את המעשה הבא – פותח שולח הסיפור – שמעתי לפני 22 שנה, אך הלקח הנלמד ממנו עדיין לא פג ולא מש מזיכרוני. בין הזמנים – אם של פסח או של סוכות אינני זוכר – המחנך הרה"ג רבי יואב בירנבוים זצ"ל קיים מתכונת מיוחדת של ישיבת 'בין הזמנים' לילדי תשב"ר בעזרת נשים של ביהמ"ד 'נאות יוסף' בבני ברק. מדי יום בשעה האחרונה התקיימו דרשות של רבנים.
פעם אחת ניגש רבי יואב בעצמו לדרוש ובתוך דבריו סיפר: באחת הישיבות בחו"ל היה תלמיד מקורב מאוד לראש הישיבה, אך בפתע פתאום חדל מלהשתתף בשיעורי ראש הישיבה. די במהירות הצטננה לגמרי הקרבה שהייתה ביניהם.
וכל זאת על שום מה?
באותה ישיבה היה קיים מחסור בגמרות בבית המדרש. למרות זאת הבחין הבחור לתמהונו כיצד מספר גמרות של הישיבה שוכנות כבוד בארון הספרים של ראש הישיבה, בו בזמן שבבית המדרש ממתינים בחורים בתור כדי לעיין בגמרא מסוימת.
לא נעים לומר, אך הבחור התייחס אל המעשה כאל גניבה, וממילא גבה טורא בינו לבין רבו שלימדו תורה. הבחור הרגיש נוכח מה שראו עיניו שהוא לא מסוגל לקבל ממנו תורה. גם הפצרות רבו לחדש ימיהם כקדם נפלו על אוזניים לא קשובות, אך הבחור לא פירט באוזניו מדוע.
עברו שנים…
"…כאשר הראש ישיבה זכרונו לברכה נזקק לש"ס" – קונן בכאב אחד המספידים – "רצו לרכוש זאת עבורו, אבל הוא סירב. לא הסכים. לבסוף עשה תנאי שיחתימו את הגמרות כבר מעכשיו עם החותמת של 'אוצר הספרים', כדי שמיד עם פטירתו יעבור הש"ס לרשות הישיבה"…
מיודענו התלמיד ניצב בהלוויית רבו, ודברי המספיד פילחו את ליבו. אוי וי! איזה שוטה הייתי לחשוד בכשרים. כמה תורה הפסדתי בגין כך שלא השתדלתי לדון לכף זכות…!
(הרב ישראל למברגר, מוסף שבת קודש אחרי קדושים תשע"ז)