ש. וייס
האם צריך לבדוק חמץ בפח האשפה המשותף לדיירי הבנין?
השאלה מצוינת, וחשוב לעורר נושא זה, משום שישנם אנשים שכלל לא מודעים לבעיה הקיימת בפחי האשפה. חושבים שמכיוון שהחמץ נזרק לפח הוא נחשב להפקר, וגם אין חשש של 'שמא יבוא לאוכלו' כי אף אדם נורמלי לא אוכל מהאשפה, ממילא אין יותר בעיה.
אך הנחה זו מוטעית מיסודה!
לא ניכנס לכל הסוגיה, אך השורה התחתונה היא (עי' אגר"מ ח"ג סי' נ"ז, וחזו"א או"ח סי' קכ"ד הערות בפסחים דף ו.) שכל עוד החמץ הוא שלי ונמצא ברשותי, חלה עלי חובת ביעור. נמצא שחמץ בפח האשפה הוא בחשש חמור של לעבור על 'בל יראה ובל ימצא'.
אז מה העצה?
בהנהגות חזו"א (ש'בשער המועדים') מובא שהיה שורף את החמץ באשפה. עצה זו לא שווה לכל נפש, ומה גם כשהפח עשוי מפלסטיק…
אפשרות שניה מובאת בארחות רבינו (ח"ב) ובמנח"י (ח"ד סי' נ"ו) שיבטל את החמץ באמצעות נפט.
אם גם דרך זו אינה אופציה, מחמת שהחמץ עטוף בשקית או מסיבה אחרת, אזי העצה להפקיר את חלקו בפח האשפה בפני שלושה – ובדיעבד די אפילו בפני אחד.
מדוע לא יותר פשוט למכור את פח האשפה במכירת י"ג, ולהימלט הן מאיסור חמץ והן מחיוב בדיקת חמץ?
משום שצריך עיון אם שייך למכור את הפח לגוי, ולהמשיך להשתמש בו במשך ימי החג. הפח הרי לא דומה לשאר הכלים שבמשך זמן המכירה מונחים סגורים ללא שימוש. ממילא אין ראוי להשתמש בעצה זו לפני שאלת-חכם.
בתום כמה שבועות של הכנות לחג, מצוי שהנשים עייפות בליל-הסדר הארוך. האם לא ראוי יותר למעט בטרדות שההלכה לא מחייבת אותן ('אבק זה לא חמץ'…) כדי לקיים את מצוות הלילה, ההגדה וכו', באופן הראוי?
נושא זה חשוב עד למאוד!
לפי תנאי החיים של פעם, יכלו לסיים את כל ניקיון הבית – על חפציו המצומצמים – בתוך יום יומיים. במציאות ימינו יש המון כלים, הרבה מכשירי חשמל וכו'. סיפר לי יהודי, שמידי שנה בערב-פסח אמו שתחי' פונה בקביעות לחדר מיון. זה סיפור קיצוני. נכון. אך מה הקיצוניות שבקצה השני? שאנשים חוששים מההתמודדות של ההתארגנות לפסח ובורחים למלון לכל החג!
מרן רבי חיים סולוביצ'יק זצ"ל חזר פעם מאפיית מצות ואמר: "חמץ בטוח אין לי בבית – מצה אני מסופק אם יש לי". שמענו? "חמץ בטוח אין לי בבית!" וכל זאת למה? בוא ננסה לעמוד על יסוד הדברים:
אין המקום כאן להיכנס לכל הסוגיה, די שנצטט את לשון ה'משנה ברורה' (סי' תמ"ב סקל"ג) "אבל אם היה מטונף קצת ופחות מכזית אין צריך לבער לכולי עלמא". הווה אומר שאין צורך לחפש אחר 'שקד מרק', שהוא גם פחות מכזית וגם מטונף קצת. זו הוראת רבינו הגדול ה'משנה ברורה', שהוראתו מקויימת כמלשכת הגזית בלי חולקים וללא עוררין.
גם דעתו הידועה של החזו"א (או"ח סי' קט"ז ס"ק י"ג, י"ח) לגבי פירורים, מתייחסת רק לחשש של "שמא יבוא לאוכלו". אך אם זה מטונף קצת החשש כבר לא קיים (ואין לערבב בין זה ל"אינו ראוי לאכילת כלב" שאינו נוגע לכאן כלל). חלק מהקושי המשמעותי בערב פסח, זה ניקוי כיסי הבגדים. והנה, כל בגד שעובר כביסה, לא ייתכן שהפירורים בו לא יהיו מטונפים קצת. אז לשם מה הטורח הרב? זה מזכיר את משלו הנודע של המגיד מדובנא זצ"ל, שאם התחושה היא "כִּי יָגַעְתָּ בִּי יִשְֹרָאֵל" הרי זה סימן חלילה ש"וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב" (ישעי' מ"ג, כ"ב)
אנשים מאבדים את העשתונות, וחבל. או שמתאמצים עד קרוב לפיקוח נפש… או שבורחים למלון [וזאת למודעי, השאלות ההלכתיות שנוגעות לניקוי הבית לפסח, מחווירות ממש לעומת השאלות שמתעוררות במלון בפסח…]. הבה נצעד בשביל הזהב: אם יודעים את ההלכה אפשר לחוג את חג המצות בדיצה בין כתלי הבית. לפעמים ההחמרה בניקיון הבית, נובעת פשוט מחוסר ידיעת ההלכה!
האם גם מי שנוהג בזמן קר"ש (החמור) כגר"א ובעה"ת, יש לו לנהוג בסוף זמן אכילת חמץ (הקל) כמג"א? ואם לא – מדוע מצוי שכן מקפידים על זה?
אין תשובה חד משמעית לשאלה זו, הדבר היחיד שראיתי זה ב'חוט שני' (עמ' קס"ז) שכן הורה החזו"א, וכאשר נשאל מה זה שונה ממצוות אחרות, השיב שמצווה הבאה אלינו פעם אחת בשנה צריך להזדרז בה יותר (וראה גם ב'אשרי האיש', פנ"ו סעיף ז' בשם מרן הגרי"ש זצ"ל וב'כף החיים' סי' תמ"ג סקכ"א מביא שזה מחמת "חומרא דחמץ").
אמנם, כד הוינא תליא דכירנא שבדרשת שבת-הגדול, תמה מרן הגר"נ קרליץ שליט"א שאיך ייתכן לחשוב אחרת. וכי מישהו מעלה על דעתו לסמוך על הזמן השני לגבי סוף זמן שריפת חמץ?
הנושא המרכזי בליל-הסדר הם ה'שיעורים'… האם ניתן לתמצת בכמה מילים את הרקע שמאחוריהם?
כל בר בי רב יודע שישנו 'שיעור חזון איש' המחמיר ו'שיעור רבי חיים נאה' המקל. למען האמת ההגדרה מוטעית, משום שהם אולי ביססו את השיעורים הנ"ל, אך ה'ויכוח' בין השיעורים הוא הרבה יותר קדום. כל מידות התורה הינן 'הלכה למשה מסיני', ואחת המידות המרכזיות בתורה היא 'רביעית הלוג'. כאשר אמר משה רבינו מידה זו, הכירו וידעו אותו כולם בדיוק כמו שהיום כולם יודעים מה זה 'קילו'. אמנם במשך הדורות השתכח שיעור ה'לוג'.
הבסיס לכל הנדון הזה, הם שתי גמרות בהם שיערו חז"ל את המידה של 'רביעית הלוג' בקנה-מידה שקיים עד עצם היום הזה: א) בעירובין (פג.) מובא שבלוג יש שישה ביצים. ביצה היא דבר שקיימת לעולם, וממילא אנו יודעים ש'רביעית הלוג' זה ביצה ומחצה. ב) בפסחים (קט.) מובא ששיעור רביעית של תורה הוא אצבעיים על אצבעיים ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע.
הדין נותן שאם נמדוד בביצים או באצבעות נגיע לתוצאה זהה, שהרי שניהם מכוונים לשיעור של 'רביעית. ה'נודע ביהודה' ערך מדידה של ביצה ומחצה לעומת אצבעותיו הקדושות, וגילה שהשיעור שעולה מן האצבעות גדול מהשיעור שעולה מהביצים. במצב זה עמדו בפניו שתי אפשרויות ליישוב הסתירה: א) לומר שהביצים של ימינו התקטנו מהביצים של זמן חז"ל ב) שמידת האצבעות האנושיות גדלו מאשר בזמן חז"ל.
הוא בחר באפשרות הראשונה שהביצים התקטנו, וממילא כדי להגיע בימינו לשיעור האמיתי של 'רביעית' לא ניתן להסתפק בביצה ומחצה. זהו בעצם המפתח לכל הנדון, כי משיעור הרביעית נלמדים גם שיעורים נוספים. לא נאריך עוד בשורשי הסוגיה, רק נזכיר ששני השיעורים מוזכרים במשנה ברורה (סי' תפ"ו סק"א) והוא קובע שבדאורייתא יש להחמיר ובדרבנן להקל. מלבד זאת ישנו נידון אם שיעור כזית חצי ביצה או שליש ביצה, ודי בזה.
מה הם השיעורים השונים בפרוטרוט, לכתחילה / בדיעבד?
הדבר מהווה זיכוי-הרבים עצום, שכן ישנם אנשים לא מעטים שמוטרדים לשווא מהשיעורים. אך כאשר יודעים מראש את השיעורים באופן ברור נקל לקיים את מצוות הלילה בשמחה ובטוב לבב!
השיעורים הבאים מתייחסים למצות-יד, בהן בדרך כלל מקיימים את המצוות ולפי מצות בגודל בינוני. המידות מפורטות ב'לוח ההלכות והמנהגים'. כאמור, יש לנו את שתי השיטות הידועות, אך גם בתוך השיטות גופא יש לנו שתי אפשרויות מדידה: לפי חצי ביצה או לפי שליש ביצה.
נציין את שני השיעורים, כאשר ברור שהשיעור הראשון הוא הלכתחילה. השיעור השני נועד למי שמתקשה עם השיעור הראשון, וכמובן שקשה לקבוע כאן מסמרות מהו הגדר של המתקשה, הדברים הללו נקבעים "לפי הפנים של השואל"…
שיעור 'מוציא מצה' – שהוא דאורייתא:
השיעור הגדול יותר לחזו"א זה 28.5 גרם – דהיינו כמעט חצי מצה. וליתר דיוק: 48% מהמצה. השיעור הקטן יותר לחזו"א זה 19 גרם – דהיינו ב-33%.
שיעור 'כורך' ו'אפיקומן' – שהם מדרבנן:
השיעור הגדול יותר לר"ח נאה זה 16.5 גרם – דהיינו מעט יותר מ-25% מהמצה.
השיעור הקטן יותר לר"ח נאה זה 11 גרם – דהיינו 19% מהמצה.
לפני שנמשיך נזכיר שניתן לשתות מים – ולא משקה אחר – יחד עם המצה, זה מאוד מקל למי שמתקשה באכילת השיעורים – אמנם אין להשרות את המצה במים!
כיצד מחשבים את "שני הזיתים" של ה'מוציא מצה'?
כנודע סברו החזו"א והסטייפלר שאין כלל חיוב של שתי כזיתים, אך בכל מקרה לית מאן דפליג שכלפי הכזית השני ניתן להקל כשיעור הקטן של ר"ח נאה.
האם אשה צריכה לאכול את שני הזיתים הנ"ל?
בוודאי שלא.
מהו שיעור המרור?
כאן נציין את שיעורי ר"ח נאה.
השיעור הגדול יותר 28.8 גרם – דהיינו עלה חסה ענק שטוף ונגוב.
השיעור הקטן יותר 19 גרם – דהיינו שתי שליש מעלה ענק שטוף ונגוב.
אגב, שמעתי על אחד מזקני הדור שליט"א שמכין מראש שקיות עם שיעורים לכל המסובים [בליל הסדר מוסיפים לכל שקית חתיכה קטנה מתוך המצה שבקערה] וכך השיעור לא פחות ולא יותר, וזה גם חוסך זמן ומקל להגיע לאפיקומן בזמן… למרות שכמובן מותר גם מביו"ט למדוד ולשקול לצורך מצווה. ברור שככל שמגיעים לסדר מוכנים יותר זה יותר טוב, אך כדאי להכין לא רק את השיעורים אלא את הכל.
***
לגבי משך הזמן של אכילת מצה, מונה הגאון שליט"א במהירות את שיטות הפוסקים. הדבר מפליא שקיימות כל כך הרבה שיטות, למן שתי דקות ועד תשע דקות (דרך 3,4,5,6,7,8 דקות…) העולם נוהג להזדרז אך הוא מציין: יכולני לומר שזקני מרן הגרי"ש זצ"ל לא ישב מעולם עם שעון ואכל את המצות במתח, אלא להיפך קיים את המצווה ברוגע ובשלווה.
האם מי ששותה ארבע כוסות יין, עד שזה ממש משפיע על הרגשתו לרעה יוצא ידי חובתו? זה בכלל דרך-חרות?
הרי הגמרא הידועה בנדרים (מט:) מספרת על רב יהודה שהיה חוגר את צדעיו מפסח ועד עצרת!
אולי זה מחמת שלא היה לו יין מגיתו, אך למי שיש מיץ ענבים?!
השו"ע כותב (סי' תע"ב סעי' י') "מי שאינו שותה יין מפני שמזיקו או שונאו, צריך לדחוק עצמו ולשתות לקיים מצות ארבע כוסות" – סעיף שכזה לא מצאנו במצוות אחרות! האם ראית פעם שהשו"ע כותב שמי שעור התפילין מזיקו או שונאו, צריך לדחוק עצמו להניח תפילין?… אין זאת אלא שקא סלקא דעתך שמכיוון ששתיית יין היא דרך חירות, ממילא מי שמזיקו או שונאו, לא ישתה. קמ"ל שלמרות זאת כן ישתה! נמצאנו למדים שגם מי שהיין גורם לו הרגשה רעה, מ"מ יצא ידי חובת המצווה.
אמנם, כאן באנו לנידון נוסף, האם למרות שמעיקרא דמילתא יש לקיים המצווה ביין (ואכמ"ל למקורות הענין) האם זה גם במחיר של כאב ראש, או שבאופן זה יש להעדיף מיץ ענבים? נראה שיש ללמוד זאת מדברי הפרי מגדים (משבצות זהב סוף סי' תע"ב) שיש לחזר אחר יין גמור אף ע"י טורח. ומה לי באיזה סוג של טורח מדובר! האם הדבר אמור גם כאשר המחיר של העדפת יין יהיה הקרבת כל ליל-הסדר? מסתבר שאז אין הדבר אמור, וגם כאן תלוי הדבר בשואל, ובמצבו ועניינו וכו'.
במשפחה מרובה בלעה"ר קשה, עד בלתי אפשרי, לסדר לכולם הסיבה עם כריות. אז נשענים על כסא וכדו' באופן שכל בר דעת מבין שזה לא נוח, ואף אחד לא היה יושב בתנוחה הזו אלמלא נצטווה מפי הגבורה להסב – האם יוצאים ידי חובת הסיבה באופן זה?
גם האופן בו יושב אבי המשפחה, עם כרים וכסתות, זה לא דבר שבאופן טבעי נוח לו. והא ראיה: אף אחד לא מסב באופן זה במשך ימי השנה. אנו לא רגילים כיום להסבה ולאף אחד זה לא נוח מלכתחילה – אך זו צורת קיום המצווה שתוקנה, להראות דרך חירות. וממילא ככל שמסיבים כולם לפי גדרי ההלכה – קיימו המצווה.
לפני קיום כל אחת ממצוות הלילה מודגש בהגדה של פסח לשם מצוות וכו', מה שלא מצאנו למשל בסידור לכל ימות השנה. האם יש לדבר מקור הלכתי או טעם מסוים?
מרן רבי אהרן קוטלר (מובא בהגדת 'ארזי הלבנון') נהג לומר את כל ה"הנני מוכן ומזומן" בליל הסדר והסביר, שאע"פ שבמשך השנה איננו נוהגים גן, ליל-הסדר שאני שאנו במדרגה גבוהה יותר!
מצוי שמתארחים בליל הסדר אצל הסבא שעורך את הסדר וכו', כיצד מקיימים אז את "והגדת לבנך" כאשר האבא הוא לא זה שמספר?
זו שאלה מאוד אקטואלית שטורדת אנשים, בפרט זוגות צעירים שמתארחים אצל ההורים.
על מנת לחדד את הענין נחקור תחילה במהות מצות 'והגדת לבנך': האם זו מצוה המוטלת רק על האב, והבן מהווה "היכי תמצי" בלבד לקיום המצווה. או שגם הבן שותף לחובת מצווה זו.
לדוגמא, מה הדין באבא שגר בחו"ל, הבן גר בארץ ישראל ומתארח אצל אביו. האם בליל הסדר של יו"ט שני דגלויות, ישנה מצוות 'והגדת לבנך'? הרי אצל האב כעת ליל הסדר, ואילו אצל הבן לא ליל הסדר (וחובת שמירת יו"ט שני הוא רק מפני המחלוקת)
מובא בשם הגאון רבי דוד סולוביצ'יק שליט"א (במאורי המועדים ח"א עמ' ל"ב) שזו מצוה המוטלת על האב בלבד, הוא מביא לכך ראיה מהגמרא קידושין (כט.) שם נמנות כל "מצוות הבן המוטלות על האב לעשות לבנו" למולו, להשיאו אשה וכו' ואילו מצוות והגדת לבנך לא נמנית ביניהן.
למעשה, ישנם באחרונים כמה מהלכים כיצד לקיים 'והגדת לבנך' כאשר מתארחים. ב'חוט שני' (עמ' ר') מובא שאכן האורח לא יסתפק במה שהמארח מספר, אלא יספר אף הוא לבניו מסיפור יציאת מצרים. ישנם אומרים שהאורח יוצא מכח שליחות של המארח לקיים המצוה, אך מובא ב'תשובות והנהגות' (ח"ב סי' רל"ו) ששגם הוא ישתתף בסיפור, מצד 'מצוה בו יותר מבשלוחו'.
אמנם, ב'הליכות שלמה' מובא שאין מצוה שהוא בדווקא יספר, אלא המצווה שבניו ישמעו סיפור יציאת מצרים. ודעה זו הפוכה בתכלית מהדעה בה פתחנו, שהבן אינו אלא 'היכי תמצי' לקיום המצווה.
ישנם שמעדיפים לא להתארח אפילו אצל הורים, מחמת חומרות מסוימות, או הרגלים, מה יש לומר בענין זה?
הנושא הזה רגיש למדי. הגה"צ רבי שלום שבדרון זצ"ל היה מספר על אשה שבעלה נפטר. אלמנה טרייה. היא הזמינה את בתה לחג הסוכות. הלוא זה 'זמן שמחתנו' והיא לא רוצה לשבת בבדידותה ואלמנותה! אבל החתן אמר שאינו יכול להגיע, משום שהסוכה שלה היא "מעמיד דמעמיד". בליל החג ישבה האלמנה לבד והזילה דמעות- – –
אין בדעתנו למעט כאן את החומרא של "מעמיד דמעמיד" (למרות שכנודע רוב הפוסקים לא סבירי להו) אלא לרומם את הענין של צער אלמנה, וכיבוד אב ואם. חייבים להעמיד את הדברים בפרופורציה הנכונה. צער אלמנה וכו' לעומת חומרא מסוימת.
הרה"ק רבי זאב וולף קיצעס זצ"ל שימש כבעל-תוקע אצל הבעש"ט. לפני ראש-השנה הכין אותו רבו ולימדו את כל הכוונות הנצרכות. הגיע שעת התקיעות והרשימה החשובה עם כל הכוונות והייחודים נעלמה ממנו. כיצד הוא יתקע כעת לפי הוראות רבו?! בשיברון לב נטל את השופר ותקע באופן פשוט – ללא ייחודים עילאיים.
באותה שנה אמר לו רבו: התקיעות שלך עלו ובקעו את כל מחיצות הברזל!
ומדוע? כי לכל כוונה וייחוד יש היכל נפרד. אבל ישנו כוח שפורץ את כל ההיכלות כולם, וזהו לב שבור.
ללמדנו: אדם חושב שהוא יסדר את עצמו בבית, שם יזכה לדרגות רוחניות עילאיות. אך אם בזמן זה הוריו או הורי אשתו יצטערו – מה בצע בכל "המלאכים" שהוא תופס בבית?!
נסיים בלשונו של האדר"ת (מתוך כת"י שמובא בזכרון שנות דור ודור עמ' קכ"ד): "ירא השם אחד שאלני על דבר בנו הילד בן שמונה שנים, שהוא אצל זקינו, מי שהיה חותנו הראשון, וכבר הגיע למצות סיפור יציאת מצרים, איך יעשה בחג הפסח שרוצה לקיים בו מצות והגדת לבנך, אבל הזקן עם זקינתו הילד להם כל שעשועיהם וחלילה ישבית מהם שמחת יום טוב כשלא יהיה הילד אצלם, ועל כן מסתפק ושואל איך יעשה?"
"השבתיו, שלפי הנראה מלשון הרמב"ם וכל דברי הראשונים כלשון רבותינו חז"ל שאין חובה דווקא להגיד לבן, אלא שדיבר הכתוב בהווה שיספר לבנו, ואם לאו יוצא באשתו וגם לעצמו, ואם כן יש לומר דמצות שמחת יום טוב שיש להזקנים בנכדם עדיף מהידור מצוה שהוא יקיים בבנו"- – –
טוב מאודדד! !!