האמת שהיה בזה משהו קצת מוזר. שאלתי את עצמי: הרי לא דיברת איתו ב'אישי' מעולם, אז מה הדחף הפנימי הזה ללכת ללוות אותו בפעם האחרונה עלי אדמות?

האמת, שהיה בזה משהו קצת מוזר. בהתחלה שאלו אותי על כך הסובבים אותי, שראו איך אני משדד מערכות ללכת ללוויה. אבל אחר כך, בדרך ללוויה, גם אני התחלתי לשאול את עצמי את השאלות הללו: הרי לא דיברת איתו ב'אישי' מעולם, שמעת אותו אולי שלוש פעמים בכל החיים שלך, לא ראית אותו כבר שנים, אז מה זה הדחף הפנימי הזה שכל כך ממריץ אותך ללכת ללוות אותו בפעם האחרונה עלי אדמות?

אבל התשובה הפנימית שלי היתה מאוד ברורה. זה האיש, רבי שמואל שושן-רוזנברגר זצ"ל, היה האיש הראשון בחיי שנטע בי אהבת התורה כפשוטה.

אני זוכר מצויין את הסיטואציה. נער צעיר הייתי וגם התפתלתי. המסילה העולה בית ה' בגילאים אלה, מלאה מהמורות, בלבולים ומיסוכי עשן, האומרים לרע טוב ולטוב רע.

תשאלו את כל מי שעבר את ימי הבחרות ויש הרבה כאלה… הם יספרו לכם, שבתוך מאבקי הערפל ומישוש חיפוש דרך האמת, מה שבחור הכי מחפש זה בעיקר להרגיש חיבור. חיבור למשהו אמוני שהוא מעל השכל הילדותי – המוחשי והויזואלי שליווה אותו עד לפני רגע, עת היותו ילד שחי רק את המציאות המוחשית.

ואז אי שם, באחד מעיקולי החיפוש הגיע רבי שמואל זצ"ל לדרשת חיזוק בישיבה, וכשהוא דיבר על התורה ראית בחוש מה זה 'שכורת ולא מיין'. כן, מיין. מיינה של תורה. העיניים ירקו אדמומית זוהרת ומנצנצת של רגש אין סופי, מהול בשמחה עצומה שניתנה למישוש באוויר.

אלה היו רגעים, בהם הרגשת שאתה ער למחזה מרעיש. לרגע שבו אתה רואה אדם שפוגש את הדבר הכי טוב שהוא רק יכול לייחל אליו בחיים.

ההמיה, האהבה, ההתרגשות. תנועות הידיים, שפת הגוף, החיוך הענוג, והעיניים – אוהו, העיניים הזוהרות של רבי שמואל זצ"ל בשעה שהוא דיבר על משהו שקשור לתורה, גרמו לך להרגיש כאילו אתה רואה עכשיו מולך ילד שמצא הרגע את אמו משאת חייו, אחרי שנים של חיפושים וציפייה.

רגע של מימוש געגוע מתמשך.

התמונה הזאת עומדת לי עכשיו כאילו זה קורה הרגע.

הלב פועם כשאני נזכר ברגע הזה. זהו רגע כל כך מדהים, שצמצום הרגשות אל תוך תווי האותיות וכתיבתם על בי נייר העיתון האפרורי, עושה להם פיחות של מאות אחוזים!

זה רגע שמכים בך כל החושים ואתה אומר לעצמך: זה-זה!

אני זוכר איך אני אומר לעצמי: זה אמיתי! האיש אוהב את התורה!

*

תשאלו אותי: איך? מה הוא אמר שם שכל כך תפס אותך? איזה מהלך השקפתי הוא הרצה, שגרם לך לשנות את כל התפיסה? מה היה הווארט שהוא אמר שנתן לך להבין שאין עוד משהו כמתיקות התורה…

האמת?! אני לא זוכר מילה ממה שהוא דיבר!

אתם יודעים מה, תגלגלו רגע את ההיסטוריה שלכם אחורנית ותחשבו: כמה דרשות שמעתם במהלך חייכם?

מאות או אלפים.

כמה חומר מתוכם אתם זוכרים?

אני משאיר לכם לכתוב את התשובה.

אבל מה אנחנו כן נזכור?

את ה'תדר'.

התדרים אותם העביר הדרשן, נחרטים לנו בראש מצוין.

המילים הם בסך הכל מילים, אין מישהו שאין לו אוצר של מילים. אבל לתת את הלב, זה יכול רק מי שיש לו כזה.

כי מילים כל אחד יכול לשפוך, ממילא אנחנו לא מייחסים לזה חשיבות מי יודע מה. אבל איזה לב הוא 'הביא' לדרשה – זה כבר סיפור אחר לגמרי.

*

איפה זה מאד קריטי?

כשאנחנו רוצים להשפיע על מישהו. ולא משנה כרגע אם זה הילדים או התלמידים, או כל יהודי שאנחנו רוצים לתת לו טוב. רגע לפני שהמילים 'נשפכות' מהפה, לעצור רגע ולשאול בכנות: אני באמת מאמין במה שאני הולך להגיד? אני באמת בטוח בתוך תוכי שנקודת ההשפעה שאני רוצה להעביר למושפע היא חלק ממני, בשר מבשרי שאותה אני רוצה לשתף עם הזולת, או שמא זה סתם רצף של מילים שאני אומנם יודע לדקלם אותן נהדר אבל אין לי שום חיבור פנימי למילים האלה?

ולמה זה כל כך קריטי?

כי מה לעשות, חיישני הזיהוי בעניין הזה אצל הילדים, כמו אצל המבוגרים, הם חדים. מערכת הסנסורים בקטע הזה עדינה מאד. אי אפשר לשטות בה.

המושפע מזהה מהר מאד מה האינטרסים האמיתיים של המשפיע מאחורי המילים.

זה בדוק.

זה גם לא קשור לרמת המשכל של המושפע.

*

בואו נמקד את הפוקוס. רבי שמואל זצ"ל לא מכר 'מילים', הוא לא מכר 'רעיונות', ובוודאי שהוא לא נקט באסטרטגיות.

רבי שמואל שידר 'רק' את האמת הפנימית שלו – התלמידים קיבלו ממנו 'רק' את התדר הפנימי שלו.

הנה, תראו מה זה כוח השפעה של תדר אחרי עשרים שנה.

*

בדרשה של רבי שמואל בכלל לא היו מילים. מוצאות הדיבור שלו אומנם נעו, אבל הם הוריקו משהו גבוה הרבה יותר מצמצום מילים לשעתן. הם שפעו אהבה אמיתית-כוספת-מייחלת ונגמרת עד כלות נפשה לאהבת התורה. את השפה הזאת אין מישהו שלא מבין, אין מישה ושלא קולט.

עם מילים אפשר לשקר.

עם הלב אי אפשר לשקר.

(מתוך המודיע מדורים, ט"ז חשון תשפ"א)