'בַּר יוֹחַאי נִמְשַׁחְתָּ אַשְׁרֶיךָ'
ביום ל"ג בעומר היה ר' זלמן מתהלך במירון כחתן ביום חתונתו, ושרוי היה בשמחה עצומה שאין לתארה ולשערה. כל אותו היום לא פסק מלשיר ולזמר, לפזז ולכרכר בכל עוז, ושמחתו הגדולה סחפה עמה את כל הציבור שנקהל אליו לעשות את עבודת היום.
שם, בחדרונו הקטן, ישב וגזז את שערותיהם של ילדי החאלקה הרבים אשר הוריהם הביאום להתברך מברכותיו. בשמחה ובצהלה עמד והרעיף על ראשיהם של הקטנים שפע ברכות לתורה ויראת שמים.
בשעת הצהריים היה ר' זלמן מיסב לסעודת מצוה, כשרבים באים ונדחקים לחדר הצר כדי להשביע נפשם מזיו אורו. שפע של דברי תורה בשבח רשב"י ומעלת היום קלחו מפיו ללא הרף, כשכולו אפוף בהתרגשות יתירה. כל רואיו חשו בעליל כי נשמתו הטהורה בוערת ורוגשת בקדושת היום.
כאשר בל"ג בעומר של אחת השנים שכחו בני המשפחה להביא עבורו את השטריימל למירון, והיו שם גם מספר 'חאלאקעס' של נכדים, ביטל ר' זלמן את צערם של בני המשפחה אשר הצטערו על כך, ואמר אליהם בשמחה:
"הכל הבל, הרבש"ע אומר: 'תנה בני ליבך ועיניך לי', חוץ מזה לא צריך כלום!"
וכך המשיך ר' זלמן לשוש ולשמוח כדת היום.
על ל"ג בעומר מיוחד במינו עם ר' זלמן במירון, סיפר לימים כ"ק מרן ה'אמרי חיים' זי"ע בעצמו: היה זה בל"ג בעומר שנת תרצ"ה, כשביקר האמרי חיים בא"י עוד בחיי חיותו של אביו הק' – בעל ה'אהבת ישראל' זי"ע. ה'אמרי חיים' ששהה במערה פנימה בתפילות ובתחנונים, שמע את קולות השירה והריקודים הנפלאים הבוקעים מכיוון הגג. אחר שגמר תחינתו ביקש לעלות ולראות את מקור השמחה שלמעלה, והנה נגלה לעיניו מחזה מופלא – ר' זלמן ואחיו עומדים ומרקדים בדביקות עילאית בתווך, כשכל הקהל מכרכר מסביב בשמחה ובצהלה.
התרגש האמרי חיים מהמחזה העילאי, ותיכף ומיד נכנס לרקוד עימהם, ותגדל השמחה ועלתה עד לשמי מרום, בבחינת – 'וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלוקים וישישו בשמחה'.
שנים רבות לאחר מכן, היה ה'אמרי חיים' שח בערגה: "בכל פעם שאני מגיע למירון, הנני נזכר בריקוד המופלא ההוא של ר' זלמן"!
בשנת תשי"ד שוב עלה מרן ה'אמרי חיים' למירון. ר' זלמן, עמד אז יחד עם קבוצה של חסידי קארלין להתפלל תפילת שחרית בקולות וברקים כדת היום. ליבו של ה'אמרי חיים' זי"ע נמשך אחר התפילה הבוערת, ונעמד בסמוך לחסידים משך זמן רב, כשהוא מטה אזנו הקדושה לתפילה הבוקעת רקיעים.
אחר הצהריים ערך ה'אמרי חיים' את שולחנו הטהור באחד החדרים. באמצע ה"שולחן הטהור" עלו על השולחן ר' זלמן ואחיו ר' אלעזר, כשהם לבושים בגדי שבת, ופצחו בריקוד נלהב של 'בר יוחאי'. הרבי התרגש אז ביותר ומעיניו ניגרו דמעות, ולאחר מכן נענה ברגש ואמר: "היהודים הללו – יש להם את העולם הזה!"
ואלה מסעי
פרק בפני עצמו היווה מהלך הנסיעה למירון. הכנה רבה בסילודין נעשתה על ידו, לקראת הכניסה למקום הקודש. כמה וכמה יהודים שהיו מתלווים לר' זלמן בנסיעותיו אז, אומרים באוזננו גם היום, כי למרות שכבר עברו מאז כמה וכמה עשורי שנים, אולם אינם מסוגלים לשכוח נסיעה קדושה שכזו!
כל הדרך לא פסק פיו של ר' זלמן מלשוח בדברי תורה וסיפורי צדיקים, בנוסף לשאר לימודיו שהתמיד בהם גם בהיותו בדרכים, ולמותר לציין כי דיבור אחד של חולין לא נכנס באמצע.
רבים ראוהו כשהוא משנן בנסיעותיו הארוכות, פרקי משניות בעל פה לרוב. היו הנסיעות הללו במחיצתו של ר' זלמן משאירים רושם כביר על הנוסעים, ובפרט על נפש הבחורים הצעירים, כאשר הללו לומדים ממנו פרק בהלכות נסיעה למקומות הקדושים.
באחד מערבי השבתות, התקלקל התנור במירון, ולא היה ניתן לאפות חלות לשבת שם. התנדב אפוא אחד מבני החבורה לנסוע לצפת, ולהביא חלות משם. לאחר שחזר הלה והביא חלות באמתחתו, התלהב ר' זלמן ונענה בשמחה: "רבש"ע, חלות לשבת כבר נתת לנו, עכשיו ניתן לך שבת פאר די חלה!" (ניתן לך שבת בשביל החלה).
גם בשנה האחרונה לחייו, שנת תשנ"ט, בהיותו כבן 93 עוד נסע למירון בל"ג בעומר במסירות נפש, והתאמץ בכל כוחו לשמוח ולשמח את הכל בהילולא דרשב"י.
(מתוך 'ר' זלמן')