בלילה הראשון הבחין הבחור כי ל'חפץ חיים' יש כיפה מיוחדת לשינה, המונחת על כל היקף הראש (כדי שלא תשמט), ולפתע הבזיק במוחו רעיון…

הרב א. חפץ

הבטחת קול האבנים שהתגוששו: "עלי יניח צדיק את ראשו" הלך מסוף העולם ועד סופו. ומאז, ועד שנת תרפ"ג, בעיר וינה רבתי.

הכבשים מששת ימי בראשית גם הם פעו וגעו, כפי שרמוז וצפון בדברי המשנה במסכת קינים (ג, ו), אודות האילים והכבשים: "כשהוא חי קולו אחד וכשהוא מת קולו שבעה, כיצד קולו שבעה: שתי קרניו שתי חצוצרות, שתי שוקיו שני חלילין, עורו לתוף, מעיו לנבלים, בני מעיו לכינורות, ויש אומרים אף צמרו לתכלת".

טריליוני צמרים וכבשים חיים עלי אדמות, באים, והולכים כלעומת שבאו – כחציר יבש וכצמר כלה. בודדים בלבד מגיעים למטרתם ולתכליתם. לכן, היו הצמרים שנבראו בששת ימי בראשית גם הם מתווכחים ביניהם מי יזכה להיות טלית, מי יהיה ציצית, מי יהיה לחוט התכלת בבגדי עם ישראל, מי יעמוד בבגדי כהן גדול ומי בכהן הדיוט. אנא! התחנן הצמר בבקשה: תבחרו בי. אנא!

ואז הגיע תורם של הלבדים שבצמרים.

בעיר וינה רבתי, בשנת תרפ"ג הם חלו, נעו, רעשו ורעדו והתגוששו: "יניח צדיק על ראשו – אותי" – אני הלבד שממנו יעשו את כיפת הצמר לכסות את הפלא הגדול: ראשו של החפץ חיים. ראש כל כך קטן שמאכסן בתוכו את השמים ושמי השמים. מוח כה קטן ועתיק יומין קרוב למאה שנה, שנחקקה בו כל התורה. והראש הקדוש הזה יתעטף בכיפה הזו, לילה ועוד לילה ועוד – ארבעה לילות ברציפות. וכידוע ליודעין כי לא הראש עיקר, אלא מה שבפנים הראש. היה זה ראש כל כך קטן, וכל כך גדול.

הכיפה הזו (המצולמת) הייתה ארבעה לילות על ראשו של החפץ חיים שם בווינה. במיטת צדיקים, המכפרת.

והכיפה עברה מיד ליד, עד שנכנסה לאחרונה לקופסה פשוטה, בביתו של תלמיד חכם בבני ברק.

מתנת פרידה
אנו דופקים, אחרי צהריים בדלת ביתו של הגאון רבי משה בנדיקט שליט"א: רצוננו לראות את הכיפה.

"הרב כעת בכולל. לפני מעיב יש לו שיעור משנה ברורה בבית הכנסת, ואח"כ שיעור נוסף שמסתיים בתשע ורבע בלילה. בבקשה, אל תתביישו, אתם יכולים לבוא בשמחה מיד אחר כך".

הגענו. רבי משה בנדיקט שליט"א מנקיי הדעת בבני ברק, רב 'חוג חתם-סופר', פותח את הדלת במאור פנים השמור לרבנים יוצאי הונגריה שהתורה נר לרגלם.

הגעתם בגין הכיפה… בבקשה. הוא מתיישב ובענוותנותו מתחיל לספר: חמי, הגאון רבי יצחק צבי ברנפלד זצ"ל, שימש כראש ישיבה במלבורן ואחר כך כרב קהילת "עדת ישראל" באוסטרליה. הוא הרביץ שם תורה והנהיג את הקהילה באהבה ובמסירות עד שנת תשכ"ב.

תושבי המקום ברובם היו פליטי שואה שרידי חרב שהשתקמו ובנו את עולמם מחדש, וחלקם הגדול יוצאי הונגריה. בשלב מסוים הגרי"צ ברנפלד החליט כי לטובת חינוך צאצאיו עדיף לו להעתיק את מושבו למקום אחר. הוא עבר לארה"ב ושימש שם כרב בקהילה במנהטן.

בני הקהילה באוסטרליה כאבו את הפרידה, ובמסיבת "צאתכם לשלום" שערכו עבורו בני הקהילה נשאו הם בזה אחר זה דרשות מלוות בדמעות. אח"כ בסיום המעמד עברו בני הקהילה לברך את הרב בברכת פרידה ואז, אחד התושבים בשם הרב יוסף פישר הוציא מאמתחתו מתנה חשובה – כאות הוקרה.

כאשר הרב ברנפלד פתח את הקופסה, הוא נדהם. בעבר הוא כבר שמע מהרב יוסף פישר, את סיפור הכיפה של החפץ חיים וידע על חשיבותה הרבה בעיניו, והנה עתה הוא מעניק לו אותה.

בהתרגשות רבה הודה חמי לרב יוסף על המתנה ושמרה כל ימיו, עד עשרות שנותיו האחרונות כאן בבני ברק כרב קהילת חוג חתם סופר, והשתמש בה בכיפה כסגולה מיוחדת.

לאחר הסתלקותו בשנת תשנ"ח עברה הכיפה בירושה לצאצאיו, וכיום היא מונחת בהשאלה בבית הגאון הרב בנדיקט שליט"א, ממלא מקום חותנו.

נכון, אומר הגר"מ בנדיקט: אנשים נכנסים כאן ללבוש את הכיפה לסגולה ולברכה. הם נותנים תרומה לכולל שבבית הכנסת שלנו 'חוג חתם סופר', ואנו נותנים להם ללבוש את הכיפה.

לפני תקופה הגיעה קבוצה מיוחדת של תלמידים מחיידר גדול שסיימו ללמוד את אחד מספריו של החפץ חיים, וכפרס הביאו אותם לראות את הכיפה. הכיפה עברה כאן בחדר, מיד ליד, מתלמיד לתלמיד והם גם חבשו אותה לראשם.

המושל בכיפה

סיפור הכיפה הוא כזה.

בהשתתפותו של ה'חפץ חיים' בכנסיה הגדולה בווינה (שממנה התפרסם הסרט הנודע), למרות שליוו אותו כמה מבני המשפחה, בלילות בני המשפחה היו באכסניה נפרדת. בני הקהילה הקדושה בווינה העמידו בחור ישיבה בעל כוח ומרץ שיעמוד ליד מיטתו של החפץ חיים לשמשו בעת השינה.

אתו בחור, יוסף פישר שמו, היה תלמיד ישיבת פרשבורג, והוא שזכה במינוי החשוב.

הבחור לא נתן שינה לעיניו באותם לילות, כי עמד הכן לא רחוק ממיטתו של הצדיק, או משולחנו בעת קבלת קהל במהלך הלילה (בספר 'שאל אביך ויגדך', מובא סיפור יפה על אותו יוסף פישר, בעל כוח, שהתחסד עם ילד אחד והגביה אותו מעל כל הממתינים בתור והעמיד אותו ליד שולחנו של החפץ חיים, בעת שקיבל קהל באחת הלילות אחרי מעריב. לפני שעלה על יצועו).

בלילה הראשון הבחין הבחור כי לחפץ חיים יש כיפה מיוחדת לשינה שנתפרה עבור הלילה, בגודל מתאים כדי שתהיה מונחת על כל היקף הראש (כנראה כדי שלא תיפול מהראש בעת השינה). הכיפה הייתה עטופה בפרווה מחממת, כדי שלא יצטנן אותו צדיק.

בבוקר לקח הבחור את הכיפה, הזדרז והלך לחייט מקומי וביקש ממנו שיתפור עבורו חיקוי מושלם של הכיפה – בגודל, בטיב ובמראה. החייט היה ידוע כירא שמים שבני הקהילה סמכו עליו בנושא שעטנז. הוא שילם לו מכיסו טבין ותקילין על מנת שיזדרז ויסיים את מלאכתו תוך שעות ספורות.

טרם העריב השמש לקח הבחור את הכיפה החדשה והניחה במזוודה במקום הכיפה המקורית… כאשר החפץ חיים עלה על יצועו, הגיש לו יוסף פישר את… הכיפה החלופית שתפר (סביר להניח, כי החפץ חיים בחכמתו הבין כי הוא מבקש מזכרת ממנו, והסכים להתחסד אתו), ואכן החפץ החיים לבש את הכיפה החדשה, לשמחת לב הבחור שעקב מקרוב כיצד תכניתו הצליחה. ואכן, בכל אותם לילות ששהה החפץ חיים בווינה השתמש בכיפה החדשה הזו. לפני שהחפץ חיים עזב את העיר הביא לו הבחור לבקשתו את הכיפה הישנה שעמדה בצד, והחפץ חיים נתן לו את הכיפה החדשה, ולקחה הבחור לעצמו כמזכרת נצח.

בשנות המלחמה הצליח לשמור על הכיפה הייחודית. לאחר המלחמה, כאשר העתיק את מושבו לסידני שבאוסטרליה, החביאה בביתו, ומסרה כאמור להגרי"צ ברנפלד זצ"ל.

לא הכיפה העיקר אלא מה שמונח מתחת הכיפה, ה"קרקפתא דתפילין" – הנשמה שבמוח. התורה וידיעת ד'. "השכל וידוע אותי נאום ד'".

ואם הכיפה מיועדת כיום לתרומות לכולל שלומדים בו תורה, אין יותר טוב מכך.

יצאנו מהבית בהערכה, לא לפני שצילמנו את הכיפה כאשר הרב בענוותנותו ובאדיבותו הגביה אותה בידיו לתת לנו את האפשרות לצלם.

(יתד נאמן – מוסף 'עת לכל חפץ' תשע"ח)