לפרוש ממנה – איני יכול, לומר לך אל תטלנה – איני יכול, לפי שהיא אשתך. אלא זו טובה עשה לי, שכל מקום שאתה הולך – קיטון אחד עשה לי, שאדור אצלכם, שאיני יכול להניח את בתי'. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: 'נתתי לכם את התורה, לפרוש הימנה – איני יכול, לומר לכם אל תטלוה – איני יכול, אלא בכל מקום שאתם הולכים, בית אחד עשו לי שאדור בתוכו, שנאמר: 'ועשו לי מקדש'".

התורה הקדושה היתה חביבה מאד על הקב"ה: "חמודה גנוזה שהוא משתעשע בה בכל יום" (שבת פט ע"א). הוא נתן אותה לישראל, תוך שהוא מבקש מהם לבנות לו משכן, שבו יוכל להשרות את שכינתו, ולדור בסמיכות אליה.

בבנין המשכן זכו ישראל "לקחת" – כביכול – את הקב"ה כ"תרומה" נוספת, על התורה שכבר זכו וקיבלו.

כל אדם שהגיע למשכן, או לבית המקדש, יכול היה להרגיש את השכינה השוכנת בו, עד כדי כך שניתן היה לשאוב רוח הקודש מתוך השהות במקום. כמו שמספרים חז"ל על יונה בן אמיתי ש"מעולי רגלים היה, ונכנס לשמחת בית השואבה, ושרתה עליו רוח הקודש" (ירושלמי סוכה פרק ה).

הקב"ה אינו יכול "לפרוש" מן התורה. היא חביבה עליו. הוא משתעשע בה בכל יום. משום כך הוא מבקש שישראל "יקחו אותו", כדי שיוכל להמשיך ולדור ליד התורה.

מכאן אנו למדים עד כמה התורה יקרה וחשובה: "יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה (משלי ג, טו).

"ששזפתני השמש" – שחרות חיצונית

חשיבותה של התורה יוצרת חוב כפול עבורנו: לא זו בלבד, שכל אחד ואחד חייב ללמוד תורה בעצמו, לקבוע לה עיתים ולהשתתף בשיעורי תורה, אלא עליו לדאוג גם לאחרים! על כל יהודי מוטל לצאת אל העם, "לרעות בגנים וללקוט שושנים" – לחפש נשמות יהודיות המתגלגלות ברחובות, לקרבן ולהביאן אל התורה הקדושה!

זוהי חובתנו כיום! הבה נחלץ חושים ונעשנה!

ברוך ה', איכשר דרי. מתקיימת בדורנו נבואתו של הנביא עמוס (ח, יא): "הנה ימים באים נאם ה'… והשלכתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה'". בכל מקום יש צימאון ליהדות, צימאון לשמוע את דברי ה'… בכל אירוע שמטרתו להביא את דבר ה' אל העם – המונים צובאים על הדלתות. בית הכנסת מלא מפה לפה, ואנשים עומדים צפופים, ובלבד שישמעו את דבר ה'.

מתחת לרעמת השיער החיצונית, מאחורי בגדי הרחוב הזולים – מסתתרת נשמה יהודית. נשמה שצמאה לשמוע, נשמה שזועקת זעקה אדירה: "אנא! תנו לי 'לאכול'! תנו לי תורה!" נשמה שזועקת: "לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי" (משלי ט, ה).

בכלי התקשורת מנסים להציג תמונה הפוכה, אך את המציאות בשטח אין ניתן לשנות! בתי הכנסת בכל מקום בארץ מלאים אנשים, שמבקשים לשוב לאביהם שבשמים.

אדרבה, "וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרוץ". באים לישיבה צעירים חילונים, שהאזינו לכלי התקשורת, קראו עיתונים, שם הלעיטו אותם ברעל נגד התורה, נגד בני התורה, נגד ה"כפיה הדתית", והם באו "לבדוק את הדברים מקרוב"…

הציצו "ונפגעו". טעמו – וערב לחכם. "טעמו וראו כי טוב ה'" (תהלים לד, ט).

הנה סיפור אחד מני רבים:

באחד הימים הגיע לישיבתנו, בחור חילוני בן עשרים ושתים, והוא ביקש ללמד בישיבה תקופה קצרה.

"מי שלח אותך לכאן?" שאלתי אותו.

"עיתון פלוני", השיב.

"האם אתה עורך כתבה עבורם?" שאלתי.

"לא! קראתי כתבה בעיתון, ובאתי לראות ולשמוע את הדברים מכלי ראשון".

"מה קראת שם"? התעניינתי.

הוא החל לספר את הסיפור שהתפרסם שם, על זוג צעיר שחזר בתשובה. הבחור היה בנו של אחד מבעלי המספנות המוכרים בארץ. הורי שני הצדדים הרימו קול זעקה: "חטפו לנו את הילדים". אמנם ילדיהם אמרו, ש"אף אחד לא הכריח אותנו, לא הפעילו עלינו כפיה כלשהי", אך דבריהם לא מנעו מההורים לזעוק "כפיה דתית". הורי הצעיר פנו לפסיכולוג מפורסם שישית להם עצה, "איך לגשת לנפש הילד ולשכנעו לא לעשות צעדים חפוזים מדי"…

תשובתו של הפסיכולוג – שהתפרסמה בעיתון – היתה מדהימה. הוא אמר להורים: "ראשית, הרגעו! 'צרת רבים – חצי נחמה'… דעו לכם כי זו 'מכה' כלל ארצית. גם לי יש בת שחזרה בתשובה"…

"באתי לכאן", סיים הבחור, שהיום הוא אברך לתפארת – "לבדוק מקרוב מהי 'הכפיה הדתית', שעליה זעקו ההורים".

כאמור, בחור זה נוכח לראות, שאצלנו אין שום כפיה על אף אחד. כל אחד בחר בדרך התשובה מכח הבחירה החופשית שניתנה לו. כולם טעמו את טעמה המתוק של התורה, ומרצונם החופשי בחרו לדבוק בה.

הוא אשר אמרנו: מתקיים בנו מקרא שכתוב: "וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרוץ" – גלי התשובה פורצים לכל הכיוונים, כמו שכתב הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ז הלכה ה): "וכבר הבטיחה תורה, שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן, ומיד הם נגאלים, שנאמר (דברים ל, א-ב): 'והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה… ושבת עד ה' אלקיך".

פקודי ה' ישרים משמחי לב

ישנם סיפורים כאלו למאות ולאלפים. אספר אחד מהם, משום המשל הנוקב שבסופו:

זהו סיפורו של דורון, יליד קיבוץ השומר הצעיר. דורון ייסד בעצמו גרעין של קבוצת צעירים, ויחדיו הקימו קיבוץ חדש.

לאחר שסיים צבא, התגייס הוא למילואים, והחל "לחפש את עצמו". כדרכם של רבים מחבריו, החליט לרעות בשדות זרים. הוא נסע למזרח הרחוק, והתעסק בכל השטויות שהציעו לו שם.

במילואים שרת עמו אדם דתי, דורון שם לב שהלה – כל אימת, שהייתה לו שעה פנויה, היה פותח ספר וקורא בו במנגינה חרישית ונעימה.

דורון התפלא: הוא בעצמו השתעמם מאוד בשעות פנאי אלו. לאחר שהיה עובר בריפרוף על כותרות העיתון, ולא מצא בהן שום דבר מעניין, היה משליך את העיתון לפח הזבל באי שביעות רצון, כסופם של כל העיתונים… ואלו הלה – קורא ומזמר, קורא ומזמר…

היה נראה לו, לדורון, שהבחור ההוא נהנה מהקריאה הזאת… משהו לא מוגדר היה נסוך על פניו…

–           "מהו ספר התווים שאתה קורא בו? אני דווקא מבין קצת במוזיקה", פנה אליו בשאלה.

–           "זהו לא ספר מוזיקה", ענה הלה, "זהו התלמוד, ואני לומד ממנו את דברי התנאים והאמוראים הקדושים".

החיל הדתי החל להסביר לו את משמעות הדברים, החל מהיסודות הבסיסיים ביותר, שאותם העלימו מידיעתו של דורון עד אותו יום.

דורון הצטרף לחוויה. "פיקודי ה' ישרים משמחי לב" (תהלים יט, ט). הוא החל להרגיש את מתיקותה של התורה הקדושה.

הבחור שלמד איתו, הזמינו לשבת קודש בירושלים עיר הקודש. דורון ניאות לקבל את ההזמנה, לא לפני שקיבל התחייבות ברורה מפיו של הבחור, ש"לא יקשור אותו לשולחן כל השבת, כמו שקושרים את כל הדתיים"…

מה נאמר ומה נדבר? כולם יודעים את עוצמתה של השבת, ואת החוויה הרוחנית שזוכה לה כל שומר שבת… דורון נדהם משולחן השבת, מהאווירה החמה, מהילדים הקטנים שסיפרו על הבית של אברהם אבינו בעל ארבעת הפתחים, כדי שכל אחד יוכל למצוא בקלות את הכניסה, כפי שסיפרה להם הגננת… מזמירות השבת, מהילדים הגדולים יותר שאמרו "פירושים" על פרשת השבוע. הוא התפעל מהיחס החם והאוהב שקיבל מכל אחד מבני הבית, אף שהללו לא הכירוהו דקה אחת קדם…

לאחר הסעודה, לקח אותו הבחור לישיבת פורת יוסף, שם הייתי מוסר דרשה על פרשת שבוע בליל שבת. הבחנתי בו ושאלתיו לשמו.

"דורון", ענה.

"הקב"ה נתן לנו 'דורון דרשה' נפלא", השבתי בחיוך, ולחצתי את ידו בחום.

למחרת לקח אותו הבחור ל"סיבוב" בגאולה ובמאה שערים. אווירת קדושה. אין מכוניות, אין חילולי שבת, רק קולות זמרה בוקעים מחלונות הבתים… משום מה, דורון נזכר במנגינה שהבחור היה מזמר, כשקרא את "ספר התווים"…

היה זה דורון אחר ששב לקיבוץ לאחר השבת המרוממת שחווה. הוא חזר כשכיפה לראשו, ורצה להתחיל לקיים את מה שהחל ללמוד: תפילין, שבת, ציצית…

חברי הקיבוץ התנגדו לכך בתוקף! למרות העובדה שהוא היה ממייסדי וממקימי הקבוץ, הם הבהירו לו חד משמעית: "או שאתה נשאר כאן ומתנהג כמונו, או שאתה עוזב את הקיבוץ!"

דורון בחר באפשרות השניה, ושם פעמיו אל הישיבה בירושלים.

עיר העיוורים

לפני שעזב את הקיבוץ, פנה דורון לחבריו, ואמר: "אספר לכם משל, שמובא בספרים הקדושים":

היה היתה "עיר העיוורים". עיר זו הייתה, למעשה, כפר קטן, שבו גרו אנשים, נשים וטף, שכולם ללא יוצא מן הכלל עיוורים מבטן ומלידה…

יום אחד נודע לאחד מתושבי הכפר, כי בעיר הגדולה והמרוחקת גר פרופסור גדול – מנתח בעל שם עולמי המסוגל לרפא אותו מעיוורונו ולהופכו לאדם רואה.

למרות המרחק הגדול, ולמרות הוצאות הניתוח והנסיעות, הבין העיוור כי חייו תלויים במאור עיניו, שהרי לא בכדי קבעו חז"ל (נדרים סד ע"ב) כי הסומא חשוב כמת. הוא גייס את כל חסכונותיו, ובמלוא המרץ שם לדרך פעמיו.

בסיעתא דשמיא מרובה, עבר הניתוח המורכב בהצלחה. לאחר מספר שבועות החל העיוור אט אט לראות בעיניו. לפתע החל הוא להבחין בעולם הנפלא שמסביבו – שמש וירח, עצים ופרחים, צבעים ססגוניים, עולם ומלואו… "לא תיארתי לעצמי מה יפה הוא העולם", אמר.

בשובו לכפרו, שמח וטוב לב, קרא לכל בני עירו והמליץ להם לנהוג כמותו. הוא החל מתאר להם את חייו המאושרים ואת העולם הקסום שנגלה לעיניו. להפתעתו הרבה, במקום שהתושבים יקבלו את פניו בהתפעלות ובשמחה, הוא נתקל ביחס צונן ובקריאות בוז: "חדל מדיבורי הבל! על אילו צבעים אתה מדבר? על איזה עולם חדש אתה מספר?"

גם לאחר שכל תושבי הכפר הבחינו בהצלחתו המסחררת של חברם, שבאה כתוצאה מהניתוח שעבר, נמשך הויכוח במלוא העוז, והעיוורים נותרו בעמדתם: "הבל הבלים הכל הבל"…

בהגיע עת נישואיו, הצליח העיוור לשעבר לשכנע את כלתו מבנות הכפר שתעבור אף היא את הניתוח, אלא שהוריה התנגדו לנישואיהם: "את לא עוברת את הניתוח בשום פנים ואפן! או שהחתן חוזר להיות עיוור, או שאין נישואין".

בלית ברירה, בהבינם, שהם עלולים לאבד את עולמם ליד שוטים אלו, עברו הזוג הצעיר לדור בעיר אחרת. האשה עברה את הניתוח בהצלחה רבה, והם הקימו בית לתפארת.

וכאן פנה דורון לחברי הקיבוץ ברגש רב:

"חברי היקרים! דעו לכם כי אתם נמצאים במצב של 'עיוורון' קשה – עיוורון מתורה ומיהדות! אני זכיתי, בסיעתא דשמיא, שעיני נפקחו, והתוודעתי אל האור שבתורה, אל האמת שביהדות. והנה במקום שאני אמלא את בקשתכם ואשוב להיות 'עיוור' כמותכם, קורא אני אליכם, בקריאה של חיבה מלב אוהב: 'פקחו אתם את עיניכם כמוני. התוודעו אל מתיקות התורה, אל האור הגדול, שאותו ניסו להסתיר מאיתנו כל ימי חיינו!'"

היום דורון הינו אברך לתפארת, תלמיד חכם, ר"מ בישיבה חשובה, ירא שמים, ובעל משפחה לתפארת…

מחובתינו לפקוח עיני עיוורים, ולמושכם בחבלי קסם אל התורה הקדושה!

מרגליות יקרות "נשפכות" ברחובות, נזרקות לאשפתות… הבה נחלץ חושים, נאסוף את היהלומים הללו ו"נלטש" אותם – להשיב בנים תועים אל אביהם.

(מתוך הספר משכני אחריך)