"למען ילמד ליראה את ה'" (י"ז, י"ט)
תופעה ייחודית מתרחשת בדורנו – יהודים 'נידחים' מכל רחבי העולם מתעוררים לחזור בתשובה.
בעלי תשובה שונים זה מזה מכל בחינה אפשרית – ארצות המוצא שלהם שונות, המנטליות שלהם שונה, אורחות חייהם שונים, ושונה גם הסוג של שטיפת המוח שעברו והערכים שעליהם גדלו.
אבל נקודה אחת חזקה משותפת להם – 'משם' קיבץ אותם ה', ו'משם' לקח אותם והחזירם בתשובה.
כל אחד מגיע וסיפורו בידו, על הסיבות המיוחדות שלו שעוררוהו לשוב.
עם כל ההתפעלות מבעלי התשובה הבאים מכל קצוות תבל, צריך לזכור שגם אנחנו, שזכינו להכיר את התורה הקדושה מילדותנו, צריכים לחזור בתשובה!
אני זוכר את הניצנים הראשונים של תנועת התשובה. בשכונת גאולה שכנה אז ישיבת 'דבר ירושלים'. תקופת ה'היפים' היתה אז בשיאה. הגיעו מארצות הברית בחורים שנראו לנו מאוד מוזרים, עם שיער ארוך, לבוש זרוק וגיטרה. הם ביקשו ללמוד בישיבת 'דבר ירושלים', והפכו לבעלי תשובה אמתיים.
המשגיח, רבי מאיר חדש זצ"ל, כינס אותנו אז ואמר לנו: "מה אתם חושבים שחוזר בתשובה זה בחור אמריקאי מ'דבר ירושלים'? חוזר בתשובה זה אני! אני צריך לחזור בתשובה!".
ומה נענה אנן אבתריה…
סיבות שונות ומשונות גורמות לבני אדם להתעורר. ניתן לראות ממש בחוש את הסייעתא דשמיא המובילה לחזרה אל המקורות.
שמעתי על אירוע מאוד יוצא דופן שהביא לחזרה בתשובה. למעשה, העובדה ששמעתי את הסיפור הזה גם היא תוצאה של השגחה פרטית מיוחדת.
רציתי לשמוע שיחה של רב מסוים. ראיתי במודעה שהרב הזה ידבר בבית כנסת אחד ונסעתי לבית הכנסת כדי לשמוע את השיחה שלו. להפתעתי, מצאתי את עצמי בבית כנסת אחר לחלוטין, בקצה השני של העיר, שהיה לו שם דומה.
בבית הכנסת שאליו הגעתי 'בטעות' פגשתי אברך, חבר שלי, והוא סיפר לי את הסיפור (האמתי!) הבא: יהודי מרוסיה חזר בתשובה, וסיפר מה היה הגרעין הראשון שהביא אותו לחזרה בתשובה.
הוא היה בחור צעיר ולמד באוניברסיטה אבל גויס לצבא הרוסי ונשלח לאפגניסטן. הפלוגה שלו התמקדה במחנה צבאי שהוקם במעבה העיר. יום אחד הסתובב הבחור ביער, מחוץ למחנה, והבחין בנחש גדול מתפתל ליד פתח המאורה שלו. מאחר שלמד זואולוגיה ידע מה ירגיז את הנחש ומה עשוי לגרום לו להתייחס בידידות יחסית. הבחור התנהג בהתאם להעדפותיו של הנחש ונתן לנחש מזון. הנחש לא פגע בו לרעה. למחרת שב הבחור לאותו מקום, מצא את הנחש ושוב נתן לו לאכול. כך עשה יום אחר יום, במשך שלושה שבועות. הנחש והבחור כבר הפכו לידידים טובים.
יום אחד הודיע המפקד שהפלוגה חייבת לעזוב תוך חצי שעה.
הבחור מיהר אל הנחש להיפרד ממנו, חשב שיצליח לחזור תוך דקות בודדות. לחרדתו, כאשר ראה את הנחש הוא הזדקף ונעמד. הבחור ידע, שכאשר נחשים מהסוג הזה מזדקפים ונעמדים זהו סימן שהם זועמים ומתכננים להכיש. התגובה הנכונה במקרה כזה היא חוסר תזוזה. על האדם לעמוד קפוא במקומו. אם יתחיל ללכת או לרוץ, ישיג אותו הנחש בנקל, ויכיש אותו.
הנחש עומד והבחור עומד מולו ללא תזוזה. הבחור נזהר לא להזיז יד או רגל, בקושי הרשה לעצמו לנשום. עוברות עשר דקות של סיוט, רבע שעה עוברת, חצי שעה. הבן־אדם כבר כמעט מתמוטט. קשה לו, והוא גם לחוץ מאוד. הפלוגה כבר יוצאת לדרך, מה יהיה?! במקרה הטוב יכניסו אותו לכלא צבאי, במקרה הרע הוא עלול ללכת לאיבוד ביער או ליפול בשבי האויב.
כבר שעה שלמה חלפה, והנחש ממשיך לעמוד! שעתיים עברו, שמונה שעות כבר חלפו, והנחש עדיין זקוף.
מה קורה כאן? תוהה הבחור האומלל, זה לגמרי לא הגיוני. שמונה שעות נחש עומד ככה וכועס?! במשך שלושה שבועות הוא קיבל ממני אוכל ונהג כלפיי בידידות, ועכשיו הוא מאיים עלי באופן כל כך תקיף?! שום דבר פה לא מסתדר על פי ההיגיון…
השעה השמינית הסתיימה. הנחש ירד, התקפל, שלח מבט אחרון ונכנס למאורה שלו.
מלא חרדה רץ הבחור, בשארית כוחותיו, לחפש את חבריו.
הוא לא מצא אף אחד. המחנה היה נטוש לחלוטין. התחיל להתקדם בכיוון שאליו היו צריכים ללכת. אחרי שעתיים של הליכה מצא את הגופות של חבריו. התברר שמורדים הכינו להם מארב והרגו את כולם.
הבחור עמד שם, בודד באפגניסטן, ואמר לעצמו: 'אם נחש מסוגל לעמוד שמונה שעות כדי להציל אותי מהמורדים, אני יודע שיש אלוקים!'.
רבים שבים, איש איש מהמקום הנידח שבו היה. ארצות הברית או אפגניסטן, בנגקוק או להבדיל ירושלים… איש איש והסיפור המיוחד שלו, שהביאו לתשובה.
(מתוך הספר דורש טוב אלול – ראש השנה)
