"ובאו כולם בברית יחד"
סח רבי יוסף שיינין: כאשר החל להגיע לארץ זרם של 'גרים', שלא התכוונו מעולם לשמור תורה ומצוות, באתי לפני מרן והצגתי בפניו את דרכי המאבק האפשריות בעניין: "ישנן שתי דרכים למנוע את התופעה. האחת הינה לפרסם בשער בת רבים ולהודיע לכל רבני הערים, כי פלוני או פלונית אינם גרי אמת ואסור לחתנם. ואילו הדרך השניה היא לומר להם: 'קריינא דאיגרתא איהו ליהווי פרונקא', כלומר מי שגייר אתכם הוא יחתן אתכם, וידי אל תהי במעל הזה".
רבינו כרה אוזנו לדברים וברוב חכמתו השיב: "הדרך הראשונה לא תועיל במאומה, משום שתמיד ימצא איזה 'שייגעץ' שיחתן אותם, ואתה תכלה את כוחך לריק. ועל כן, הדרך השניה היא הנכונה, כלומר שידינו אל תהי במעל הזה".
ככלל הורה רבנו בענייני גירות, שכאשר נכרים פונים בבקשה להסתפח לעם ישראל ומבקשים לסייע בידם להגשים את שאיפתם, יש לדחותם ככל האפשר, כפי הנפסק בשולחן ערוך. אולם כאשר ניצבים בפנינו בני זוג מעורב, שאחד מהם יהודי והשני אינו בן ישראל ואי אפשר להפריד ביניהם, יש לעודד את בן הזוג הנכרי להתגייר וללמדו היטב את כל הלכות התורה ואת השקפת היהדות הטהורה. ועם זאת יש לחייב אף את בן הזוג היהודי ללמוד גם הוא את יסודות היהדות על בוריים, מתוך תקווה שהמתגייר ישפיע על בן הזוג היהודי לחזור בתשובה שלמה.
ואכן מתוך הנסיון ראינו, שכביכול נבואה נזרקה מפה קדשו, ובמקרים רבים בהם נהגנו כעצתו, שני בני הזוג הפכו להיות יהודים יראים ושלמים, ובניהם התחנכו וצמחו לבני ישבות ובנותיהם נישאו לבני תורה.
כחומה בצורה
בשנת תשע"א, בשלהי ימי מרן, דובר בשער בת רבים על נושא ההכרה בגיורי הצבא. רבינו נזעק על הדבר ופסק, שאין סכנה גדולה ונוראה מזו לשלמות כרם ישראל. בעוד רבינו זועק במר ליבו ומורה כי הכרה זו עשויה להביא להתבוללות איומה, העלולה להשריש זמורת זר בקרב נטיעות ישראל, היו שעמדו מנגד ובזדון לב הציגו את הענין כמחלוקת הפוסקים או כמחלוקת במציאות ועוד טענות שנות ומשונות, שכוחן רב לקרר את האמבטיה הרותחת.
מלבד רבינו נחלצו למערכה כמה וכמה מגדולי הדור, שחשו בסכנה הכבדה לשלמות עם ישראל. ברם כאשר נשמעו קולות מבית, שבאו למעט מחומרת הענין, ואף אחד הגדיל לעשות ומנה בפני מרן ארבעה נימוקים שונים, שמהם עלה כי יש להשתיק את העניין ולהימנע מכל מחאה, קם רבינו בן המאה בעוז, סתר את דבריו טענה אחר טענה והכריז בתעצומות לב: "כל הסיבה המניעה אותך שלא למחות הינה, משום שהפחד אוחז בליבך, אך אני איני מפחד!"
באותה העת הגיעו לבית רבינו מספר אישים נכבדים שבאו למחיצתו, בנסיון להניא אותו מלמחות ולהשתיק את הנושא. הבאים הגיעו ללא הודעה מוקדמת, וכאשר רבינו שב מברית שנערכה בבית מדרשו, הוא הופתע לראות את האורחים הנכבדים ממתינים לו בביתו.
אחד ממקורבי הבאים תיעד במצלמתו את מהלך הפגישה בה עמד רבינו כגיבור חיל ללא חת, כנגד המבקשים לקעקע את חומות קדושת עם ישראל. יהודי רחוק משמירת תורה ומצוות, שצפה בתיעוד הפגישה, התבטא לאחר מכן בהתפעלות ואמר: "עלי להראות את ההסרטה הזו לידידי, כדי שיווכחו, כי אי אפשר להונות את הרבנים ויראו כיצד רב בן מאה שנים נכנס לחדרו, ומגלה אורחים בלתי קרואים, שבאו אליו בהפתעה, ואף על פי שהוא חולק להם כבוד רב ומקבל אותם בסבר פנים נאות, אין הוא זז מדעתו כמלוא נימה!".
רבינו ניגש לשולחן לבדו, כמלך בלא גדוד, כשהוא ניצב בגפו לקרב כנגד צעירים ורבים ממנו. במהלך הפגישה נראה כיצד הוא מכבד את אורחיו בכבוד רב, ולאחר שבירכם לשלום, הוא מישיר את מבטו לנגדם ושואל בחדות: "כן, לשם מה באתם אלי?!".
הבאים פותחים ומספרים, כי התעוררה כעת מחלוקת גדולה בנוגע לגיורי הצבא. כשהנוכחים מסיימים דבריהם, פונה רבנו לנכבד שבהם ושואלו בעדינות: "יאמר לי כבודו, האם היית פעם בצבא?".
"לא!", משיב הלה קצרות.
"אולי יודע אתה מה מתרחש שם?!", שואל רבינו בשנית.
הלה במבוכת מה, משיב בשנית: "לא!"
"אומר לך אני, אם כן, כיצד מתנהלים שם העניינים!", וכאן ממשיך רבינו בן המאה ומתאר מהו הצורך המניע את החייל, שאינו בן ישראל, לפתוח בהליכי הגיור. רבינו ממשיך ומפרט לשם מה החייל מבקש את הגיור, מהן תוכניותיו ואלו חיים הוא מתעתד לנהל לאחריו. מרן מסיים את דבריו וחותם בשאלה: "נו, מה אומר כבודו על הדברים? וכי יש צד שניתן להכיר בגיורים הללו כגיורים כשרים הנעשים על פי הלכה?!".
דבריו הנכוחים של רבינו מחלחלים לתודעת הבאים, ובלית ברירה הם מהנהנים בראשם ומודים פה אחד: "אמת נכון הדבר!".
אך כעבור רגע כמימרא הם נזעקים ואומרים: "הרי אם לא נכיר בגיורי הצבא, תיווצר מחלוקת גדולה ונראה אשר סופה מי ישורנו!".
"נכון!", משיב רבינו בקול שלו ונחוש, "על כן עליכם לפנות אל הגורמים המעוניינים להכיר בגיורים הללו, לדבר על ליבם ולהסביר להם את גודל המחלוקת, שהם יוצרים בעם ישראל כתוצאה מכך שבחרו להכיר בגיורים שאינם נעשים לאור ההלכה".
"כיצד הם מעזים להתיר לנכרים לבוא בקהל ה'?" שואל רבינו בכאב, "מפני מה הם גורמים למחלוקת?".
בסופו של דבר הסתיימה פרשה זו בהבהרה מצד המכירים בגיורי הצבא, שכל גיור הנעשה ללא קבלה אמיתית של עול תורה ומצוות, אינו נחשב כגיור. וכך נוכחו הכל לדעת, כי גדולי ישראל עומדים ניצבים כחומה בצורה הנוטרת ומגינה על קדושת כרם ישראל.
++++
בכל יום יהיו בעיניך כחדשים
תלמיד רבינו, הרב בן ציון הכהן קוק, מספר: בעידנא דחדוותא שאלתי את מרן, כיצד הוא זוכר בעל פה דברים שלמד לפני רבות בשנים, בשעה שאדם מן השורה זוכר את לימודו באופן מעורפל עם חלוף שבוע, לאחר כחודש הוא אינו יכול לדבר על הסוגיות בלימוד, וכעבור שנה הדברים משתכחים מליבו כליל?
"האם הדבר תלוי בחזרות המרובות?!", הוספתי לשאול.
"אכן הדבר תלוי בחזרה!", פתח מרן, "אך צריכים לדעת כיצד לחזור, מכיוון שעיקר התועלת מן החזרה נעשית כאשר לומדים את הדברים פעם נוספת באופן יסודי מתחילתם ועד סופם. אמנם חזרה שכזו דורשת יותר זמן, אבל התועלת היא אך ורק מחזרות כגון אלו!".
רבינו שהה קמעה והוסיף: "אמנם מטבע הדברים, בכל פעם שחוזרים על הלימוד, החזרה נעשית באופן מהיר יותר מאשר בפעם שקדמה לה, כיון שהלומד כבר מונח בתוך העניינים, אבל עדיין נדרש לכך זמן!"
ואכן רבינו היה "נאה דורש ונאה מקיים", וכבר לפני עשרות שנים היה שמו ידוע לתהילה בכל קצוות העולם, כגאון בעל ידע אדיר ופוסק מיחידי הדור, כל גדולי ארץ ישראל ורבנים נכבדים מאירופה, ארצות הברית ואוסטרליה הריצו אליו את שאלותיהם, כפי שמעידות אגרות התשובות הרבות הנושאות את חותם רבנו. ואם כן ברור אפוא, כי כבר באותה תקופה ידע מרן את כל התורה כולה על בוריה. ומה גם שבעודו בן עשרים ושמונה שנים כתב עליו זקן רבני הדור, רבי זעליג ראובן בנגיס זצ"ל: "בקי בכוליה תלמודא עם דברי הראשונים הנהירים ליה היטב והלכה כמותו בכל מקום".
מכיון שכך, תמה אחד מנכדי רבינו, מדוע נוהג סבו ללמוד שוב ושוב בעיון את דברי הגמרא עם פירושי רש"י והתוספות, ולחזור עליהם פעם אחר פעם, כלומד את משנתו בפעם הראשונה?!
"ואמנם לפעמים היה עולה במחשבתי", המשיך הנכד בדבריו, "כי סבי נוהג לחזור על הדברים שוב ושוב כדי לרענן את זכרונו, אך עד מהרה נפרכה הנחתי, כאשר נוכחתי לראות כיצד הוא מסכם את המחלוקות השונות בין רש"י ובעלי התוספות, ומבאר בעל פה ובקול רם את שיטת המהרש"א בדברי התוספות, את דברי הפני יהושע החולק על המהרש"א, ואת דברי רבותינו האחרונים, והכל כאמור בעל פה מבלי לפתוח ספר אחד. ואם כן עולה מן הדברים, כי על אף שסוגיות הש"ס על כל פרטיהן ודקדוקיהן היו חרוטות במוחו הכביר, היה רבנו מרבה לחזור עליהן בעיון ובעמל, כשהוא מסדר לעצמו את הדברים כאילו לומד אותם עתה לראשונה!".
"ומכל זאת", סיים הנכד את דבריו, "למדים אנו מהי דרך הלימוד בעמל, בעיון, בעומק, בעריכת שפתיים, בקול רם ובשינון אחר שינון, עד שגם כאשר הסוגיא בהירה ונהירה כמונחת בקופסא, יש לחזור עליה כאילו היא נלמדת עתה לראשונה!".
נכד רבינו, הרב ליפא ישראלזון, מספר: "פעם שאלתי את בנו של רבי משה פיינשטיין, הלוא הוא רבי דוד פיינשטיין, שרבנו העיד עליו כי היה מגדולי הפוסקים בארה"ב, כיצד ניתן להבין את אופן לימודו של סבי החוזר על תלמודו פעמים כה רבות באותה עמקות ובאותה מתיקות?"
"אם הוא היה לומד את משנתו כחזרה, היה אכן מקום לתמוה על הדבר", נענה רבי דוד, "אך מאחר שכל דבר שרבי יוסף שלום לומד נראה בעיניו כחדש, ממילא אין כאן כל שאלה!".
ד' אמות של הלכה
למרות חריפות שכלו ומהירות מחשבתו, לא היה רבינו עונה לשואליו עד שהסוגיא כולה, על דברי הגמרא, הראשונים, הפוסקים ונושאי הכלים, היתה פרושה ונהירה לפניו. באחת ההזדמנויות, בעת שרבינו נוכח בטקס חופה בעיר בני ברק, פנה אליו אחד הנוכחים ושאלו שאלה מסויימת, הקשורה לדיני נגעים.
רבינו הסכית לדבריו וביקשו שישוב אליו לאחר עריכת החופה. במשך כל מעמד החופה עמד רבינו מהורהר, ולאחר החופה ענה לשואל, כשהוא מודה לו על שאלתו ואומר: "ישר כוחך! בזכותך חזרתי עתה על כל הלכות נגעים!".
(מתוך עמודו של עולם)